"נותק מגע ישראל-ארצות הברית באו"ם".
"עיסקה אמריקאית-ערבית מהווה 'דקירה בגב למשלחתנו'."
"ארצות הברית מפייסת את הערבים על חשבון ישראל".
"המרגיז והמכאיב היא הצורה בה פעלה וושינגטון מאחורי גבה של ישראל".
כך זעקו כותרות עיתוני ישראל כשנודע על עמדת ארצות הברית בוויכוח השנתי באו"ם בעניין הפליטים.
הגדיל לעשות ד"ר [הרצל] רוזנבלום ב"ידיעות אחרונות", שהכתיר את מאמרו בכותרת "הבגידה הושלמה" וכתב:
"מה שבא עתה מאמריקה ייתכן שיפקח אפילו את עיני העיוורים שבינינו. בגידה שלמה ומוגמרת – זה לא מה שמספרות לנו כל הסוכנויות הטלגרפיות מבירת ארצות הברית הבוקר על 'יחסה' של ממשלת קנדי אלינו. בגידה ממש במערומיה ואין עוד לטשטש דברים" ("ידיעות אחרונות", 20.11.63).
כל מפלגות המחנה הציוני בארץ היו שותפות בדרגה זו או אחרת להערכתו של ד"ר רוזנבלום. השוני היה רק בכך שהמפלגות הציוניות באופוזיציה האשימו את אלה שבקואליציה בנקיטת מדיניות חוץ שהובילה ל"בגידה" זו.
כיוון שאנו מחוץ למחנה הציוני כולו, לא נבוא לבדוק את האשמות האופוזיציה הציונית, שאם כי הן נכונות מבחינה פורמלית הרי גם האופוזיציה עצמה, לו היתה בשלטון, היתה נאלצת לנהוג לפיהן.
אנחנו שואלים את כל מפלגות המחנה הציוני רק שאלה אחת: אדונים נכבדים, מה אתם מבלבלים את המוח על בגידה, האם יש לכם בכלל ברירה?
הנה, תשעה ימים אחרי כל הצעקות על "בגידת ארצות הברית" כותב ב"ידיעות אחרונות" הפרשן הוותיק אראל גינאי לאמור:
"הדבר שבו אין אנו יכולים להטיל ספק הוא כי אין לנו תחליף לאמריקה – וביסודו של דבר היא ידידתנו. כל השאר הוא עניין של דיפלומטיה" ("ידיעות אחרונות", 29.11.63).
מה מציעים כל הציונים הזועקים חמס על "בגידת אמריקה"?
לקרוא ליהודי ארצות הברית להצביע בעד נשיא זה או אחר? מה זה ישנה?
מאז תום מלחמת סואץ וסילוק האימפריאליזם הבריטי והצרפתי מהעולם הערבי יש לארצות הברית מטרה אחת – לבסס משטרים קפיטליסטיים במדינות ערב ולחדור לשם חדירה כלכלית ופוליטית.
ישראל מעניינת את ממשלת ארצות הברית רק בתור אמצעי לקידום האינטרסים שלה באזור, והאינטרסים נמצאים במדינות ערב, לא בישראל. יהודי ארצות הברית יכולים לשמש גורם שירסן במקצת את מדיניותה של הממשלה האמריקאית. אין ביכולתם לשנותה.
יש כאלה המציעים לסמוך על צרפת, גרמניה וכו'. הללו מנסים לעשות רושם ב"תפיסה חדשה ונועזת". למעשה מרמים הם את עצמם ועוד כמה תמימים. גם האינטרסים של גרמניה, צרפת וכל מדינה קפיטליסטית תעשייתית מפותחת נמצאים בארצות ערב ולא בישראל. כמה קונה ישראל מהמדינות הללו? ומה ביכולתה למכור להן? אלה הם שיקולים ציניים, ויהיו ציונים שיטענו אפילו כי אין הם נכונים. אך הללו מעולם לא הצליחו לשכנע את השלטון באיזושהי מדינה קפיטליסטית מפותחת כי האינטרסים ארוכי הטווח שלה טמונים דווקא בישראל ולא במדינות ערב. על כן יסולח לנו הזלזול ברעיונות ההבל הללו.
אחרון אחרון חביב הם אלה המייעצים "לסמוך על כוחנו". ומהו "כוחנו"? מהו כוחה של ישראל ללא התמיכה הכספית והפוליטית של מעצמה מערבית זו או אחרת? מה יקרה ל"כוחנו" אם הסנאט האמריקאי יחוקק חוק אשר יוציא את התרומות לישראל מרשימת הניכויים הנחשבים כ"הוצאות" לצורכי חישוב מס הכנסה בארצות הברית. תיקון קטן כזה יכול לשנות את "כוחנו" במידה ניכרת.
נניח ש"כוחנו" הוא בנשק לא קונבנציונלי, נניח שהאמריקאים לא יוכלו למנוע מאתנו לפתח ולהחזיק נשק כזה. נניח שהערבים "יתייאשו מתקוותם להשמידנו" לאחר שיימצא בידינו נשק כזה (כל אלה הן הנחות הנעשות רק לצורך הוויכוח). האם בכוח עובדות אלה אפשר להכריח את הערבים להכיר בישראל, לכרות עמה שלום יציב ולפתח יחסי מסחר וכלכלה עמה? לא!
אם זהו "כוחנו" הרי שאין הוא מספיק כדי להבטיח את קיומנו לאורך ימים במזרח התיכון.
כמה מדינות יש בעולם אשר פעמיים בתולדותיהן התייצבו באו"ם בודדות מול כל מדינות העולם, מזרח ומערב גם יחד?
איזו מדיניות יכולה להתפאר בכך שהצליחה להתוות קו אשר 83 מדינות באו"ם יצביעו נגדו, ורק נציגה לבדו יתמוך בה?
אכן, החלטות האו"ם אינן מיתרגמות מיד למעשים. אין כופים אותן בכוח, אך הן מהוות הערכה טובה למדי למדיניות זו או אחרת, בייחוד כשהן ניתנות ברוב של 83 נגד 1.
תושבי הארץ התרגלו לזלזל בהחלטות האו"ם. אין הם רואים אותן אפילו כאותות מבשרי סערה. אך ברור הוא כי יבוא יום וכל יהודי בישראל ייאלץ לאכול את הדייסה שהמדיניות הציונית בישלה עבורו.
לדעתנו, אין לישראל שום מוצא אחר מאשר הסתמכות על האינטרסים ארוכי הטווח של העולם הערבי, דהיינו – אחדות וסוציאליזם. מדיניות ישראלית אשר תתאם את עצמה עם אינטרסים אלה מסוגלת לבסס את קיומה של ישראל כחלק אורגני באיחוד כזה, אשר בסופו של דבר קום יקום.
המדיניות הציונית, גם כשהיא מגלה נכונות להידבר עם הערבים, אינה בנויה על מגמות ההתפתחות בעולם הערבי, אלא על הכוונה לאלץ את הערבים, בדרך צבאית פוליטית או כלכלית, להשלים עם עובדות שנוצרו, שנוצרות עתה, שתיווצרנה בעתיד.
כשהציעה [שרת החוץ] גולדה [מאיר] באו"ם לנהל משא ומתן ישיר על שאלת הפליטים בלבד, בלי לקשור זאת עם עניין השלום, הסביר זאת לאחר מכן לוי אשכול כך:
"הצעתנו בדבר משא ומתן ישיר לפתרון בעיית הפליטים – אין בה חידוש. כוונתנו היא לשבת עם הערבים ליד שולחן אחד, כי יהיה בזה משום הכרה בנו. רק אז נדבר על תנאים" ("ידיעות אחרונות", 1.12.63).
רצה הגורל והדברים נאמרו דווקא במסיבת עיתונאים לרגל ה-29 בנובמבר, מסיבה שבאה להזכיר את היום שבו החליטו האומות המאוחדות (לפני 16 שנה) להקים שתי מדינות בפלשתינה המנדטורית, מדינה ערבית ומדינה יהודית.
מאז זרמו הרבה מים בירדן. בן גוריון ועבדאללה הפרו את תוכנית האו"ם, חילקו ביניהם את מדינת ערביי פלשתין, תיאמו את מדיניותם עם האינטרסים של האימפריאליזם באזור כדי לקבל ממנו הכרה בגבולותיהם, שאינם אלא קווי שביתת נשק.
אם היום מצביעות 83 מדינות באו"ם נגד קולה הבודד של ישראל, הרי פירוש הדבר שהזמן לא פתר את הסכסוך בהתאם לרצונו של בן גוריון. מדבריו של אשכול מתברר שוב כי בעיית ההכרה של מדינות העולם בגבולותיה של ישראל, ובעיית ההכרה של הערבים בישראל כמדינה, לא ירדו אחרי 16 שנה מהפרק. האם בכלל מסוגלת מדיניות ציונית איזו שהיא לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, פתרון יציב ומוסכם על דעת שני הצדדים?
