אין בלקסיקון הישראלי מלה מוזרה יותר מאשר "ציונות". מצד אחד היא משמשת ביטוי של זלזול וגיחוך, בייחוד בפי ילידי הארץ; זהו שם נרדף לפטפוטים חסרי תוכן. מצד שני, "ציונות" היא שמה של האידיאולוגיה הרשמית המקודשת של מדינת ישראל – רוב המפלגות דוגלות בה, הממשלה פועלת בהתאם לציווייה, רוב הציבור היהודי מקבל אותה כדבר המובן מאליו.
מוזרוּת נוספת הקשורה באותה מלה: הציונים עצמם מתקשים מאוד להגיע לידי הסכמה בדבר ההגדרה של המושג ציונות. הגיעו הדברים לידי כך, שבן גוריון, בתגובה על דעותיהם של כמה מראשי הציונים באמריקה, הכריז ברוגז: "אם כך – אינני ציוני!" אולם אין ספק בלב איש, שדווקא בן גוריון הוא אחד מהמנהיגים הציוניים העיקריים, נושאי האידיאולוגיה הציונית.
אנו איננו ציונים ואין לנו עניין לקחת חלק בוויכוח בין ציוני אמריקה לבין ציוני ישראל. לנו יש ויכוח עם הציונות בכלל, ושני חלקים יש לוויכוח זה.
- ראשית – ויכוח רעיוני והיסטורי עם האידיאולוגיה הציונית ודרכה ההיסטורית של הציונות.
- שנית – ויכוח פוליטי על דרכה של מדינת ישראל.
ברור, שאין להפריד הפרדה מוחלטת בין שני חלקי הוויכוח, אולם במסגרת מסוימת ומוגבלת אפשר – ואף צריך – להבדיל בין שני האספקטים של הבעיה הכוללת.
במאמר אחר בגיליון זה מתייחס פ. עודד לכמה שאלות היסטוריות הקשורות בציונות. אנו נצטמצם, הפעם, בדיון בחלק השני של הוויכוח – החלק הפוליטי.
המדינה הציונית
לפי התפיסה הציונית, מדינת ישראל נועדה לשמש מכשיר לפתרון הבעיה היהודית על ידי ריכוז היהודים בשטח ארץ ישראל – לשם כך היא נוצרה ואין לה זכות קיום אלא בתור שכזו. זהו רעיון "קיבוץ הגלויות", אשר בשמו נקראים תושבי המדינה לשאת בכל מאמץ ולהקריב כל קורבן.
כלומר, לפי תפיסה זו, לא הוקמה מדינת ישראל כביטוי להגדרה עצמית של "היישוב העברי בארץ ישראל", אלא כמימוש "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" ("מגילת העצמאות"). במונח "העם היהודי" נתכוונו מנסחי "מגילת העצמאות" ליהודי כל העולם, בעוד אשר בדברם על יהודי ארץ ישראל הם משתמשים במונח "היישוב העברי".
זו אינה רק הערכה בדבר מהותו של אקט הקמת המדינה. מכיוון שהשלטון במדינת ישראל נתון בידי ציונים, נובעים מתפיסתם זו כל הכיוונים היסודיים של מדיניות החוץ, מדיניות הפנים, המדיניות המזרח תיכונית והמדיניות הצבאית של ישראל דהיום. בכל השטחים הללו מהווה ישראל, גם היום, לא סתם מדינה של יהודים, מדינה יהודית – אלא מדינה ציונית.
במדיניות החוץ כופה האופי הציוני של המדינה תלות חד צדדית במעצמות המערב. שני טעמים עיקריים יש לכך.
- מרכזיה האירגוניים והכלכליים העיקריים של התנועה הציונית נמצאים במדינות האימפריאליסטיות המערביות ונשלטים על ידי הבורגנות היהודית במדינות אלה.
- הניגוד הבלתי מתפשר בין הציונות והתנועה הלאומית הערבית דוחף, באורח בלתי נמנע, את המדינה לחפש לה בני ברית בין הגורמים האימפריאליסטיים המערביים, המתנגשים גם הם עם הלאומיות הערבית.
עלייה – או עצמאות כלכלית?
אשר למדיניות הפנים, די להזכיר כי גם לפי הצהרותיהם של השליטים עצמם, מדיניותם הכלכלית מכוונת לאו דווקא להשגת עצמאות כלכלית למדינה, או רווחה חומרית לתושביה – אלא בראש ובראשונה ל"קיבוץ גלויות":
"יש יהודים רבים בעולם, שעודם מצפים לעלות לישראל. אילו ניתן לי לבחור בין עצמאותנו הכלכלית והכנסתם (לישראל) של אנשים אלה, הייתי כמובן בוחר ללא היסוס בעלייה המונית" – כך התבטא בן גוריון עצמו, בראיון עם כתב השבועון האמריקאי "ניוזוויק" (נתפרסם ב-2.4.58).
לתחום מדיניות הפנים שייך גם "חוק השבות". זהו הביטוי המשפטי הבולט לאופי הציוני של מדינת ישראל דהיום. לפי חוק זה זכאי כל יהודי, באשר הוא יהודי, להיכנס לישראל ולקבל מיד את האזרחות הישראלית.
מובן מאליו, כי התפיסה היחידה היכולה להצדיק חוק כזה היא התפיסה הציונית, אשר לפיה מדיניותה של ישראל (בתחום ההגירה כבכל יתר התחומים) צריכה להיות מותנה לא באינטרסים של אזרחיה הנוכחיים, אלא ב"יעודה" לשמש נחלה לכל יהודי העולם.
לא מיותר להעיר, כי כל עוד קיים חוק זה (המעניק סטטוס משפטי מיוחס לאנשים בעלי מוצא לאומי מסוים) יהיו כל הדיבורים על שוויון בפני החוק ללא הבדל לאום – אך צביעות והתחסדות.
ההצלחה החלקית מניין?
בזירה המזרח תיכונית מעמיד האופי הציוני של המדינה את ישראל בניגוד היסטורי, מהותי ובלתי ניתן לגישור עם סביבתה ועם התנועה הלאומית הערבית.
אבות הציונות – ובעיקר הציונות המדינית – התעלמו תמיד מן הערבים כגורם לאומי-מדיני. אפילו אלה מביניהם אשר הבינו שארץ ישראל אינה ארץ ריקה מאדם, ויושבת בה אוכלוסייה ערבית – אפילו הם לקחו בחשבון בתור גורמים מדיניים רק את המעצמות הקולוניאליות, שחילקו ביניהן את השליטה וההשפעה במזרח התיכון. במידה שניסו להידבר עם מנהיגים ערבים – היו אלה מסוג שליטי הבובות, כגון פייצל (שאתו הגיע ויצמן להסכם בשעתו) ועבדאללה (שאתו ניהלו בן גוריון ושות' משא ומתן בתקופת מלחמת 1948).
העובדה שהציונות התעלמה מהערבים כגורם לאומי בארץ ישראל ובמזרח התיכון – אינה מקרית. אילו היתה היא מניחה שאכן תקום תנועה לאומית ערבית, בעלת כוח הולך וגובר, אשר תנתק את האזור מהעול הקולוניאלי ושתשאף לאיחוד מדיני של המזרח הערבי – אז היתה פוסלת בכך מראש את האפשרות של הקמת מדינה יהודית בחלק זה של העולם. על דעתו של איש בעל היגיון פוליטי מינימלי לא עלה להקים מדינה יהודית עצמאית בשטח ארצות הברית, למשל, למרות ההגירה ההמונית של יהודים שמה. ואילו היתה מועלית תוכנית מעין זו, היתה הממשלה האמריקאית רואה בה סכנה לשלמות ארצות הברית ושמה אותה לאל.
נניח לרגע, שהגשמת הציונות היתה מתחילה לא בראשית המאה, אלא בימים אלה. במקרה כזה היתה פלשתינה כבר מדינה ערבית עצמאית או חלק ממדינה כזו; ואז היה ברור מראש שכל הרעיון הציוני הוא חסר שחר מיסודו.
הצלחת הציונות להקים מדינה משלה בארץ ישראל (אגב, הצלחה חלקית ביותר מבחינת האידיאל הציוני לרכז כאן את רוב העם היהודי) נבעה מכך, שתחילת הגשמת הציונות חלה עוד בשעה שהתנועה הלאומית הערבית היתה חלשה ורופסת.
אולם היום, כאשר התנועה הזאת כבר צברה עוצמה רבה, אין יסוד להניח שהיא תסכים להתפשר עם מדינת ישראל, כל עוד זו האחרונה רואה את עצמה כראש גשר וחיל החלוץ של "תנועה לאומית עולמית", כנחלתם החוקית של כל היהודים, אזרחי מדינות שונות, המפוזרים ברחבי העולם.
אבן נגף לאיחוד
ישנם אנשים המטילים ספק אם בכלל תסכים (או תוכל) התנועה הלאומית הערבית להתפשר עם קיומה של ישראל – אפילו אם זו תחדל מהיות מדינה ציונית ותהפוך למדינה רגילה, למסגרת פוליטית של תושביה בלבד.
אכן, זרמים ניכרים בתנועה הלאומית הערבית – למעשה כל האגף הימני של תנועה זו – אינם מוכנים לכל פשרה שהיא, אולם זרמים אלה אינם מייצגים את עתיד התנועה. כי תפקידה העיקרי של התנועה הלאומית הערבית אינו מתמצה באיחוד מדיני גרידא. האיחוד נועד להוציא את המזרח הערבי מנחשלותו על ידי שיתוף פעולה בין כל תושביו והסרת המכשולים הלאומיים המפריעים להפניית משאבי האזור לאפיקים של פיתוח וקידמה. כל איחוד שיקום על בסיס אחר – נועד מראש לכישלון; ודוגמאות לכך כבר נתנה ההיסטוריה של השנים האחרונות.
בין המכשולים הלאומיים הללו יש למנות לא רק את השליטה וההשפעה הקולוניאלית במזרח התיכון, אלא גם את הסכסוכים הלאומיים בין הערבים ליהודים (וכן בין הערבים לכורדים).
הסברה המופצת על ידי שופרות התעמולה הישראליים הרשמיים טוענת, שהסכסוך הישראלי-ערבי משמש מלט מחזק לתנועה הלאומית הערבית; ולכן, לפי אותה גירסה, מעוניינת תנועה זו בהמשך הסכסוך. אולם לאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון: קיומו של הסכסוך הוא אחת מאבני הנגף בדרך להגשמת מטרותיה של התנועה הזאת ורבים מנציגיה הרציניים כבר מבינים שהערבים חייבים להגיע להסדר מניח את הדעת, אשר יספק את זכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל (כמו את זו של העם הכורדי) ויבטל בכך מקור בלתי נדלה לסכסוכים לאומיים ופתח מסוכן להתערבות אימפריאליסטית.
לכן, בעוד אשר אין כל תקווה לפשרה בין מדינת ישראל ציונית לבין המזרח הערבי, יש עתיד לשיתוף פעולה והשתלבות של ישראל ישראלית באיחוד מזרח תיכוני יציב ומתקדם.
בעיית היהודים ובעיית ישראל
אין להכחיש את קיום הזיקה בין יהודי ישראל לבין היהודים במקומות אחרים בעולם, בין אם נקרא לזיקה זו בשם זיקה "לאומית", "דתית", "עדתית" או סתם "משפחתית" – קיומה הוא עובדה. ברור שאת תושבי ישראל מדאיגה במיוחד בעיית היהודים ברחבי העולם.
בשם דאגה זו מצדיקים שליטי המדינה את אופיה הציוני, אולם רוב הציונים (פרט לקיצוניים ביותר, המדברים בגלוי על התפשטות מדינת ישראל) חדלו לחלום על הבאת רוב העם היהודי למזרח התיכון. ממילא פירוש הדבר שלציונות עצמה אין פתרון כללי לשאלת היהודים.
הבעיה היהודית נשארת בין כך ובין כך והיא תבוא על פתרונה במסגרת התהליך הכללי של הקידמה האנושית. אגב, כשאנו מדברים על הבעיה היהודית כוונתנו לרדיפות ולאפליות נגד המיעוטים היהודיים. את תופעת ההתבוללות מרצון של חלקים מסוימים מן הקיבוצים היהודיים בתוך העמים האחרים, איננו רואים כלל כתופעה שלילית. בהיותנו אירגון סוציאליסטי, נקודת המוצא שלנו היא מעמדית, ולא לאומית. לכן, תהליך של טמיעה לאומית – כל עוד אינו נעשה תחת כפייה, אלא מרצון חופשי ותוך ניצול שוויון הזכויות הקיים בארץ הנתונה – אינו נחשב בעינינו כתופעה שיש להתנגד לה. להיפך, במידה שכך מתנהלים העניינים, הרי הדבר מצביע, בדרך כלל, על קיומה של חרות לאומית אמיתית.
ועוד יש לזכור, שאחד הקיבוצים היהודיים שעתידו המדיני נתון בסימן שאלה גדול, הוא דווקא זה הנמצא בישראל. במקום לנסות להשתמש בישראל כמכשיר לפתרון בעיית יהודי העולם, נשכיל לעשות אם נרכז את מאמצינו בהבטחת המשך קיומו המדיני והלאומי של היישוב היהודי כאן. אולם זאת אפשר לעשות רק בדרך של שינוי אופיה של המדינה – ממדינה ציונית למדינה ישראלית מזרח תיכונית, המשתלבת באזור שבו היא נמצאת.
* * *
המפנה שבו מדובר אינו מסתכם רק בשינוי באוריינטציה של מדיניות החוץ, או בתזוזה מסוימת שמאלה במערך הקואליציוני השליט. פירושו של המפנה הוא שינוי יסודי ומהותי של אופי המדינה הישראלית – בכלכלה, בסדרי השלטון, במבנה החברתי, במדיניות ובחינוך. אשליה היא להניח שמפנה כזה יכול לבוא בדרך אחרת מאשר על ידי מהפכה חברתית מעמיקה.
