בימים אלה פורסם דו"ח של המוסד לבטיחות ולגיהות לשנת 1962. מן הדו"ח מסתבר כי 91 אלף פועלים נפגעו אותה שנה בתאונות, מהן 85 שהסתיימו במוות.
יש להדגיש כי תאונות העבודה נמצאות בקו תלול של עלייה כבר מזה כמה שנים. נסתפק כאן בציון העובדה כי ב-1955 היה מספר התאונות 29 אלף. מרבית תאונות העבודה אירעו בענפי המתכת והבניין.
לריבוי התאונות יש כמה סיבות. ברור קודם כל כי יש בכך תופעת לוואי לגידול הכללי בארץ. אבל זהו הסבר חלקי מאוד. האמת היא כי מערכת הפיקוח החוקי והממלכתי על ביצוע הוראות הבטיחות בעבודה מפוקפקת ביותר. פקחי משרד העבודה מקיפים רק חלק קטן ממקומות העבודה; רק לעתים רחוקות נרשמים דו"חות למעבידים ולעתים עוד יותר רחוקות הם מובאים לדין; וכאשר הם מובאים לדין הם נידונים לקנסות כל כך מצחיקים, שמבחינת הכדאיות מוטב לו למעביד לשלם עשרה קנסות מאשר לבצע סידור אחד ממשי לבטיחות במפעלו. בנמל אשדוד, למשל, צריכים היו כמה פועלים להיהרג וכמה להיפצע וכמה להינצל בנס, עד שתואיל ההנהלה בטובה לבצע תאורה כספית בשטח הנמל שתאפשר עבודת לילה תקינה.
ועוד נימוק אחד חשוב – קצב העבודה ועבודת שעות נוספות. אין זה סוד כי חלק ניכר מאוד מפועלי ישראל שכחו כבר מזמן את יום העבודה של שמונה השעות. עבודת שעות נוספות הפכה לתופעה שגרתית לצורך איזון תקציבם המשפחתי. גם שיטת הפרמיות גרמה להגדלת הנורמות בכמה מפעלים באופן כזה שהקצב המוגבר בעבודה בא על חשבון ההקפדה על הבטיחות.
