קארל מארכס ניבא כי המהפכה הסוציאליסטית תפרוץ בארצות התעשייתיות הקפיטליסטיות המפותחות. הוא קבע כי הסתירות הטבועות באופן הייצור הקפיטליסטי, המוצאות את ביטוין במשברים הכלכליים המחזוריים, יביאו את השיטה הקפיטליסטית לידי משבר כללי שיוביל בהכרח למהפכה חברתית.

אולם למעשה פרצו עד כה מהפכות סוציאליסטיות דווקא בארצות מעוטות פיתוח, שבהן אופן הייצור הקפיטליסטי כלל לא הגיע לידי בשלות. בארצות אלה הבעיה לא היתה הסדרת עניין השפע היחסי ועודפי הייצור, אלא להיפך – המהפכה הסוציאליסטית שימשה כקרש קפיצה לפיתוח ותיעוש מזורזים.

העובדות הללו אינן חדשות; כבר חזרו עליהן פעמים לאין ספור והן ידועות היטב. גם אנו אמרנו זאת לא פעם ואיננו סבורים כי יש ויכוח רציני על עצם נכונותן של העובדות.

אולם יש ויש מקום לוויכוח על המסקנות שאי אלה תיאורטיקנים מנסים להסיק מן העובדות.

חמש-עשרה שנים שמנות

לעתים קרובות נשמעת הטענה – ודווקא מפי אנשים בעלי הלך רוח שמאלי – שהתחזית של מארכס בדבר מהפכה סוציאליסטית שתפרוץ בארצות הקפיטליסטיות המפותחות כתוצאה מהסתירות הפנימיות של אופן הייצור הקפיטליסטי, הוכחה כמוטעית מעיקרה. לפי דעה זו תמשיך המהפכה לעמוד על הפרק רק בארצות מעוטות הפיתוח, שם מראות העובדות כי רק במשטר כלכלי מתוכנן אפשר לחולל את התיעוש והפיתוח המזורזים הנחוצים. בארצות אלה קיים גם הגורם המוליד אי יציבות ודוחף לקראת מהפכה – מחסור ודלות מצד אחד, ומצד שני חוסר יכולתה של הבורגנות לבצע את הרפורמות המינימליות הנחוצות (למשל: רפורמה אגרארית).

ואילו בארצות המערב המפותחות – כך ממשיכים וטוענים בעלי דעה זו – נתבדתה תחזיתו הקודרת של מארכס. הקפיטליזם התייצב והוא משגשג כבר למעלה מחמש-עשרה שנים ללא הפרעות רציניות. המשברים העמוקים וההרסניים חלפו ואינם. מעמד הפועלים שיפר בהרבה את רמת חייו; ב"מדינת הסעד" הצליח הקפיטליזם למצוא תרופה לסתירותיו החריפות והמציקות ביותר. גורמי ההתפוצצות הפנימית כבר אינם קיימים. מכאן נובעת התחזית שבארצות אלה יגיע מעמד הפועלים להגה השלטון בדרך פרלמנטרית ושליווה, כהמשך התהליך של הרחבת זכויותיו הפוליטיות.

אגב, דעה זו שתוארה לעיל מצאה מהלכים רחבים גם במחנה הקומוניסטי על שני פלגיו. אמנם אין הקומוניסטים מודים בה בפירוש, אך מתוך מה שהם אומרים מתברר כי השלימו איתה – לפחות השלמה חלקית ופסיבית.

הכרושצ'וביסטים (ובכללם הקומוניסטים בארצות המערב – איטליה, צרפת וכו') מדברים על "מעבר שליו לסוציאליזם". אמנם הם אינם אומרים בפירוש שהקפיטליזם בארצות המערב התגבר על סתירותיו הפנימיות, שהיו מובילות אותו להתפוצצות "מבפנים", אולם הם מדברים על סתירות אלה בחוסר שכנוע רב, כמי שאינו מאמין בדברי עצמו. את עיקר יהבם הם שמים לא בסתירות פנימיות אלה, כי אם ביתרונה העתיד של ברית המועצות בתחרות הכלכלית עם המערב. לכל מי שמצוי אצל פרסומיהם של הכרושצ'וביסטים בשנים האחרונות ברור כי הם מניחים שהקפיטליזם יגיע לקיצו לא עקב התפתחותו הפנימית, אלא הודות להשפעתה החיצונית של הדוגמה הסובייטית, אשר תרכוש את לב ההמונים לרעיון הסוציאליזם.

הסינים בוודאי אינם משתעשעים ברעיון על "מעבר שליו". הם מעמידים על הפרק מהפכות ממש, במובן המקובל של המלה. אולם הטיעון שלהם מכוון רק – או בעיקר – לארצות מעוטות הפיתוח שבאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. לגבי המערב המפותח אין להם כמעט מה לומר – כך, על כל פנים, מסתבר מקריאת פרסומיהם.

למותר לציין, כי אנו בישראל חייבים לתת את הדעת לא רק על הפרספקטיבה של הסוציאליזם בארצות מעוטות הפיתוח, אלא גם על סיכוייו בארצות המפותחות. לשני הדברים יש משמעות ישירה לגבי ישראל. מצד אחד, הסביבה שלנו – המזרח הערבי – היא מעוטת פיתוח וגורלה של סביבה זו ישפיע השפעה ישירה עצומה על גורלנו אנו. אולם מצד שני קשורה ישראל באופן הדוק וישיר גם עם המערב המפותח – וזאת משתי סיבות. ראשית, ישראל עצמה משתייכת מכמה בחינות חשובות (הרכב כוח העבודה, הכנסה לאומית לנפש וכו') למדינות המפותחות, ושנית – וזהו העיקר – תלותה של ישראל במדינות כמו ארצות הברית, צרפת וגרמניה היא כה הדוקה, עד כי כל זעזוע בהן יהיה בעל משמעות גורלית לגבי ישראל.

אחרי שגשוג – משבר

אנו סבורים כי הערכתו של מארכס לא היתה מוטעית מעיקרה (אם כי לא היתה מדויקת לגמרי). לדעתנו יש להניח במידה רבה של סבירות כי בעתיד הלא רחוק יתגלו מחדש הסימנים המובהקים של הסתירות בקפיטליזם, יחריף המאבק המעמדי ותעמוד על הפרק באופן אקטואלי מהפכה סוציאליסטית בארצות קפיטליסטיות מפותחות.

לדעתנו, התקופה הנוכחית (מאז תום מלחמת העולם השנייה) היא תקופת ארגעה ושגשוג זמניים של הקפיטליזם המערבי.

אגב, בקשר לכך כדאי להזכיר שמצב דומה במקצת היה קיים גם בתחילת המאה הנוכחית, לפני מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא חל שגשוג בארצות המערב ומלחמת המעמדות בהן עברה לפסים שלווים. זה היה הרקע לצמיחתה של הסוציאל-דמוקרטיה הרפורמיסטית, של הברנשטייניזם והקאוטסקיזם. אולם השגשוג והאופטימיות התמימה הוכו מכה אכזרית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלו המשברים העמוקים ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם המערבי. המהפכה הסוציאליסטית שוב הועלתה על הפרק בארצות כמו איטליה, צרפת וגרמניה (אמנם, המהפכה לא יצאה אל הפועל – במידה רבה כתוצאה מחולשתו הרעיונית והפוליטית של השמאל ומהשפעתו ההרסנית של הסטאליניזם, אבל זהו סיפור בפני עצמו).

לא נוכל במסגרת של מאמר אחד להיכנס לביסוס מפורט של הנחתנו בדבר עתיד המהפכה בארצות המפותחות. בוודאי עוד יזדמן לנו לשוב לנושא זה; הפעם נסתפק רק בתיאור הקווים הכלליים.

התנודות – וריסונן

אחת מתגליותיו הכלכליות העיקריות של קארל מארכס – ואולי התגלית החשובה ביותר – הוא ההסבר שלו למכאניזם של המחזורים בכלכלה הקפיטליסטית. כמובן, לא כאן המקום להיכנס לתיאור המכאניזם הזה. נסתפק רק בקביעה, שבניגוד לדעתם של הכלכלנים הקלאסיים (ושל האפיגונים הניאו קלאסיים שלהם דהיום), המחזורים הללו אינם תופעות מקריות אלא טבועים בעצם מהותו האנרכית של הייצור הקפיטליסטי. טבעו של אופן ייצור זה מוליד בהכרח מחזורים של גאות ושפל. תקופות השפל מצטיינות לא במחסור בסחורות (ביחס לביקוש), אלא – וזה הצד הפרדוקסלי של הקפיטליזם – בעודף של מוצרים שאינם יכולים להיספג בשוק, דבר הגורם סגירת מפעלים, יצירת אבטלה בקנה מידה רחב ותופעות חולניות אחרות.

ניתוח מתמטי מדוקדק של מנגנון המשק הקפיטליסטי מאשר – בקווים כלליים – את התיזה של מארכס בנדון (ניתוח כזה נמצא למשל בספרו של המתמטיקאי-הכלכלן האמריקאי ג'. שווארץ, "דה מתמטיקל מתוד אין אנאליסטיקל אקונומיקס", שיצא לאור בשנת 1961).

בכדי להמחיש את העניין (מבלי להיכנס לפרטים הטכניים הסבוכים) נביא דוגמה פיסיקאלית פשוטה. נתאר לעצמנו פס ארוך מפלדה גמישה האחוז היטב במלחציים בקצהו האחד. זוהי דוגמה למה שהפיסיקאים מכנים בשם "אוסצילאטור". מטבעה של מערכת כזו שהיא נכנסת – עם הגירוי הקל ביותר – לתנודות קצובות, בתדירות מסוימת, הידועה בשם "התדירות העצמית" של המערכת (יצוין כי הדוגמה שאנו מביאים איננה כה מלאכותית; המשוואות הדיפרנציאליות המתארות את תנודות פס הפלדה, דומות באופן כללי למשוואות המתארות בקירוב את עקומות נפח הייצור והמלאי במשק קפיטליסטי).

אולם בקפיטליזם המודרני (בייחוד מאז מלחמת העולם השנייה) אין המערכת הכלכלית המתנודדת פועלת בצורה חופשית. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שהממשלות בארצות הקפיטליסטיות למדו מניסיונן המר כי עליהן לרסן את המערכת הכלכלית על ידי התערבות ישירה מצידן – בדרך של הזמנות ממשלתיות גדולות לתעשייה (מפעלי בנייה או הזמנות לצרכי צבא), או על ידי הענקת סיוע למובטלים וכיוצא בזה.

אם נחזור לדוגמה שלנו, הרי התערבות זו משולה לכך שנאחז בידנו את אמצעו של פס הפלדה. התוצאה תהיה, שהתנודות יהיו חלשות יותר. יחד עם זה, תדירות התנודות (כלומר – מספר התנודות ביחידת זמן) תגדל.

אכן, זו גם תוצאת פעולת הריסון הממשלתי על מנגנון המשק הקפיטליסטי המודרני. עומק המשברים הוקטן ויחד עם זאת הוגדלה תדירותם. כיום נמשך מחזור אחד של הכלכלה האמריקאית בערך שלוש שנים – לעומת עשר שנים בערך בתקופות קודמות. (טועים איפוא התיאורטיקנים ה"מארכסיסטים" המצביעים על הגדלת תכיפות תקופות השפל כעל סימן של העמקת הסתירות בקפיטליזם. לאמיתו של דבר, הגדלת התדירות איננה, כשלעצמה, סימן כזה – אלא היא תופעת לוואי לריסון עומק המשברים).

חשוב להדגיש כי ריסון המנגנון המחזורי של הקפיטליזם איננו מבטל את עצם המנגנון הזה ואינו משנה באופן מהותי את טבעו היסודי. הפרעה רצינית, גירוי חזק שייווצר מסיבה זו או אחרת, יגרמו קרוב לוודאי לכך, שהגורם המרסן יוצא מכלל פעולה והמשק ייכנס לתנודות פראיות ועמוקות.

אם נחזור שוב לדוגמה הפיסיקאלית, הרי שדחיפה רצינית בקצהו של פס הפלדה תגרום לכך שידנו המחזיקה באמצעיתו תועף הצידה (ייתכן בליווי מכה הגונה) והפס ישוב להתנודד בצורה המקורית.

המהפכה האלקטרונית

האם אפשר להצביע על גורם רב כוח, העשוי ליצור הפרעה חמורה במערכת הכלכלה הקפיטליסטית, לשבור את השפעת הריסון ולהכניס את המערכת לתנודות הרסניות?

התשובה לשאלה זו היא חיובית. קיים גורם כזה ושמו המהפכה התעשייתית השנייה. במונח זה הכוונה להתפשטותה המהירה של האוטומטיזציה (המבוססת בעיקר על אמצעים אלקטרוניים) בכל שטחי המשק – בתעשייה, בשירותים ובמידה מסוימת גם בחקלאות.

אפשר לקבוע בדיוק את מועד התחלתה של המהפכה הזו: המצאת המוח האלקטרוני בזמן מלחמת העולם השנייה. מאז עברו פחות מעשרים שנה והמהפכה טרם הגיעה לשיאה. אוטומטיזציה חדרה לעת עתה רק לתחומים מוגבלים בתעשייה ובאדמיניסטרציה, אבל התהליך נמשך במהירות ונמצא עתה בעיצומו.

אחת התוצאות הישירות של תהליך זה במשק הקפיטליסטי היא – הגדלת האבטלה לממדים רחבים ויצירת תנאים משבריים קשים. ואכן בשנים האחרונות כבר מסתמן קו של עלייה מתמדת מאבטלה בארצות הברית – דבר המדאיג מאוד את צמרת השלטון שם.

אחד מ"נביאי" מהפכה החדשה זו הוא המדען האמריקאי נורברט וינר. וינר הוא אחד מחשובי המדענים אשר בזמן מלחמת העולם תרמו לפיתוח אמצעי הבקרה האוטומטיים והמוחות האלקטרוניים. הנה כיצד מתאר הוא את תוצאותיה הכלכליות-חברתיות של המהפכה השנייה:

"...אפשר לשער, כי שלב הביניים של הנהגת האמצעים האוטומטיים החדשים ישרה מבוכה קשה, בייחוד אם החידושים יוטלו עלינו כחתף, בסערה, לרגל מלחמה חדשה. היטב למדנו מן הניסיון היאך מתייחסים התעשיינים לפוטנציאל תעשייתי חדש. כל תעמולתם מכוונת לתת מהלכים להכרה שאין לראות בפוטנציאל כזה כר ליוזמה ממלכתית, אלא יש להניחו לבעלי יוזמה פרטית שיהיה מוכנים להשקיע בו כסף. כן יודעים אנו עד מה מעטים מעצוריהם של תעשיינים כשמגיעה שעתם להפיק מענף חרושת את כל הרווחים האפשריים; לציבור הרחב מוכנים הם להשאיר רק פירורים משולחנם הדשן . כדבר הזה קרה לתעשיית הניסור והמכרות...

"בנסיבות אלו תוצף התעשייה בכלים האוטומטיים החדשים עד כמה שיהיה בהם כדי להבטיח למשקיעים רווחים לאלתר ובלי שים לב לנזק הצפוי לטווח ארוך. אכן, נהיה עדים לתהליך שיזכיר את אופן השימוש באנרגיה אטומית לשם ייצור פצצות, תוך קיפוח האפשרויות לניצול אנרגיה זו כתחליף לנפט ולפחם, שהמלאי שלהם יאזל תוך כמה מאות שנים אם לא תוך כמה עשרות שנים. שימו לב: הפצצות האטומיות אינן מתחרות עם חברות הדלק והכוח.

"הבה נזכור שהמכונה האוטומטית – יהיה יחסנו הרגשי אליה אשר יהיה – שקולה מבחינה כלכלית כנגד עמל עבדים. כל עבודה המתחרה עם עבודת עבדים, בהכרח תסתגל אל התנאים הכלכליים של עבודת עבדים. הרי זה ברור בהחלט שכתוצאה מכך ייווצר מצב אבטלה, שלעומתו תיראה הנסיגה הכלכלית (של שנת 1954), ואפילו תקופת השפל של שנות השלושים, כמהתלה נעימה. השפל החדש ימיט שואה על ענפי תעשייה רבים – אולי אפילו על אותם ענפים שביקשו להפיק טובת הנאה מן הפוטנציאל החדש. ואולם אין במסורת התעשייתית שום מצוות לא תעשה האוסרת על התעשיין להפיק רווח בטוח ומיידי – ולהסתלק בטרם תפגע בו השואה פגיעה אישית" ("אנשים ומוחות מכונה", תרגום עברי בהוצאת "ספריית פועלים").

"ערכים אנושיים אחרים"

ובמקום אחר אומר וינר על אותו נושא:

"אמרתי כי ההתפתחות החדשה היא בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות לטוב ולרע. בין היתר, היא הופכת את שלטון המכונות לבעיה דחופה ביותר. היא נותנת למין האנושי אוסף חדש ויעיל ביותר של עבדים מכניים לבצע את עבודתו. עבודה מכנית זו היא בעלת רוב התכונות הכלכליות של עבודת עבדים, אם כי, שלא כמו עבודת עבדים, איננה סובלת מההשפעה המוסרית המזיקה של אכזריות אנושית. אולם כל כוח עבודה המקבל את תנאי ההתחרות בעבודת עבדים, מקבל (בתוקף זה) את תנאי עבודת העבדים, והוא (הופך להיות) במהותו עבודת עבדים.

"מלת המפתח במשפט זה היא התחרות. ייתכן מאוד שיהיה זה טוב לאנושות שהמכונות יסירו ממנה את הצורך בעבודות כפיים ובמלאכות בלתי נעימות. ייתכן שאין הדבר כך. אינני יודע. אך אין זה יכול להיות טוב שאפשרויות חדשות אלה יוערכו במונחים של השוק, של הכסף שהן חוסכות. והרי זה בדיוק המונחים של השוק החופשי, 'החרות החמישית', אשר מהווים את ה'שיבולת' של אותו סקטור של דעת הקהל האמריקאית המיוצג על ידי ההתאחדות הלאומית של בעלי התעשייה וה'סאטרדיי איבנינג פוסט'. אומר אני דעת הקהל האמריקאית, משום שכאמריקאי מכיר אני אותה טוב יותר, אולם  התגרים אינם מכירים בגבולות לאומיים.

"אולי אוכל להבהיר את הרקע ההיסטורי של המצב הנוכחי אם אגיד שהמהפכה התעשייתית הראשונה, מהפכת 'בתי החרושת השטניים השחורים' היתה הורדת ערכה של הזרוע האנושית, על ידי התחרות המכונה. אין שום שכר עבודה שממנו יכול פועל מעדר אמריקאי לחיות, שיהיה מספיק נמוך להתחרות במעדר הקיטור. המהפכה התעשייתית בת זמננו מוכרחה, בדומה לכך, להביא להורדת ערכו של המוח האנושי, לפחות במה שנוגע לפעולותיו הפשוטות והשגרתיות יותר כמובן. כשם שהנגר האומן, המכונאי המומחה, התופרת המעולה הצליחו להישאר בחיים אחרי המהפכה התעשייתית הראשונה, כך המדען המומחה והאדמיניסטרטור המומחה יוכלו להישאר אחרי המהפכה השנייה. אולם לכשתושלם מהפכה שנייה זו, לא יהיה בידי האדם בעל ההשכלה הממוצעת או פחות מממוצעת מה להציע למכירה באופן שיהיה כדאי למישהו לקנות.

"התשובה היא, כמובן, ליצור חברה אנושית כזו המבוססת על ערכים אחרים מאשר קנייה ומכירה. כדי להגיע לחברה כזו דרושה מידה רבה של תכנון ומידה רבה של מאבק, אשר במקרה הטוב ביותר יהיה על המישור האידיאולוגי ובמקרה אחר – מי יודע?" ("הקיברנטיקה", הוצאת ווילי, ניו יורק).

לניתוח מבריק כזה אין הרבה מה להוסיף. מסתבר כי גם בארצות המפותחות רחוק הקפיטליזם מפתרון סתירותיו המהותיות; גם שם תעמוד על הפרק המהפכה הסוציאליסטית בעתיד הלא רחוק – וזאת, לא כתוצאה מהשפעות חיצוניות אלא דווקא מהתפתחויות פנימיות.