ממשלת קנדי שונה מן הממשלות האמריקאיות שקדמו לה בשתי נקודות חשובות.
- זוהי הממשלה האמריקאית הראשונה אשר העלתה את התפקיד של שמירת הקפיטליזם בעולם כולו לדרגת ציווי עליון והפכה אותו לעיקרון היסוד של כל המדיניות האמריקאית. היא אינה נאבקת רק נגד מגמות הבדלנות בתוך ארצות הברית, שהיו חזקות שם תמיד – זאת עשו גם ממשלות אחרות לפניה. אלא, להבדיל מממשלות קודמות, היא רואה את תפקידה העיקרי לאו דווקא בקידום האינטרסים האמריקאיים בכל מקום בעולם, אלא בייצוב המשטר הקפיטליסטי בכל מקום בעולם. זהו שינוי מהותי.
- זוהי הממשלה האמריקאית הראשונה אשר מכירה בכך שהשיטה החברתית-כלכלית של הקפיטליזם נמצאת בסכנה רצינית בכל העולם. לאו דווקא בתוקף איומים סובייטיים או סיניים, אלא בתוקף ליקויים כלכליים-חברתיים פנימיים. קנדי ואנשיו – להבדיל מקודמיהם – אינם מייפים את העובדות, אינם מסתירים את הליקויים, אלא להיפך – מבליטים אותם. הם מתייחסים לבעיותיהם בכובד ראש, ללא היסטריה אנטי-קומוניסטית, ומנסים לפתור אותן. הם הבינו כי האיום העיקרי על הקפיטליזם אינו בא מבחוץ, אלא מבפנים, וכדי להקטין אותו חייבת הממשלה להתערב באופן פעיל בכלכלה. על כן מאשימים אותם יריביהם מימין ב"סוציאליזם" ומשווים אותם לרוזוולט וה"ניו דיל" שלו.
מהפכות בארצות נחשלות
קנדי ואנשיו אינם מרכסיסטים. בכלל, אין להם תיאוריה פילוסופית חברתית-כלכלית-פוליטית כוללת, אשר תנחה אותם במדיניותם. זוהי ללא ספק נקודת תורפה, שכן הם רואים לפניהם ציבורים של עובדות, ללא קשרי גומלין וחוקיות פנימית המקשרים עובדות אלה. אולם מנהיגי ארצות הברית אינם טיפשים; הם לומדים מהניסיון.
הם רואים כי מאז 1917 לא נשתנה המשטר הכלכלי-חברתי-פוליטי בשורה של ארצות שהקפיטליזם נקלע בהן לסתירות אשר הביאו את קיצו. הם החליטו ללמוד מכך לקח ואלה מסקנותיהם:
אם להוציא מן החשבון את מדינות מזרח אירופה (אשר בהן נשבר הקפיטליזם כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, בגלל ניפוץ מנגנון המדינה והרס הכלכלה במהלך המלחמה, בגלל שיתוף הפעולה של רוב הבורגנות עם הנאציזם, בגלל נוכחותו של הצבא האדום שהבטיחה את תפיסת השלטון בידי השמאל, בגלל קיומן של מחתרות שמאליות מזוינות ומאורגנות ומעמד פועלים שאיחד אותן), הרי שבעולם כולו אירעו עד עתה ארבע מהפכות סוציאליסטיות: ברוסיה, בסין, בהודו-סין ובקובה.
את כל ארבע המדינות הללו מאפיין קו משותף: כולן היו מדינות נחשלות, פיאודליות-למחצה שטרם הצליחו לבסס כלכלה קפיטליסטית איתנה. עובדה היא, כי בניגוד להנחתו של מרכס שהמהפכה הסוציאליסטית תפרוץ ותנצח דווקא במדינות הקפיטליסטיות המפותחות ביותר, טרם ניצחה עד היום מהפכה סוציאליסטית באיזושהי מדינה קפיטליסטית מפותחת.
ארבע המהפכות הסוציאליסטיות שניצחו פרצו במדינות שבהן הבשילו התנאים הפנימיים לביצוע מהפכה בורגנית-דמוקרטית, אולם בכל ארבע המדינות הללו היתה הבורגנות המקומית חסרת כוח או חסרת רצון לבצע כהלכה את מהפכתה-היא. את עניין תפיסת השלטון לקחו לידיהם לא מנהיגי הימין, אלא מנהיגי השמאל המהפכני; והללו מרגע שתפסו את השלטון, לא ראו כל צורך למסרו לידי מנהיגי הבורגנות והמשיכו מיד בביצוע רפורמה סוציאליסטית ולא בורגנית.
ברוסיה (וגם בסין) הגיעו אמנם מנהיגי הבורגנות לשלטון על גבי הגל המהפכני, אך הם לא הצליחו לבצע את הרפורמה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית. מנהיגי השמאל המהפכני במדינות הללו לא עמדו בחיבוק ידיים, לא פיתחו תיאוריות של "חזית לאומית" או "חזית עממית דמוקרטית", לא חיכו שישתפו אותם בקואליציה או ירשו להם לצעוק באופוזיציה, אלא לחמו על השלטון עצמו, הצליחו להדיח את מנהיגי הימין, לתפוס את השלטון ולייצב את השלטון הסוציאליסטי במקום אשר בו לפי הסכימה ההיסטורית: עבדות – פיאודליזם – קפיטליזם – סוציאליזם, צריך היה לכאורה לייצב שלטון קפיטליסטי.
מסקנותיה של וושינגטון
מנהיגי ארצות הברית כיום הגיעו למסקנה פשוטה: צריך לעזור לבורגנות בארץ נחשלת לבצע ולייצב את המהפכה הבורגנית המקומית.
אם במדינה כמו פרס, וייטנאם הדרומית, או ונצואלה, המצב בשל למהפכה חברתית, צריך לעשות הכל כדי שזו תהיה מהפכה בורגנית-דמוקרטית ולא מהפכה סוציאליסטית.
תוכניתו של קנדי, המכונה "הברית למען קידמה", איננה בעיקרה תוכנית מוסווה להשתלטות ארצות הברית על אמריקה הלטינית, אלא תוכנית גלויה לביסוס משטרים קפיטליסטיים במדינות אלה. תוך חמש השנים של התוכנית יזרמו לאמריקה הלטינית 20 מיליארד דולר, ומאות מומחים כלכליים וצבאיים. ממשלת קנדי לוחצת על ממשלות בדרום אמריקה (וגם באסיה) לבצע רפורמות אגרריות, להקים תעשיות קלות, ללחום בבורות, לבצע עבודות פיתוח, לסלול כבישים. ממשלת קנדי לוחצת על חברות שבהן מושקע הון אמריקאי לשפר את תנאי עבודתם של הפועלים המקומיים ולהנהיג שיפורים נוספים. ממשלת קנדי פועלת למעשה לפי העיקרון "כל קפיטליסט חייב לוותר על חלק מהאינטרסים האישיים שלו, כדי להציל את אינטרס השיטה הקפיטליסטית כולה".
מובן שמדיניות כזאת נתקלת בהתנגדות רבה. רוב הקפיטליסטים מתנגדים לכל ויתור על האינטרסים האישיים שלהם. הפיאודלים במדינות הנחשלות נלחמים נגד כל ניסיון להקטין את שליטתם והם נעזרים בקפיטליסטים אמריקאים הקשורים עמהם (למשל, במטעי הבננות, הסוכר והקפה באמריקה הלטינית).
הבורגנות המקומית עצמה חוששת שמא בסערת הגל המהפכני יסרבו ההמונים להיעצר בשלב הבורגני-דמוקרטי, וימשיכו את המהפכה עד לסוציאליזם. כוחות חברתיים שונים – כמו הצבא באמריקה הלטינית, שהוא למעשה עצמאי, ואינו כפוף לשלטון האזרחי – מתנגדים להקמת ממשל אזרחי מרכזי חזק שיכניע אותם למרותו. שחיתות מנגנון המדינה מונעת שימוש יעיל בדולרים של קנדי ומזרימה אותם לכיוון חיי ההוללות והמותרות של שכבה דקה, במקום לכוונם להקמת התעשייה הקפיטליסטית. אך אנשי קנדי נחושים בהחלטתם למנוע בכל מחיר מהפכות סוציאליסטיות נוספות בארצות נחשלות חצי פיאודליות. הם פועלים לביצוע מהפכה בורגנית- דמוקרטית בארצות אלה ולייצוב משטר קפיטליסטי שם.
העובדה שעד היום טרם פרצה מהפכה סוציאליסטית במדינה קפיטליסטית מפותחת, שהנחתו של מרכס בדבר משברי עודף הייצור בקפיטליזם, אשר יביאו למהפכה במדינות כמו גרמניה ואנגליה טרם נתאשרה, הביאה את יועצי קנדי בוושינגטון לידי מסקנה כי הקמת כלכלה קפיטליסטית מפותחת ומשטר בורגני-דמוקרטי הינה האמצעי הטוב ביותר למניעת התפשטות המהפכות הסוציאליסטיות.
וושינגטון – פקינג
עד כמה שלא ייראה הדבר מוזר, הרי לוושינגטון ולפקינג יש כיום הנחה יסודית אחת משותפת והיא: מהפכות סוציאליסטיות עומדות על הפרק בשורה שלמה של מדינות נחשלות בדרום מזרח אסיה, באמריקה הלטינית ואולי גם באפריקה. בעוד שוושינגטון מפעילה את כל משקלה הכלכלי, הצבאי והפוליטי כדי להטות את המאזניים לצד מהפכה בורגנית-דמוקרטית בארצות אלה, הרי שלפקינג יש רק סמכות אידיאולוגית-פוליטית להשקעה במאבק. אולם זוהי תרומה חשובה. בכל המדינות שבהן מבשיל מצב מהפכני ישנם מנהיגים ומפלגות המנהלים את המאבק על השלטון הפוליטי. וושינגטון יודעת כי קשה מאוד, ואפילו בלתי אפשרי, לבסס כיום משטר חברתי בווייטנאם הדרומית, למשל, בעזרת צבא אמריקאי. משטר אינו יכול להתבסס על כידונים זרים.
המאבק הסמוי בין וושינגטון לפקינג על אופי המהפכה החברתית במדינות הנחשלות הוא במידה רבה מאבק על מוחותיהם של הכוחות החברתיים בארצות הללו. בשטח זה יש לפקינג יתרון עצום. ראשית – סין עצמה כארץ נחשלת העולה על דרך הפיתוח קרובה לליבותיהם של תושבי ארצות נחשלות אחרות יותר מאשר ארצות הברית המפותחת. שנית – מנהיגי סין הם מהפכנים אנטי אימפריאליסטיים שחוללו מהפכה אדירה ונתנו תשובה ברורה ומוחצת לבעיות שעמדו בפניהם בארצם ואילו מנהיגי ארצות הברית הם מנהיגי האימפריאליזם, המוכר היטב לתושבי הארצות הנחשלות.
לכן ברור מדוע הגיעה וושינגטון למסקנה כי צריך בכל מחיר למנוע את סין מייצור נשק אטומי. מנהיגי ארצות הברית יודעים כי אין שום סכנה שהסינים יפתחו במלחמת עולם אטומית כדי להשליט סוציאליזם בעולם כולו. הם אמנם מנהלים תעמולה רעשנית ברוח זו, אך בשיקוליהם הקרים, בחדרי חדרים, הם יודעים כי דבר זה אינו עומד כלל על הפרק. לעומת זאת, אם יהיה לסין נשק אטומי, תגדל השפעתה בארצות הנחשלות לא רק בגלל השינוי במאזן הצבאי, אלא בעיקר בגלל השינוי במאזן החברתי-פוליטי.
וושינגטון – מוסקבה – פקינג
גם אם תהיה לסין פצצה אטומית, הרי עוד גדול מאוד יהיה המרחק שלה מארצות הברית בשטח זה. לארצות הברית יש מאות פצצות ענק וטילים משוכללים. שנים רבות תעבורנה בטרם תוכל סין להשתוות לארצות הברית. מאידך, אפילו פצצה גרעינית בודדת, בגודל בינוני, תשנה את כל מעמדה החברתי-הפוליטי של סין בעולם. שוב לא תהיה זו מדינת ענק נחשלת, אלא מעצמה עולמית שמוכרחים להתחשב בה.
בין ברית המועצות לארצות הברית קיימת סכנת מלחמה אטומית, משום ששני הצדדים הם בעלי טילים ופצצות משוכללים ומרובים. כאן הבעיה איננה היכולת האובייקטיבית, אלא הרצון הסובייקטיבי. פקינג, אפילו תרצה בכך, לא תוכל לפתוח במלחמה אטומית נגד ארצות הברית. מוסקבה, אם תרצה – תוכל. מצב זה הוא שהביא בסופו של דבר להסכם האמריקאי-סובייטי לאיסור הניסויים. שתי המעצמות הגדולות אינן מעוניינות להיקלע למלחמת עולם אטומית. הסובייטים רוצים למנוע בכל מחיר נשק אטומי מבון, והאמריקאים – מפקינג.
במאבק על עתיד גרמניה מוצאת וושינגטון מולה את מוסקבה, אך במאבק על משטר העתיד במדינות אמריקה הלטינית היא מוצאת מולה את קובה וסין.
למהפכנים הנאבקים על עתיד המשטרים בארצות אלה אומרת מוסקבה: הדוגמה הסובייטית והעוצמה הסובייטית הן שישכנעו ויכריעו את הכף תוך 15–20 שנה, ובינתיים אין אסון בביסוס משטר קפיטליסטי, ליברלי, נייטרליסטי. ואילו פקינג אומרת: השמאל המהפכני חייב להילחם בכוחות עצמו על השלטון פן תתבסס בו הבורגנות.
מתוך כל מה שנאמר עד כה, ניתן לראות את החוט המקשר את הבעיות הפוליטיות הגדולות בעולמנו: ההסכם להפסקת הניסויים הגרעיניים מבטא את מצבם הנוכחי של מכלול יחסי וושינגטון-מוסקבה. הוויכוח הסיני-סובייטי מבטא את מכלול יחסי מוסקבה-פקינג. מדיניותה של ממשלת קנדי והשוני שלה מהמדיניות שניהלו כל הממשלות האמריקאיות לפניה, אשר עמדנו עליו בראשית דברינו, מסבירים את יחסה המיוחד של ממשלה זו כלפי פקינג, וסוגרים בכך את המשולש וושינגטון – מוסקבה; מוסקבה – פקינג; פקינג – וושינגטון.
ברור כי פקינג מתרעמת על מוסקבה שעשתה יד אחת עם וושינגטון במטרה למנוע ממנה נשק אטומי. ברור פחות מדוע נקטה מוסקבה בצעד כזה.
ברור כי פקינג רואה בוושינגטון אויב השואף ומסוגל להחניקה. ברור פחות מדוע רואה וושינגטון בפקינג יריב כה מסוכן.
המפתח להבנת העניינים הללו נעוץ בעובדה שוושינגטון, פקינג ואף מוסקבה, יודעות כי מהפכות חברתיות-כלכליות עומדות כיום על הפרק במדינות מעוטות-פיתוח, באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.
המדיניות החדשה של וושינגטון היא לסייע לביצוע מהפכות בורגניות-דמוקרטיות במדינות הללו. המדיניות החדשה-ישנה של מוסקבה היא לא להפר את הסטטוס קוו העולמי עם הקפיטליזם. המדיניות הנוכחית של פקינג היא לעודד יוזמה מהפכנית-סוציאליסטית עצמאית במדינות אלה.
מהפכה סוציאליסטית חדשה באיזושהי מדינה בעולם תתפרש בוושינגטון כמפלה חדשה; במוסקבה – כסכנה חדשה למלחמת עולם; בפקינג – כניצחון חדש וכהקטנת הסכנה שבמלחמת עולם.
בין מוסקבה לוושינגטון קיימת הסכמה אילמת בדבר שמירת הסטטוס קוו בין הקפיטליזם לסוציאליזם, בין פקינג לוושינגטון – אינה קיימת, לעת עתה, הסכמה כזאת.
יתר על כן, שיקולי מדיניות החוץ של ממשלת ברית המועצות משפיעים מיד על כל האידיאולוגיה והפוליטיקה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, והם בעלי השפעה רבה (במקרה זה מרסנת וממתנת) ברחבי העולם ובכל מקום שבו עומדות מהפכות חברתיות על הפרק.
באשר לפקינג, הרי שם טרם נכפפה האידיאולוגיה המהפכנית לשיקולי מדיניות החוץ הסינית, אם משום שלסינים אין עדיין קשרי חוץ מבוססים וחזקים, אם משום ששם נמצאים עדיין בשלטון מבצעי המהפכה הסוציאליסטית עצמם, אם מסיבות אחרות. לכן השפעתם היא מסוכנת בעיני האמריקאים, והרפתקנית בעיני הסובייטים.
מהאמור לעיל מתברר מדוע רואה וושינגטון במאבקה על אופי המשטר במדינות התת-מפותחות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, את יריבה העיקרי בפקינג דווקא, ולא במוסקבה.
מאידך, חששותיו של משרד החוץ הסובייטי, שמא תגרום מהפכה סוציאליסטית חדשה לצעדי תגמול אמריקאים העלולים להגביר סכנת מלחמת עולם שלישית, נכונותה של ממשלת ברית המועצות לשמור על הסטטוס קוו העולמי הנוכחי בין השיטות החברתיות, דבר שפקינג מתנגדת לו בתוקף, מסבירים מדוע מוכנה מוסקבה לתת יד לוושינגטון כדי למנוע מפקינג נשק אטומי.
