(המשך מגיליון "מצפן" מס' 11)

התפתחותו של סולל-בונה היא לדעתנו דוגמה מאלפת לעקרות של המשק ההסתדרותי מנקודת מבט המטרה הסוציאליסטית. ההסתדרות קיוותה לבסס את משקה העירוני על עקרונות הקואופרציה כשם שעשתה זאת בהתיישבות החקלאית, אולם התנקשות ההון הכשילה מאמציה. עובדה זו לא הרתיעה אותה מלפתח משק עירוני על בסיס אדמיניסטרטיבי. צווי הבנייה היו דומיננטיים ביחס לציוויים הסוציאליסטיים-אוטופיסטיים בשעה שהשניים התנגשו.

מפעל הסתדרותי הצומח על בסיס קפיטליסטי, שיטות עבודה ואירגון קפיטליסטיים, מתקשה לאחד לאורך זמן דרך פעילות כלכלית קפיטליסטית עם אידיאולוגיה סוציאליסטית-אוטופיסטית.

ואמנם, במשך הזמן חלה חלוקת עבודה: על התורה הסוציאליסטית מונו גבאי האיגוד המקצועי ושאר דברנים, ואילו על המעשה שקדו מנהלי המפעל.

תפקיד המנהלים היה לפתח את המשק בכל מחיר. בשנים הראשונות ניתן חזונם להתפרש בערך כך: פיתוח סולל-בונה בכל מחיר ובכל דרך, אבל למען הסוציאליזם.

מה שכונה בפיהם סוציאליזם (או חברת עובדים) כונה באנגלית של המאה ה-17 ובאמריקה של המאות הראשונות של ההגירה, פוריטניזם.

ואכן, מנהלי סולל-בונה דמו בתקופת פעילותם הראשונה לקפיטליסטים הפוריטניים של שנות הצבר ההון. הם שקדו להשקיע כל קורטוב של רווח בכדי לבסס ולהרחיב את מפעלם. הם השקיעו כספים בפיתוח התעשייה העברית בארץ, חדרו לענפים בלתי מפותחים ומילאו בכבוד את התפקיד שנטלו על עצמם: הנחת יסודות למשק כלכלי יהודי.

הפועל ההסתדרותי לא נהנה בתקופה זו מפירות מפעליו יותר משהוא נהנה מהם היום, אבל בימים הטובים ההם, כשלגרוש היה עוד חור, לא נזלו הרבה כספים לכיסיהם של מיני בוסים. הניצול היה שלא על מנת לקבל פרס.

הפוריטני התחיל ליהנות מהונו לאחר שיצר לעצמו בסיס כלכלי אישי מוצק. אצלנו פג הבוסיזם החלוצי בשעה שהבורגנות היהודית נכנסה סוף סוף לתמונה: התפתחות המשק הקפיטליסטי בישראל ואווירת ההתברגנות הכללית של צמרת המדינה וההסתדרות הפשירה גם את צניעותה של הנהגת האדמיניסטרציה של חברת העובדים. עם הגיל ו"האווירה ברחוב" איבדו אפילו הראשונים את מכנסי החאקי שלהם ו...אפילו גבו את מניותיהם בכסף מלא. הסוציאליסטים מכורח המחסור המוחלט בהון נתברגנו בשעה שהמחסור פסק מלהיות קניין לאומי והפך לקניין מעמדי בארצנו!

כך נתגלגל סולל-בונה למפעל אדמיניסטרטיבי המשולב בחברה הקפיטליסטית. הוא נקשר באלפי נימים אל ההון הפרטי. הוא בנה יחד איתו, השקיע יחד איתו, נכנס יחד איתו לקרטלים והחל אף ללחום את מלחמת הבורגנות.

הפועל וסולל-בונה

נחזור ונאמר כי דרך צמיחתה של התעשייה ההסתדרותית היתה לקויה מראשיתה. התעשייה והקבלנות ההסתדרותיות היו פגיעות מלכתחילה להשפעות יחסי העבודה הקפיטליסטיים שחילחלו לתוכן ועירערו בהדרגה את הסגולות המיוחדות למשק הפועלים בארץ.

לאחר קום המדינה הפכה ההסתדרות למשען המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, וחברת העובדים מצידה מממנת את פעולות משען זה. רבים מכספיה הוצאו ומוצאים במיני דרכים בכדי לחזק את שלטונה של מפא"י במדינה ובהסתדרות. כספים רבים מוצאים לפירנוס הביורוקרטיה האדמיניסטרטיבית הענפה החונקת את דמותו הפועלית של המשק ההסתדרותי.

כל רווחי המשק ההסתדרותי שאינם מושקעים במפעלים ובייצור מוצאים בצורות שונות לתמיכה במשטר אנטי סוציאליסטי ובנושאיו.

סולל-בונה ממלא היום בארצנו פונקציה דומה למפעל ציבורי מולאם בארץ קפיטליסטית. כמוהו הוא ממלא לעתים תפקידי חלוץ קפיטליסטיים. כמוהם הוא מצר את רגלי פועליו.

כיצד מתייחס פועל צרפתי אל מפעל חרושתי ציבורי כ"רנו", למשל? הוא תומך בו בשעה שהלה נלחם נגד השתלטות הון אמריקאי על כלכלת צרפת, אולם לוחם בו בחרי אף כאשר הלה מתנקש בזכויותיו הסוציאליות. הנה לא מזמן השיגו פועלי רנו, לאחר מאבק עקשני, את השבוע הרביעי בשנה של חופשה משולמת.

יחס הפועל הישראלי אל סולל-בונה חייב להיות דומה. עליו לתמוך במגמות הפיתוח העצמאי והכל-צדדי של כלכלת ישראל המוצאות מהלכים בקרב הנהגתו, אולם במקביל עליו ללחום על מעמדו במפעל, בעד שיפור התנאים הסוציאליים ובעד העלאת המשכורות.

בכדי שפועלי ההסתדרות ייהנו מפירות המשק הפועלי עליהם להפקיע אותו מידי הביורוקרטים ולנהל אותו בעצמם בהתאם לאינטרסים שלהם.

סולל-בונה בין משקיסטים וסוציאליסטים

רבים ממנהיגי ההסתדרות אינם מעלימים עינם מן העובדה כי המשק ההסתדרותי חולה.

גם הלל דן מבין כי היחסים הפנימיים הקיימים בחברת העובדים הם מקור חולשה למשק ההסתדרותי. אולם ה. דן אינו מבין כי מקור יחסים אלה הוא בביצועיזם שלו ושל חבריו.

ה. דן רואה בסולל-בונה את החלוץ העובר לפני ההון הפרטי. לגביו הבעיה איננה משק קפיטליסטי או סוציאליסטי, אלא משק קפיטליסטי עם סולל-בונה או משק קפיטליסטי בלי סולל-בונה.

ב-8.1.57, בישיבת הוועד הפועל, אמר דן: "מבחינה לאומית כמעט אין הבדל בין משק השייך לפועלים ובין משק השייך לפרטיים. אם הפרטי מנוהל בצורה טובה ותורם לפיתוח הארץ הלוואי וירבו תעשיינים בישראל. הצרה היא שרק חלק מהתעשיינים ולא חלק גדול משקיעים את הרווחים שלהם בתעשייה. הכוח היחיד העושה זאת בלב שלם, הצובר כל פרוטה להשקעה, זהו המשק ההסתדרותי".

גישה זו מתעלמת לחלוטין מתפקידו הפועלי-סוציאליסטי של המשק ההסתדרותי ומגבילה מראש את השפעתו של המשק על עיצוב כלכלתנו.

התכחשות זו לסוציאליזם בישראל הופכת לעפרא דארעא את כל הרצפטים הנרשמים על ידי ביצועיסטים וסוציאל-דמוקרטים אנטי-סוציאליסטיים לשם חיסון המשק הפועלי מפני גילויי ההסתאבות שפשו בו.

הוכחנו, נדמה לנו, כי מה שנקרא הסתאבותו של סולל-בונה הוא תוצאה בלתי נמנעת הנובעת מן הניסיון לבנות סוציאליזם בשיטות עבודה קפיטליסטיות בתוככי המשטר הקפיטליסטי.

לכן אין לנתק את הדיון בשאלת פרצופו של המשק ההסתדרותי משאלת הפרספקטיבה הכלכלית הכללית של המשק הישראלי.

מי שמועיד לסולל-בונה תפקיד משקיסטי טהור – הוא חסלן של משק הפועלים בארץ. מי שרוצה לחלץ את סולל-בונה מקשייו החברתיים חייב ללחום בעד פיתוח מתוכנן של המשק הישראלי שייסמך על זרועותיו הכלכליות הציבוריות ויפתח אותן עד למקסימום היכולת. יחסי העבודה במשק הפועלים יבריאו רק באם הוא יאזור חלציו למלחמה בעד משק ממלכתי סוציאליסטי.

מוסר ההשכל של 25 שנות עצמאותנו הוא – כי לא ייתכן פיתוח מקביל תוך דו קיום בשלום של סקטור סוציאליסטי וקפיטליסטי במדינה קפיטליסטית. בשעה שהאחד מעודד ומתקדם השני מוקפא ומוסג לאחור ואין להימלט מחוקיות זו.

נציין שאפשר לקיים לאורך ימים זה בצד זה סקטור ממלכתי וסקטור פרטי כמסגרות כלכליות משלימות על בסיס המשטר הקפיטליסטי. מכל מקום, דו קיום בשלום של מסגרות משקיות, אידיאולוגיות שונות, הוא אוטופי.

ירידת משקלו החומרי והמוסרי של הקיבוץ במערך הכוחות בארץ והתפשרות התנועה הקיבוצית עם ציוויי המשטר הקפיטליסטי הקיים, הן ההוכחה הטובה ביותר שאין להטיף לעידוד הון פרטי ולשתף עמו פעולה לאורך כל החזית, ולהצליח באותו זמן להבריא את משק הפועלים.

חברת העובדים בארץ על כל שלוחותיה תצליח לשמור על קיומה החברתי העצמי רק באם תיחלץ למאבק על סוציאליזם בישראל. אחרת לא יישאר ממנה זכר בעוד עשרות שנים.

הבורגנות, הממשלה וסולל-בונה

למרות כל הביקורת המוחצת המשולחת בסולל-בונה משמאל אין חינו של מפעל זה עולה בעיני הימין הקפיטליסטי.

הבורגנות אינה חוששת מגילויי חולשה בסולל-בונה ושות', היא חוששת מהתנערותו של המשק ההסתדרותי במאמץ להתגבר על משברו תוך מאבק לדומינציה של המשק הפועלי בארץ בגיבוי מעמד הפועלים הישראלי כולו.

כלומר, נוסף למלחמה המסורתית של הבורגנות במשק הציבורי לוחמת הבורגנות במשנה תוקף במשק הציבורי ההסתדרותי שהקדים אותה בארץ, ושלמרות התאזרחותו בחברת ההווה הוא עדיין מלא פרטנזיות ונהנה ממהלכים בצמרת.

סיבה נוספת במלחמתה של הבורגנות בסולל-בונה יש לראות במידת היקפו של מתחרה זו. סולל-בונה מסוגל להתחרות בהצלחה עם רובם של המפעלים הקפיטליסטיים בארץ ולדחקם מן השוק. תמיכה ממשלתית במגמת ההתפשטות של התעשייה ההסתדרותית היתה מגבירה את פחדי הבורגנות מפני "סכנה סוציאליסטית" בישראל ומסיגה השקעות הון.

ממשלת ישראל נכנעה ללחץ הבורגנות היהודית והישראלית. מפעלי ההסתדרות פסקו מלהיות בני טיפוחים והמגמה היא להצר רגליהם ולמנוע התפשטותם בכל ענף בו יש סיכוי למשיכת הון פרטי.

הלל דן מביא דוגמאות רבות המוכיחות זאת, והנה לקט מובחר.

  • בימי היות קפלן שר האוצר יכול היה סולל-בונה לקנות בתנאים נוחים מפעל לייצור נייר מפינלנד. אולם השר לא נתן אישורו. הוא האזין להלל דן בדומייה ואמר בלאט: "היה כאן יהודי אמריקאי. הוא תורם למגבית. שמו מזר. אתה מבין, דן? עליכם להסתלק מהעניין". "מזר ושות', כותב דן, קיבלו מהממשלה זכויות מונופול שאנו, אנשי סולל-בונה, לא היינו מעיזים לבקשן".
  • בעוד אשכול (כשר האוצר) נזף בדן על "הגנתו המופרזת" על ענייני סולל-בונה הוא הרעיף טובה על "מקורות". להערת דן על היחס הכפול השיב אשכול: "מקורות יותר כשרה מבחינה ממלכתית. אמנם היא שייכת להסתדרות אבל היא שייכת גם לסוכנות היהודית" (ככל שהמשק הוא פחות פועלי כך הוא כשר יותר).
  • סולל-בונה יסד עם י. פדרמן את חברת מחפשי נפט בע"מ. הם הגישו לפ. ספיר, אז שר המסחר והתעשייה, בקשר לרשיונות קידוח באזורים שונים בארץ. "לא תקבלו רשיונות אלא באם תוכיחו שיש בידיכם מקורות של מטבע זר", אמר כפיר לדן, ודן מעיר: "מסולל-בונה דרשה הממשלה להוציא מכתב של יהודים מחוץ לארץ בכדי שתוכר זכותו לחפש בארץ נפט".
  • בעניין מכירת "של": רק התערבותו של אשכול מנעה את רכישת "של" על ידי סולל-בונה. אשכול הכשיל, לדברי דן, את המשא ומתן מפני שהחליט למכור את החברה לוולפסון, קפיטליסט יהודי-אנגלי החי באנגליה. במכתבו שואל דן את אשכול: "האם אין גורם המרוּת הלאומית על החברה חשוב דיו כדי למנוע הפקרת ענייני אספקת הדלק בידי חברה הנתונה מבחינה פוליטית למרוּת של מדינה זרה ולו גם תהיה חברה זו בבעלות יהודית וציונית?... הבן לא אוכל מדוע דווקא  שר האוצר של ישראל רוצה למנוע גורם ישראלי מלנהל משא ומתן עם הבריטים" (בעלי "של").
  • אפרים אילין, מנהל מפעלי קייזר-אילין בע"מ, הכשיל הקמת חברה משותפת לסולל-בונה ולהון פרטי לייצור מנועים ומשאיות לפי הסכם עם ליילנד. כעבור שנה אופשר לליילנד להקים מפעל בישראל רק להרכבה. וכך שועבד למעשה משק התחבורה הישראלי למונופול זר של רכב כבד.

בעד פיתוח ציבורי של הכלכלה

סולל-בונה נאבק על זכותו לשמש זרוע פיתוח עיקרית של המשק. הוא לא לחם על דמותו החברתית של המשטר – הוא לחם על השפעה כלכלית בתוככי המשטר, משל לבורגנות לאומית הנלחמת לזכות באמון ממשלתה בעוד זו מעדיפה הון זר.

דרך זו של מאבק מנעה מסולל-בונה כל עורף ציבורי שהיה נוצר לו היתה המערכה חורגת מתחום שאלת: "מי יבצע?" למאבק על: "מי יהיה אדון הכלכלה הישראלית?"

בתחילת 1952 הציע ה. דן לבי.ג'י. להפוך את סולל-בונה למכשיר ממלכתי. הוגשה הצעה לשרי הממשלה בעניין זה שאושרה בישיבת שרי מפא"י בפה אחד. על פי התוכנית היה על השרים לתאם פעילותם עם סולל-בונה בכל ענייני הבנייה, עבודות ציבוריות, תעשייה על ענפיה וגיוס כספים להשקעות ופיתוח אוצרות הטבע. למרות אישורה לא הוצאה התוכנית לפועל: מפא"י נסוגה מנטייתה הרגעית לפיתוח ממלכתי של המשק הישראלי.

ה. דן אינו מהסס מלתקוף במישרין את שרי הממשלה: "המפעל ההסתדרותי, הוא כותב, היה פסול כנושא שליחות ממלכתית, למרבה הצרה, בידי אלה שבידם היה כוח ההכרעה".

והלאה: "האידיאולוגיה הכלכלית של מפא"י גרסה דו קיום למשק הציבורי ולמשק הפרטי. כשאני משקיף לאחור איני יכול שלא להבחין בעובדה המזדקרת, שהנה ממשלה שבקווי היסוד שלה הבטיחה יחס שווה לכל יוזמה, נהגה יחס של איפה ואיפה, לרעת המשק הציבורי".

כיצד להסביר זאת? דן כותב: "אינני סבור שאשכול וספיר האמינו אי פעם במשק ציבורי... הם האמינו בציונות בעל-ביתית אם כי מעולם לא מצאו את האומץ להיאבק בתוך מפלגתם לשינוי השקפותיה הכלכליות".

הנה לכם: מנהיגי מפא"י הסוציאליסטים מואשמים בבעל-ביתיות לא על ידי אנשי שמאל חלילה, אלא על ידי חבר מפא"י ומנהל סולל-בונה לשעבר.

ודן ממשיך לקלוע למטרה: "לולא היה אשכול אמון על ניהול משק תקציבי שכולו בנוי על גיוס אמצעים בדרכים אדמיניסטרטיביות ובמקום זה היה עוסק במשק החייב לקיים את עצמו ולהתרחב מרווחיו ומצבירתו – היתה עמדתו אחרת".

ה. דן לוחם במגמות צמצום התעשייה והמשק הציבוריים לא בשם הסוציאליזם, אלא בשם העצמאות הכלכלית. אנו, סוציאליסטים, ניצבים בוויכוח זה לצד חסידי הפיתוח הציבורי של התעשייה הישראלית ונגד מדיניות השינוי ומכירת עושרנו להון זר. בכל הארצות המתפתחות הוכח שהצבר ההון המהיר ביותר מבוצע על ידי חברות ממשלתיות או ציבוריות ואילו ההון הפרטי, במידה שהוא משתף פעולה, הוא מושקע בחלקו בענפי קוניונקטורה שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם טובת הפיתוח של המשק. הוא מקבל אשראי ביחס גבוה ביותר להון ההשקעה העצמי ובתנאי ריבית טובים בתוספת פטור חלקי ממס הכנסה – ולמרות זאת הוא מורשה להוציא רווחיו לחו"ל. הוא אינו משקיע רווחיו בהתאם למידת היכולת והוא מעמיק את התלות של המדינה בחו"ל כאשר הוא מתרכז בהרכבת מוצרי יבוא או בייצור המושתת על יבוא חלק חשוב מחומרי הגלם המרכיבים את המוצרים המוגמרים. ולבסוף: ההון הפרטי מחריף את הניצול המעמדי ככל שמשקלו במשק המדינה גובר.

בעד סוציאליזם

אנו בעד פיתוח ציבורי של התעשייה במסגרת המשטר הקפיטליסטי, אבל איננו רואים בכך עילה לבגידה בסוציאליזם. קפיטליזם מודרך טוב למשק מאנרכיה קפיטליסטית. אך רק הסוציאליזם הוא האנטיתיזה למשטר של ניצול מעמדי על כל גוניו.

אשר לענייננו: הניגוד בין ההנהלה ופועלי המפעל ההסתדרותי הוא מציאותי יותר מכל התיאוריות הציוניות-סוציאליסטיות. סולל-בונה חזק עדיין אינו מבטיח כי טובת ההנאה שתצמח ממנו למשק תתורגם להעלאת רמת החיים של הפועל. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא ניסיוננו ההיסטורי המוחשי בנדון.

לכן, יש להעמיד את החרושת והקבלנות ההסתדרותיות במקומן הנכון ובמקום לסגוד לאלים שמתו, יש ללחום על כיבוש חברת העובדים לעובדיה במקביל למאבק על ההגמוניה הפועלית.

מבנהו הציבורי של המשק ההסתדרותי, כמו זה של משק המדינה, יאפשר את הפיכתו המהירה לזרוע כלכלית בשירות הסוציאליזם – אחר תפיסת השלטון הפוליטי בידי מעמד הפועלים בברית עם שכבות עמלניות אחרות.