כפי שניתן היה לשער מראש, ממשלת אשכול, כקודמותיה, אינה רוצה ואף אינה מסוגלת לפתור את בעיית הערבים בישראל.
התמרון האחרון ביחס לבעיה הערבית, המתקרא בלשון יפה "מתן ההקלות לאוכלוסייה הערבית", ובא כביכול לבטל חלקית את הממשל הצבאי, נראה ככסות ייצוגית של ממשלת ישראל כלפי חוץ.
מאז קום המדינה מנהלות כל הממשלות בשאלת הערבים מדיניות עקבית ושיטתית של הפליה בכל שטחי החיים. ההפליה ניכרת בעיקר בשטחי הכלכלה – זו הבעיה העיקרית של ערביי ישראל!
כל הדיבורים היפים והנאורים, הנשמעים מפיהם של דוברי הממשלה, אינם פותרים כהוא זה את מצוקתם של הערבים בישראל – והם מיועדים אך ורק לשמש את הופעתה של ישראל בזירה הבין לאומית, כי הרי נציגי ישראל אינם יכולים להופיע כתומכים במשטר ההפליה של דרום אפריקה, משום שבכך הם יהרסו את קשרי ישראל עם ארצות אפריקה. ומאותה סיבה אינם יכולים להופיע כמדכאים של המיעוט הערבי בישראל; על כן כל החדש בשאלת פתרון מצבם של ערביי ישראל אינו אלא תמרון הסחה.
מצד אחד ישנן הקלות לכל המוצא חן בעיני השלטון, אולם מצד שני קיימות "הרשימות השחורות" של כל ערבי אשר סר חינו בעיני השלטון – כלומר דעותיו והשקפותיו הפוליטיות אינן "רצויות". בכך, כמובן, לא שונה כמעט דבר ממה שהיה נהוג בתקופה שלפני "ההקלות".
אמנם באופן פורמלי הוכרז על שחרור כמה שטחים מתקנות הממשל הצבאי, אולם גם בזאת לא הרחיקו לכת ביותר. משום שאין איש חושב ברצינות שהערבים באזורי הממשל הצבאי יצרו סכנה ביטחונית שהממשל הצבאי עשוי היה למנעה.
במצע הממשלה הראשונה של מדינת ישראל – שהוגש לכנסת בתאריך 9.3.49, בפרק שני, "חירות, שוויון ודמוקרטיה", נאמר: "בחוק שיבסס את המשטר הדמוקרטי הרפובליקאי במדינת ישראל יובטח שוויון זכויות וחובות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום…"
אכן, דברים יפים וטובים – לו אך קוימו כהלכה, אולם ביחס לאוכלוסייה הערבית היו רחוקים הדברים מרחק רב מביצוע. לא רק שמצבם של הערבים נשאר כשהיה, אלא הלך ונעשה גרוע מדי שנה בשנה.
אחד ממוקדי העוול של השלטון כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל ניכר יפה בבעיה הקרקעית. בעיה זו של האדמות היא עיקרה של בעיית הכלכלה הערבית.
אכן, כפי שמתברר זוהי המגמה של השלטון במדינה – לערער את היסוד הכלכלי של הערבים ואז לעשות בהם ככל העולה על רוחו.
מצב זה, של עוול וקיפוח כלפי האוכלוסייה הערבית, הגיע אפילו אל הדו"ח של מבקר המדינה. בדו"ח מס' 13, כבדו"חות הקודמים, מתריע המבקר, בין היתר, על סחיבת הפתרון של בעיית ה"נפקדים", שלמעשה הם נמצאים כחוק בתחומי מדינת ישראל ואדמתם נגזלת מהם.
עד כה נגזלו מהערבים תושבי ישראל מאז קום המדינה למעלה ממיליון וחצי דונם אדמה, וזאת בכל הצורות והאמצעים שרק אפשר למצוא ולהגות.
האדמות נגזלו על ידי "החוק" לפי תקנות ישנות מתקופת המנדט, על ידי הגליה, על ידי הפקעה ישירה ולא ישירה לצרכים מדומים, או לצורכי האימונים של צה"ל – וכן על ידי העברה של אוכלוסין מאדמות פוריות לאדמות גרועות ועל ידי לחץ ופיתויים למכירה במחירים אפסיים.
שיטת ה"נפקדים הנוכחים" אינה חדשה כלל – עוד לפני עשר שנים השתמשו בה נגד ערביי אום אל פארג', שעה שגירשו שבע-עשרה משפחות מאדמותיהן שהופקעו.
ידוע גם המקרה של הגליית תושבים מעילבון ב-1953, או גזילת קרקעות של תושבי פקיעין באותה שנה. בכל המקרים האלה השתמשו בכפייה על ידי איום בכוחות צבא ומשטרה מוגברים.
ידוע גם המקרה של קיבוץ באזור המשולש שהפקיע אדמות מהכפרים הסמוכים, וכשנשאלו חברי הקיבוץ מתי ישיבו את האדמה לבעליהם החוקיים, השיבו בציניות: כשיהיה שלום עם הערבים!
קרוב ל-80% מהערבים בישראל הם כפריים, אולם רק 40% מהם עוסקים בחקלאות – וזו תוצאה ישירה של הנישול וצמצום מקורות המחיה בכפר הערבי.
כל הנפלטים מהכפר הערבי, שהם חקלאים במקצועם, בני בניהם של חקלאים, נאלצים לבוא לעיר ולעבוד שם בעבודות קשות ובזויות ולהתגורר בתנאים אל אנושיים ברפתות ודירים, ובכך ליצור תופעות חמורות שלא היו עד כה.
יחס של זלזול ודחייה ניכרים גם בתחומים אחרים של החקלאות הערבית. משרדי הממשלה השונים – משרד הפיתוח ומשרד החקלאות – מכינים אמנם תוכניות לפיתוח הכפר הערבי. בשנת התקציב הקודמת הגיע הסכום שהוקצה לסקטור הערבי לכדי 70 מיליון לירות, אך למרות שזהו סכום קטן ביותר, אפילו לדעת מבקר המדינה – הרי אף סכום זה למעשה מושקע רק בחלקו הקטן בכפר הערבי.
מתוך תשעה כפרים שהיו צריכים להתקשר לרשת החשמל הארצית בשנים 62/63, רק שני כפרים זכו לכך ועל תושבי הכפרים הללו הוטל לשלם שליש ההוצאות.
הלוואות הניתנות למשקים ערביים הן קטנות, ולעתים קרובות גם לאחר שמאשרים אותן הן מעוכבות לזמן ארוך. מצב דומה קיים גם ביחס לחיבור הכפרים למערכות מים.
וכמובן המצב גרוע עוד יותר באשר לשירותי טלפון, מרכזי תברואה ושירותים חיוניים אחרים. ממצב זה אפשר ללמוד על ההזנחה השיטתית הקיימת בכפר הערבי, התואמת את המדיניות הכללית של הממשלה ביחס לאוכלוסייה הערבית.
בעיה מדאיגה אחרת של האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר רישומיה הם עמוקים וחריפים לא פחות מהבעיה הכלכלית, היא הבעיה החברתית – שהיא למעשה תוצר של הבעיה הראשונה.
השאלה החברתית של ערביי ישראל מתחלקת לשתי בעיות יסוד: בעיית החינוך ובעיית היחסים החברתיים והאנושיים שבין שני העמים היושבים כאן.
כאן, כמו בשאלה הכלכלית, מסתמנת מדיניות עקבית של קיפוח וזו אולי יותר אכזרית מהקודמת, משום שאין היא נוגעת בקיבתם של הערבים בלבד, אלא גם במוחם, נפשם וחינוכם.
אילו חשבה הממשלה ברצינות לעשות למען התקרבות בין שני העמים, היהודי והערבי, היו שטחי החינוך והחברה סוללים את הדרך להתקרבות זו.
אך למעשה הממשלה אינה עושה דבר בכיוון זה, וזאת רואים מהעובדות, מהמציאות ומחיי היום יום. בסופו של דבר יושבים אנחנו בקרב מדינות ערביות ולא באירופה, בתחומי הארץ נמצאים ערבים ואיתם נצטרך לחיות לאורך ימים. ובמידה שלא נניח יסודות מוצקים של רצון טוב, הרי הדבר לא יצמח מאליו בעוד כך וכך שנים, כאשר יהיה אולי הדבר נוח למישהו. ונוסף על כך, לאלה הבונים על המסקנה שהזיכרון הוא קצר, והדברים נשכחים – ייתקלו במציאות הסותרת דעה זו.
אפשר לזנוח כרגע את משאלות הלב ולרדת אל המציאות של היום כפי שהיא קיימת ברחוב הערבי בישראל. נתחיל מבעיות החינוך הקיימות ברחוב הערבי.
מרבית המורים בבתי הספר הערביים אינם כשרים מבחינת השכלתם להורות בבית הספר. רבים ממורים אלה הם חסרי השכלה מינימלית, והם נבחרים למשרותיהם בשל נאמנותם לממשל הצבאי.
מורים טובים ומוסמכים, שבידיהם תעודות, אינם יכולים למלא את תפקידם וכמובן שאינם יכולים להתפרנס ממקצועם, מהסיבה שדעותיהם הפוליטיות אינן כשרות בעיני השלטון. תוצאה הכרחית של מצב זה ניכרת בתלמידים הערבים, שרבים מהם בכיתות הגבוהות של בית הספר העממי מתקשים בקריאה בשפת אמם, בשפה הערבית! כמובן שכושר כתיבתם אינו טוב מיכולת קריאתם. אותם מאושרים שעלה בגורלם ללמוד אצל מורים טובים יותר, ועמדו בבחינות לבית ספר תיכון ואשר מצבם הכלכלי מאפשר המשך לימודיהם, מהווים אחוז קטן מכלל התלמידים של בית הספר העממי. בבית הספר התיכון דומה המצב מאוד לזה השורר בעממי – גם כאן רמת הלימודים נמוכה ביותר. התוצאה: רק 10 עד 5 אחוזים עוברים את בחינות הבגרות. המעט מתוך אחוז נמוך זה, המגיע לאוניברסיטה ומסיים אותה, נתקל בבעיות של אבטלה – הוא אינו יכול לעבוד במקצוע האקדמאי אותו רכש. וזאת למרות שחסרים רופאים, מהנדסים ואגרונומים בכפר הערבי! הסיבה כאן ברורה בתכלית. השלטון רוצה להמאיס על האינטליגנציה הערבית את חייה ולדחוף אותה לעזוב את הארץ.
מצב דברים כזה דוחף את האזרח הערבי המשכיל אל ההרגשה שאין הוא אזרח שווה ליהודי, שהוא נחות ממנו, ומצד שני אפשר לנצל גורם זה אצל היהודים ולהצביע על הערבים כעל אנשים נחותים ומפגרים ובכך להנציח מגמה זו.
ברור הוא, שבעיות הכלכלה והחינוך משפיעות גם על המצב החברתי. אם האוכלוסייה הערבית לא תשתווה אל זו היהודית ברמת חיים ובחינוך, יגרום דבר זה להעמקת הפער שממילא הוא עמוק בין שני העמים. פרי הבאושים של מדיניות זו הוא נחלת רבים בארץ ויחסם אל הערבים הוא יחס אל גזע נחות ומושפל שאין לו תקנה.
אין להביט על מדיניות זו רק מהבחינה האנושית. זו מדיניות מסוכנת לישראל – היא עלולה לדחוף את הערבים בישראל אל עמדות של יאוש ופתרונות של בעיותיהם באמצעים אחרים. יש להרהר היטב אם אין זו מגמה שאי-אלו חוגים בארץ רוצים בה.
