במאמרנו הקודם קבענו את ההנחות הבאות:

הבעיה המרכזית של היהודים בארץ ישראל היא בעיית יחסיהם עם הערבים בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו. זה היה נכון לפני שהוקמה מדינת ישראל. זה נשאר נכון אחרי הקמת המדינה. זה יישאר נכון גם בעתיד.

  • התפקיד המרכזי של כל מדיניות ישראלית של כל ממשלה ישראלית חייב להיות: הקמת יחסים מדיניים, כלכליים וחברתיים תקינים עם מדינות ערב ועם הערבים בישראל ושקידה על ביצור היחסים הללו.
  • המדיניות הציונית רואה את תפקידה המרכזי בריכוז רוב יהודי העולם בארץ ישראל השלמה; שיטת הפעולה של מדיניות זו היא יצירת עובדות פוליטיות, כלכליות, חברתיות וצבאיות, בעיקר על חשבון הערבים, וחתירה לביסוסן והנצחתן של העובדות הללו.
  • המטרה המדינית המרכזית של מדינת ישראל כמדינה, והמטרה המרכזית של התנועה הציונית – אינן זהות, לעתים הן מנוגדות.
  • יחס הערבים לישראל אינו נובע משנאה עיוורת, אלא מהווה תוצאה של המדיניות הציונית המבוססת על יצירת עובדות קיימות על חשבון הערבים.

הסכסוך הישראלי-ערבי בצורתו הנוכחית מורכב משלושה חלקים:

  • סכסוך פוליטי עם ממשלות מצרים, סוריה, עיראק ותימן, אשר נוצר אחרי המהפכות האנטי אימפריאליסטיות במדינות אלה.
  • סכסוך כלכלי וחברתי עם ערביי פלשתינה, שברובם הפכו לפליטים כתוצאה ממלחמת 1948; זהו סכסוך על רכוש ועל זכות ההגדרה העצמית של ערביי פלשתינה.
  • סכסוכי גבולות ומים עם סוריה וירדן; אלה הם סכסוכים על שטחים חקלאיים ומקורות מים.

שלושת המרכיבים הנ"ל של הסכסוך הישראלי-ערבי קשורים באופן הדוק ביותר. אי אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות פתרון בעיה אחת בלבד, בעוד ששתי האחרות תישארנה פתוחות.

  • כוחות חיצוניים, כמו למשל המעצמות הגדולות, אינם יכולים לכפות מבחוץ נורמליזציה של יחסי ישראל-ערב. במקרה הטוב ביותר תביא התערבות ולחץ חיצוניים ליצירת מצב של אי התקפה, להקמת מובלעת ישראלית בצידן של מדינות ערב. זה אינו פתרון הבעיה אלא דחיית הקץ.
  • השלום דרוש לישראל וחיוני לקיומה, הרבה יותר מאשר לערבים.
  • הזמן פועל לטובת הערבים, לטובת מגמות האנטי אימפריאליזם, האיחוד והסוציאליזם בעולם הערבי.
  • בסופו של דבר, תיאלץ ממשלה ישראלית זו או אחרת לסגת מן הדבקות העיקשת בסטטוס קוו הנוכחי ולשנות את כל מדיניותה כלפי הערבים; השאלה היא: האם דבר זה יביא בעקבותיו שלום מבוסס על יחסי שכנות תקינים, או מצב של אי התקפה ויצירת מובלעת ישראלית מבודדת ומנותקת לחלוטין מסביבתה המיידית והטבעית.

*     *     *

מתוך ההנחות הללו משתמעות, למעשה, המסקנות בדבר הצעדים המדיניים ששלטון ישראלי זה או אחר חייב יהיה לנקוט בהם כדי להגיע להסדר ולהבנה עם הערבים.

כל זמן שהמזרח התיכון היה נתון בלהט המאבק האנטי אימפריאליסטי החריף – שנקודות השיא שלו היו אוקטובר 1956 (מלחמת הסואץ) ויולי 1958 (המהפכה בעיראק) – היתה לממשלת ישראל הזדמנות בלתי חוזרת להגיע להסדר עם הערבים.

אין זה סוד, שהערבים חיפשו באותה תקופה הסדר עם ישראל. ממשלת מצרים, למשל, חששה מאוד מסכסוכים עם ישראל אחרי שהלאימה את תעלת סואץ, ביודעה היטב מראש שממשלות בריטניה וצרפת ינצלו כל הזדמנות כזאת להכרזת מלחמה נגד מצרים; ואמנם כך אירע. באותה עת נזקקה ממשלת מצרים להסדר עם ישראל הרבה יותר מאשר כיום ועשתה גישושים בכיוון זה. בתוקף היותה אז ראש חץ במאבק האנטי אימפריאליסטי, יכלה ממשלת מצרים להרשות לעצמה לעשות ויתורים מרחיקי לכת לממשלת ישראל ואפילו להציע הסדר עם ממשלה ציונית, אשר היה מבוסס למעשה על הסטטוס קוו הנוכחי בשאלת הפליטים והגבולות. אולם בן גוריון העריך באותה תקופה כי יוכל לספח למדינת ישראל את כל חצי האי סיני, דחה את הגישושים המצריים והעדיף לפלוש למצרים ולספק אמתלה מדינית – וסיוע צבאי – לפלישה הצרפתית-בריטית.

מאז שונה כליל המזרח התיכון. המאבק האנטי אימפריאליסטי נסתיים (פרט לכיבוש המעוז האימפריאליסטי האחרון – ירדן), ושוב אין לערבים צורך ללכת לקראת ממשלת ישראל. למדיניות הישראלית לא נותר, למעשה, מה להציע לערבים, בתחום המאבק האנטי אימפריאליסטי, פרט לסיוע להפלת חוסיין ומשטרו. דווקא לדבר זה מתנגדת המדיניות הישראלית בכל כוחה, משום ששינויים אנטי אימפריאליסטיים בירדן יעלו מחדש על סדר היום את שאלת פלשתינה, את שאלת הסיפוחים הישראליים, את שאלת ערביי פלשתין. מותר להניח, כי ממשלת ישראל תעשה כל שביכולתה למניעת הפלת חוסיין למרות שברור כי זהו קרב אבוד.

אם נניח כי פרט להפלת חוסיין חלף גל המאבק האנטי אימפריאליסטי במזרח התיכון, מתוך הסיבה הפשוטה שהמאבק נסתיים בניצחון, הרי ששוב לא די במדיניות אנטי אימפריאליסטית מצד ישראל כדי להגיע להתקרבות אל מדינות ערב.

שום הכרזה ב-1963 נגד מדיניות האפליה בדרום אפריקה איננה שקולה נגד פלישת ישראל למצרים ב-1956. להשתתף במאבק האנטי אימפריאליסטי היה צריך כאשר הוא נמצא בעיצומו ולא לאחר שחלף ונסתיים בניצחון.

העולם הערבי אינו שוקט על שמריו. ברגע שנסתיים המאבק נגד האימפריאליזם נפתח המאבק הפנימי, המעמדי, החברתי, הכלכלי – על דמותן של מדינות ערב. הניגודים הפנימיים שנצטמצמו במקצת בתקופת המאבק האנטי אימפריאליסטי, נפערו לעומק ולרוחב מיד לאחר שהמאבק נגד הכובש הזר נסתיים.

כיום מנסרות בעולם הערבי שתי סיסמאות: אחדות – וסוציאליזם. אלה הן המטרות אשר כל מפלגה ערבית חייבת להכריז עליהן, משום שהן מבטאות הן את הצרכים האובייקטיביים של העולם הערבי, והן את משאת הנפש של ההמונים הערביים. כל מי שחושב על הסדר בר קיימא עם העולם הערבי חייב לתמוך במגמות האיחוד והסוציאליזם שם, ואסור לו לצאת נגדן. ממשלת ישראל וההנהגה הציונית רואות כיתרון לעצמן דווקא את פירוד הערבים, את כישלון הניסיונות לאיחוד והן רואות בעין טובה את מאמצי ארצות הברית לבסס את המשטרים הבורגניים בארצות הללו. זהו המשך טבעי, עקבי ורצוף, של כל המדיניות הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל (וביתר דיוק מאז 1917); מדיניות זו תצליח להכשיל את המאבק לאחדות וסוציאליזם בעולם הערבי בדיוק כפי שהצליחה להכשיל את המאבק האנטי אימפריאליסטי שם. לכן, אין לדאוג לגורלן של מדינות ערב, אך יש ויש לדאוג לגורלה ועתידה של ישראל.

*     *     *

מדיניות ישראלית המכוונת לשלום עם מדינות ערב מצריכה מהפכה כוללת בכל המערך המדיני הישראלי כפי שהוא כיום. היא מחייבת:

  • תמיכה וסיוע במגמות האיחוד והסוציאליזם שבעולם הערבי.
  • תמיכה וסיוע במגמות האנטי אימפריאליסטיות שבעולם הערבי – לרבות סיוע להפלת משטרו של חוסיין.
  • הכרה בזכות ההגדרה העצמית של ערביי פלשתין בצורה שהם יחליטו להגשימה, וסיוע לערביי פלשתין במימוש זכויותיהם הלאומיות, החברתיות והכלכליות.
  • ביטול הממשל הצבאי הקיים לגבי הערבים בישראל.
  • נכונות לקבלתם ויישובם מחדש של פליטי פלשתינה הרוצים לחזור לישראל, ותשלום פיצויים לאלה מהם שיעדיפו להישאר בחוץ.
  • מתן סיוע כלכלי וטכני ישראלי למדינות ערב.
  • פתרון הסכסוכים על מים וקרקעות עם סוריה וירדן על בסיס פשרות הדדיות, והימנעות מיצירת עובדות מוגמרות על חשבון הצד שכנגד.
  • מתן זכות מעבר חופשי בין מצרים לסוריה ולבנון ומתן זכות מעבר ושימוש חופשי לירדן בנמליה הים-תיכוניים של ישראל.

תמורת הצעדים הללו על מדינת ישראל לקבל:

  • הכרת מדינות ערב בקיומה כמדינה.
  • הכרת מדינות ערב בגבולותיה המוסכמים אהדדי.
  • חוזה שלום בינה לבין מדינות ערב.
  • ביטול החרם הכלכלי הערבי על מדינת ישראל.
  • הקמתם וביסוסם של יחסי מסחר, כלכלה וחברה תקינים בין ישראל למדינות ערב.

*     *     *

מדיניות ישראלית אשר תשיג את המטרות הללו תעשה למען יהודי ישראל יותר מאשר כל מה שנעשה למענם עד כה – מהסיבה הפשוטה, כי רק השגת מטרות אלה תבסס ותבטיח את קיומה של מדינת ישראל במזרח התיכון. כל עוד לא הושגו המטרות הללו, הרי שכל קיומה ועתידה של המדינה מוטל בספק; על כך מעיד אפילו בן גוריון.

  • פירוט העקרונות שלאורם חייבת לפעול ממשלה ישראלית החותרת לשלום עם מדינות ערב אין פירושו מתן עצות לממשלה הישראלית הנוכחית, בתקווה שזו תשנה את מדיניותה.
  • הממשלה הנוכחית תמשיך במדיניות המסורתית עד אשר תיכשל בה. כי זו דרכו של עולם, מדיניות מתחלפת ומשתנה שינוי מהותי רק כתוצאה מכישלון. הסכנה שבדבר נעוצה באפשרות כי – בגלל תנאיה המיוחדים של ישראל – עלול כישלון המדיניות המסורתית לגרום כאן לחיסול המדינה.

*     *     *

מה ביכולתם של ישראלים, המסכימים עם ההנחות הללו, לעשות לשם שינוי המצב?

להשיא עצות לממשלה? אין היא זקוקה לעצות.

להסביר את חומרת המצב לציבור? זה ללא ספק דבר חשוב, אך לא מספיק. קשה גם להתחרות במנגנון התעמולה הממלכתי המוחזק ומופעל בידי המדינאים שבשלטון במאבק על מוחות ההמונים.

אם נזכור את הכלל הפשוט, כי מדיניות של מדינה מנוהלת על ידי אנשים אשר נמצאים בשלטון, הרי שהתשובה לשאלתנו היא פשוטה: מי שרוצה לנהל מדיניות הנראית לו, חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי להגיע לשלטון, או לפחות כדי להעלות לשלטון אותם הכוחות אשר ינהלו מדיניות זו. זה אולי מצלצל פשטני מדי -  אך האם שמע מישהו, אי פעם, על אפשרות אחרת?