המונח "ציונות" נעשה בעת האחרונה למטבע לשונית אשר רבים משתמשים בה לציין כל מיני תופעות. אנו, כידוע, נמצאים מחוץ למחנה הציוני – מתוך הכרה מנומקת, השוללת את האידיאולוגיה הציונית. יש אחרים השוללים אותה מפאת אי-הריאליות שבה. ואילו אנו שוללים אותה עקרונית, בהיותה אידיאולוגיה לאומנית.
מאידך גיסא יש לקבוע, כי התנועה הציונית תרמה תרומה מכרעת לקידום התהליך, שהביא בסופו של דבר לייסוד מדינת ישראל. בכך קבענו עובדה, אך לא אמרנו דבר להערכתה של התנועה ולהערכת מדיניותה.
יש אנטי-ציונים במחנה השמאלי אשר פתרו שאלה זו באורח פשטני וסכמטי. הם קבעו כי התופעה הזו המכונה "תנועה ציונית" איננה אלא סוכנות אימפריאליסטית – ובתור שכזו מבצעת את המדיניות המוכתבת לה על ידי אדוניה. הגדרה זו תופסת לכאורה בשל ההוכחות החותכות לשיתוף הפעולה המתמיד אותה קיימה ומקיימת תנועה זו ומוסדותיה עם קברניטי העולם האימפריאליסטי. אלא שבדיון על אופיה של התנועה הזו יש לעתים נטייה לערבב מניעים עם תוצאות.
כיצד לבחון
התנועה הציונית הינה תנועה לאומית יהודית, אשר השפיעה על תולדות העם היהודי, בתקופה שחלפה מאז 1880, יותר מכל תנועה אחרת שפעלה בקרב הקיבוצים היהודיים ברחבי תבל. תופעת ייסודה יונקת מכמה וכמה מקורות. ננסה לעמוד על הראשיים שבהם.
עובדה היסטורית ידועה היא, כי מיעוטים יהודיים רבים ברחבי העולם נתונים היו במשך תקופות ממושכות לרדיפה דתית, גזעית ולאומית. גם בארצות בהן, בתקופות מסוימות, נטו חסד לקיבוץ היהודי מתוך מניעים של נאורות או הזדקקות לפונקציות הכלכליות אותן מילאו היהודים, הם היו בני חסות אשר תמורתה שילמו דמים מרובים. מעמדם הזה של קיבוצי היהודים באירופה, מאז תקופת מסעי הצלב, עלילות הדם והפרעות החוזרות ונשנות תוך היותם מחזיקים בדת שונה ונרדפת על ידי העמים שבתוכם דרו – עצר בעד טמיעתם בסביבתם מחד גיסא וגרם להסתגרות בקהילותיהם וליצירת הלכי נפש משיחיים בדבר הגאולה, מאידך גיסא.
עם פרוץ ההשכלה האירופית דרך סדקי חומותיה של הדת הנוקשה, הושפעו גם הקיבוצים היהודיים מכך. עליית הקפיטליזם באירופה והתפשטות מערכת מושגיו יצרו כמה וכמה תהליכים בתוך המחנה היהודי. המחנה האורתודוקסי התייצב נגד ההשפעות החדשות ועשה ככל יכולתו לבודד את הקהילות היהודיות ממגע עם תהליכי הקידמה שפיכו סביבותיהן. המחנה הבלתי אורתודוקסי, שנהה אחר החדש, אף הוא לא היה אחיד. חלק אחד, שייצג את הבורגנות היהודית של מרכז אירופה, החזיק בתנועת ההשכלה בכל כוחותיו ועשה ככל יכולתו למען התערות בסביבה הבלתי יהודית. רבים מאלה הגיעו להמרת דתם מתוך חוזקו של רצון ההשתלבות במערך הכלכלי והמדיני החדש. חלק אחר, שגרעינו היו טובי המשכילים היהודים הממשיים, חיפש באמת אחר דרך ההשתלבות בתהליכים החדשים מבלי להינתק ממוצאם ומסביבתם היהודיים. דוברי אגף זה הרבו למתוח ביקורת קשה על המחנה האורתודוקסי תוך חזרה למקורות ראשונים – להישענות על המקרא וניבי הלשון העבריים.
התקיימו עוד הסתעפויות חשובות במערכות בית ישראל במאות ה-18 וה-19. החסידות היתה ביטוי רעיוני-דתי עממי לשכבות ביהדות של מזרח אירופה, אשר קראו תיגר על הפלפול התלמודי והיוו אופוזיציה לשליטה של הרבנים והפרנסים בקהילות. בין השאר שמה החסידות דגש חזק על רעיון הגאולה ואף יזמה את התוספת ברוח זה לתפילת הקדיש, למשל. זרם אחר היה היהדות הרפורמית. כיוון זה הלם את הלך רוחה של הבורגנות היהודית במרכז אירופה. הרעיון היסודי שהנחה אותה הושפע מאוד מאירועי המאה ה-19, בה החלו להיווצר המדינות הלאומיות, ברוחה של הבורגנות העולה. זרם זה ניסה לשייך את היהודים מבחינה לאומית – לאומות שבתוכן ישבו, תוך שמירה על המסגרות הדתיות המסורתיות (יהודים גרמנים כמו קתולים גרמנים או כמו פרוטסטנטים גרמנים).
לקראת סוף המאה ה-19
במחצית השנייה של המאה הקודמת היו מרבית היהודים מרוכזים ברוסיה הצארית, נתונים לשלטון דיכוי חמור, להגבלות אין ספור ולפרעות תכופות. חלק מן הדור המתקדם המשכיל היהודי מצא דרכו לתנועות המהפכניות שעשו אז את ראשית צעדיהן. חלק אחר לא תלה תקוות בתמורה מהפכנית והחל מגבש את האידיאולוגיה הציונית – כלומר הצעת פתרון לבעיה היהודית על ידי הגירה ויצירת ריכוז טריטוריאלי יהודי בארץ ישראל.
הצעות סתמיות ממין זה כבר ראו אור קודם לכן על ידי דוברים בודדים, יהודים ולא יהודים. עשה כך נפוליאון, כאשר חשב להסתייע ביהודים לביסוס שליטתו בקידמת אסיה ועשו כן כמה מבין המהפכנים הדקבריסטים ברוסיה, בהתייחסם לשאלה היהודית. אלא שלקראת סוף המאה, לאחר פרעות 1881-2 ברוסיה נוצרו הכלים האירגוניים הראשונים לביצוע ההגירה (אירגון ביל"ו). האימפריה העותומנית היתה אז רופפת למדי ומוחזקת בצבת הקפיטולציות של מעצמות המערב האימפריאליסטיות. השפעת כמה משפחות יהודיות, מתוך חוגי הממון הבינלאומיים (בעיקר רוטשילד), על ממשלת קושטא, סייעה להתחלות של אירגון ההגירה באותם זמנים.
היווצרות המדיניות
לקראת סוף המאה ממש תפס הרעיון הציוני קבוצות של משכילים יהודים מתבוללים ממרכז ומערב אירופה, אחרי שאוכזבו מן התקווה להתאקלם בסביבתם הלא-יהודית. לגבי הרצל, למשל, היה משפט דרייפוס בעל משקל רב בהכרעתו לכיוון הציונות. הריקבון הצאריסטי ברוסיה, עליית האנטישמיות המודרנית במערב ומערכת הקונפליקטים המיוחדת בין המעצמות, שקדמה למלחמת העולם הראשונה – כל אלו יחד העלו על במת ההיסטוריה את התנועה הציונית, לרבות העומס הרעיוני והפוליטי שנלוו לה.
עם התכנסותם של הקונגרסים הציוניים גובשה התנועה, הוקמו כלי הביצוע הפיננסיים ועוצבה מדיניותה. בשטחים רבים היו מחלוקות בתנועה זו, כמו: שימת הדגש על הציונות המדינית או המעשית; ריכוז טריטוריאלי במקום סביר כלשהו או רק בארץ ישראל; ניתוק ההמונים היהודים ממאבק נגד דיכוים בארצות מושבם או שילוב המעש הציוני במאבק בעד שיווי זכויות; ראייתה כפתרון מוחלט לכל היהודים בתבל או רק כיעד ליצירת מרכז רוחני תרבותי; ביצוע ההתיישבות היהודית מתוך קואופרציה בין מעמדית או תוך מאבק מעמדי – ועוד ועוד. בנקודה אחת לא היו חילוקי דעות, פרט לבודדים מבודדים. זו הנקודה של קביעת היחס לתושבי ארץ ישראל, שהיו אז אוכלוסיה הבלעדיים כמעט – הערבים.
רשות הדיבור לעובדות
הנהגת התנועה הציונית עברה, מאז ועד היום, דרך ידיים רבות. בתחום הגישה ליחסי היהודים עם הערבים ולגבי היחס לשלטון האימפריאליסטי בארץ ישראל – לא חל בה עד היום שום שינוי מהותי. בשביל קברניטי הציונות היו מטרותיהם קדושות במידה מספקת כדי שיסכימו לכל הכתבה אימפריאליסטית אם היא נראתה להם כעשויה לקדם את ענייניהם. כל נבזות ביחס לערבים מצאה מיד כיסוי אידיאולוגי מתאים, אם רק נראתה בת ביצוע וכדאית.
התיישבות יהודית על אדמה שנקנתה מאפנדים ערבים, תוך נישול חוקי של אריסים ערביים בחסות המשטרה הבריטית – היתה "כיבוש שממה והבאת הציביליזציה לעולם הברברי המפגר". גירוש בכוח הזרוע של פועלים ערבים מפיגומי בניין ופרדסים כונה: "כיבוש עבודה וביצוע תהליכי פרולטריזציה לשם תיקון הפירמידה הגלותית". הקמת איגוד מקצועי לאומני ופסילת חברותם של ערבים באירגון פועלים על בסיס טריטוריאלי – אף זאת בשם אותה מטרה קדושה.
מה היה טבעי יותר מזה שתקום התנגדות לשלטון הדיכוי הבריטי גם כאן, בארץ ישראל, אחר שבריטניה הגדולה הבטיחה לערבים כל כך הרבה, כאשר הזדקקה לסיועם במלחמתה בתורכיה, ולאחר מכן נתנה אצבע משולשת. אין זו עובדה מבוטלת שהנהלת הסוכנות הציעה לשלטונות להעמיד לרשותם כוח אדם יהודי מהימן לדיכוי התמרדויות ערביות, תמורת הבטחה מצידם לכך וכך סרטיפיקטים או לכך וכך טובות הנאה אחרות. ומי אומן טוב יותר מאדוני הסיטי בשימוש יעיל באינטריגות לאומיות אשר כאלה?
כמובן, הערבים לא היו אדונים בביתם. כדי לבצע מה שלמנהיגי היישוב נראה היה כחיוני, צריך היה לשתף פעולה עם השליט. זה נראה משכנע למדי. אלא שלהיסטוריה יש אמות מידה מסוג אחר מאלו של החנווני. מי שרוצה להנהיג אומה לפי קריטריונים של חנות מכולת, אל יבוא לצעוק חמס כאשר קיומו בסכנה, מחמת תחרותו של הסופרמרקט.
חלקנו בשנאה
כדאי כי נאמר לעצמנו פעם אחת את האמת. לאיבה התהומית, השוררת כיום בינינו לבין העולם הערבי תרמנו אנו תרומה מכרעת. ואנו מוסיפים לתרום לה מדי יום ביומו, כשאנו משלימים עם מדיניות של הישענות על מעצמות זרות נגד הערבים.
העובדה כי במלחמת העצמאות שלנו לחמנו נגד ערבים ולא נגד בריטים היא אסון לנו לא פחות משהיא אסון לערביי פלשתינה. אל לנו לשכוח כי תוצאות מלחמה זו, אשר הסבו לנו הרבה אושר בהעניקן עצמאות לעם שבע שואה – גרמו שואה קשה לערביי פלשתינה. מימוש זכויותיהם של ערביי פלשתינה חשוב וחיוני לנו לא פחות מאשר לערבים, כי רק באמצעותו נצליח לקבל את תעודת התאזרחותנו מחדש בקידמת אסיה. לא מעצמות זרות צריכות לקבוע כאן את העניינים אלא אנחנו עם הערבים.
