מה ההבדל בין איש עסקים יהודי לבין גוי? כאשר מגיע גוי לעיר מסוימת הוא שואל "איזה עסק עדיין אין פה?" אומרים לו: "בית מרקחת"; אז הוא פותח בית מרקחת. לעומתו, יהודי שואל: "איזה הוא העסק הנפוץ ביותר?" אומרים לו: "משרד לתיווך"; אז הוא פותח משרד לתיווך.
מצב המטוויות בישראל מזכיר בדיחה זו.
בעולם יש עודף כושר ייצור של מטוויות. מבחינת אירגון תעשייתי, ענף המטוויות הוא נוח ביותר: קונים מכונות, מעמידים לידן פועלים או פועלות – והעסק דופק. הכשרת הפועלים דורשת זמן מועט והידע הדרוש למנהלים גם הוא אינו רב ביותר. נוסף לכך השקעת ההון על כל פועל אינה גדולה ביותר; לכן תעשייה זו מתאימה לארצות בלתי מפותחות. בארצות אלה שכר העבודה הוא נמוך ועל כן קשה לארצות מפותחות יותר להתחרות במחירי התוצרת של הארצות הללו.
כל הגורמים האלה יצרו מצב, אשר אילץ ארצות מפותחות לחסל חלק גדול מהנולים והפלכים שלהן. נציין רק שבצפון אמריקה חוסלו בעשור האחרון (1962-1952) כ-13% מהפלכים ו-20% מהנולים; במערב אירופה חוסלו כ-35% מהפלכים ו-31% מהנולים; ובברית המועצות, ארץ המפתחת עתה תעשייה קלה בקצב מזורז, חוסלו 20% מהנולים.
לעומת הארצות המפותחות, המחסלות חלקים ניכרים מתעשיית המטוויות, מגדילות הארצות הבלתי מפותחות את כושר הייצור שלהן. בדרום אמריקה – עלייה של 26% בפלכים וכ-20% בנולים; באסיה עלייה של 77% ו-50% בהתאמה; ובאפריקה – עלייה של 152% בפלכים ו-80% בנולים. מבחינה מסוימת אפשר להסתכל על הגידול (או ההקטנה) של מטוויות כעל מודד למקום הימצאותה של ארץ בסולם הארצות הבלתי מפותחות (או המפותחות).
מה יהיה מקומה של ישראל בטבלה זו?
לפי מפתח זה תזדנב ישראל בפיגור רב אחרי הארץ הבלתי מפותחת ביותר. בישראל עלה מספר הפלכים בתקופה המקבילה ב-460% ומספר הנולים ב-970%!
אפילו אם נביא בחשבון את הכפלת האוכלוסייה במשך התקופה הנ"ל, עדיין נגיע ליחס גידול שהוא מעל לכל פרופורציה לזו שבארצות לא מפותחות.
כתוצאה מגידול קיקיוני זה, נגרם משבר עמוק ביותר בענף המטוויות. מנהלי מפעל מאורגן למופת כמו "אתא" נאלצו למכור את בית החרושת מאחר שלא יכלו לעמוד במשבר. "מפעלים אחרים עומדים על סף התמוטטות והם מחזיקים מעמד רק בעזרת אמצעים מלאכותיים", לפי ר. בן-שושן, "הארץ", 6.11.63.
אולם בארצנו המעברים הכלכליים עוברים בשנים האחרונות ללא הסימפטומים של המחלה.
בדרך כלל צריך המשבר לגרום לסגירה של מפעלים, ליצירת אבטלה ולפשיטות רגל. אולם הניסיון מלמד שהממשלה עושה הכל כדי למנוע את הגילויים החיצוניים של המחלה. בשעתו, כאשר עמד מפעל הקרטונים של "הקוסם מקנדה", סם דובינר, בפני התמוטטות, מימנה הממשלה את ההפסדים. מפעלי ג'ימי לוי, מפעל הנייר בחדרה, מפעלי הסוכר וחברת "דיזנגוף מערב אפריקה" הם דוגמאות נוספות לשיטת ריפוי זו.
אולם העובדה שהמחלות עוברות בלי סימפטומים חיצוניים לא מוכיחה שהן אינן מסוכנות – ההיפך הוא הנכון. תורת הרפואה מלמדת, שדווקא סוג מחלות זה הוא המסוכן ביותר.
מהן הסיבות שהביאו למצב ביש זה בארץ?
לכאורה נראה הדבר כאילו קברניטי המדיניות התעשייתית בארץ הם פשוט אוסף של חלמאים. אין להם מושג מהנעשה בעולם ואינם שומעים לעצתם של מומחים. ואמנם, מומחים שונים הזהירו את השר ספיר מפני ההשקעות המופרזות בתעשיית הטקסטיל והוא לא שעה לעצתם.
אולם זוהי אשליה מסוכנת להניח שאך ורק בגלל טיפשותם של מנהלי המדיניות התעשייתית הגענו למצב זה. ההסבר לתופעה זו רחוק מלהיות משעשע. שורשיו נעוצים לא במדיניות הכלכלית אלא במדיניות הביטחונית, ואין אנו מתכוונים לתעשיית ה"טקסטיל" שעל יד דימונה.
מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל אינה מוליכה לשלום עם מדינות ערב. מדיניות זו חותרת לבסס את הסטטוס קוו, כלומר להנציח את המצב הקיים. זו המדיניות של אף-פליט-אף-שעל-אדמה. על מנת לחזק את עמדתם בשאלת הגבולות והפליטים מעוניינים שליטי ישראל:
- ליישב את השטחים השוממים ולהופכם למבצרי התנגדות צבאיים ומדיניים כנגד ניסיון של שינוי גבולות;
- ליישב יהודים בשטחים שהם ברובם ערביים ועל ידי כך למנוע לחץ למסירת שטחים אלה לעם הערבי.
לפני כעשר שנים ניסו לבצע משימות אלה על ידי הקמת יישובי עולים חקלאיים. הסיסמה היתה: "מהעיר אל הכפר". אולם כעבור כמה שנים התברר שהחקלאות הגיעה לרוויה, השוק הפנימי אינו קולט יותר תוצרת חקלאית ואפילו נוצרים עודפים (בננות!). כיום נוקט משרד החקלאות מדיניות של קיצוץ הייצור; כלומר הוא הטיל הגבלות על הכמויות שמותר לחקלאי לייצר. משרד החקלאות הפך למעוז ההתנגדות לסיסמת "מהעיר אל הכפר". להיפך, לדעת מומחי משרד זה יש לצמצם את מספר החקלאים.
בידי קברניטי המדיניות הישראלית לא נותרה הברירה אלא "להפריח את השממה" בעזרת "עיירות פיתוח" אשר צריכות להתבסס על תעשייה קלה. כך נוצרה "מדיניות הטקסטיל" ואותן הסיבות הגורמות לפיתוח טקסטיל בארצות נחשלות פעלו גם כאן; כלומר, השקעת הון מועטה על כל פועל, הכשרה מקצועית קלה, אולם מה ביחס לשכר העבודה?
שכר העבודה בארץ נע בין 80 ל-100 דולר לחודש. זהו שכר גבוה בהרבה מהנהוג בארצות נחשלות. עם שכר עבודה כזה בלתי אפשרי להתחרות בתעשיית הטקסטיל של הונג קונג, או ארצות אסייתיות אחרות המתמחות בשטח זה.
תעשיית הטקסטיל בארץ לא תוכל להתבסס על ייצוא לארצות המערב, אלא אם תורד רמת השכר לזו של ארצות מפגרות. דבר זה הוא בלתי אפשרי לחלוטין לפי הרכב המשק הישראלי כיום (מכיוון שהוא יצמק את כוח הקנייה בארץ). לעומת זאת השוק הפנימי רווי. כך הגיע רעיון "עיירות הטקסטיל" עד משבר.
הממשלה מחפה על המשבר על ידי עידוד הקמת חברות גג גדולות שירכזו חלק ניכר מהמפעלים. ברור שחברות גג אלה תקבלנה סיוע נדיב ממשרד הפיתוח, כי הרי הן "חלוצות הפיתוח בנגב" או בגליל, שאותו צריך לייהד (אגב, המונח "ייהוד הגליל" מזכיר את המונח "גרמניזאציה"), אולם פתרון זה אינו מקרב את ישראל לעצמאות הכלכלית המיוחלת.
הניסיון להפוך את ישראל למבצר צבאי מבודד מהסביבה ועוין לה אינו מתיישב עם התבססות כלכלית אמיתית.
נכון שבישראל יש גידול תעשייתי ניכר, אבל אם בונים כך שכעבור כמה זמן נצטרך להפוך להונג קונג שנייה עם רמת חיים נמוכה, או שלעולם ועד נישאר תלויים בנדיבות של הדודים מאמריקה (וגרמניה) אז – אבוי לפיתוח. ואין אנו מזכירים את הסכנות הביטחוניות הנובעות מכך עם התעצמות מדינות ערב.
