למערכת "מצפן" שלום,
בשבועות האחרונים היתה הכפייה הדתית הנושא הפוליטי העיקרי שהעסיק את הציבור. כל העיתונות דשה בנושא זה ללא הרף. עיתונים אופוזיציוניים מיהרו להציג קו תקיף ביותר להוכחת "קיצוניותם" במלחמה על עקרונות. בפעם הראשונה מזה שנים אירגנה מפ"ם הפגנה רצינית, בהעלותה לירושלים עשרות משאיות לאסיפת "הליגה למניעת כפייה דתית".
עיתונים אופוזיציוניים כמו "אתגר" ו"העולם הזה" העלו גם הם את נושא הכפייה הדתית לראש כותרותיהם וייצגו את הקו התקיף ביותר.
הנושא החל להעסיק את ישיבות הממשלה והכנסת. בכל ויכוח פוליטי בקרב הציבור סביב נושא זה לא הועלתה שאלת "צדק" או "אי צדק". השאלה היתה "כמה להרביץ לדוסים" או "במה להכות בדוסים".
אם מותר לתקן את האימרה המפורסמת הרי "כשהורמו האלות הושתקה המחשבה". נשכח פתאום על מה המאבק ומי האויב האמיתי.
הכפייה הדתית הפכה כבר מזמן לחוק המדינה. מפלגות "דתיות-ציוניות" הפכו את תורתן קרדום לחפור בו, בעזרת משחקים קואליציוניים כופים על רוב הציבור חוקים שרובם כבר התיישנו בימי הביניים. המפלגות שהפכו בעצמן למוקדי שחיתות חסרי תקדים – ו"פרשת שפיגל" תעיד – כופות "מוסרן הנעלה" על הרוב החילוני של תושבי המדינה.
אכן, בין המאבקים לשינוי פני המדינה תופס המאבק נגד הכפייה הדתית מקום מרכזי.
אושר חוק החזיר הארצי – איש לא התעורר למלחמת קודש נגד הכפייה.
נכפו חוקי שבת בכל אתר ואתר – וקיבוצי השומר הצעיר עדיין ישבו שאננים.
רצה המקרה, ולפני כארבעה חודשים נסללה דרך חדשה ממעבר מנדלבוים דרך בתי אונגארן, מבצר נטורי קרתא. התנועה הסואנת של התיירים הרגיזה את תושבי השכונה הקיצונית שפתחו בזעקות "שאבעס" וניסו למנוע את התנועה.
כאן נזעקה "הליגה למניעת כפייה דתית". קיבוצי השומר הצעיר העלו עשרות מכוניות משא "להכות בדוסים". שבוע לאחר מכן התנפלו "פלוגות מיוחדות" של המשטרה על השכונה וערכו בה פוגרום.
ייתכן שמשטרת ישראל אינה יודעת שיטה אחרת, אף על פי שברור כי לולא ידעו שלפניהם נציגי פלג אנטי-ציוני בלי "גיבוי" מתאים בכנסת או בממשלה, היתה התנהגותם מאופקת יותר.
חבל שהמערכה למניעת הכפייה הדתית עברה מהחזית העיקרית שלה, בה פעילות המפלגות הדתיות, לאפיק צדדי של מלחמה נגד קבוצה קנאית קטנה.
בברכה, גבריאל למד ירושלים