אין כמעט מלה שמשתמשים בה במובנים כה רבים ושונים כמו המונח "סוציאליזם". החל מן המאה ה-19 נתייחדו למונח זה שתי משמעויות פוליטיות עיקריות, נבדלות זו מזו:

  • סוציאליזם – משטר חברתי ופוליטי שבו אין בעלות פרטית על אמצעי הייצור העיקריים.
  • סוציאליזם – תנועה פוליטית השואפת לכינון משטר כזה.

בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה הנוכחית התגברו הסתירות והמשברים בסדרי הכלכלה והשלטון הקפיטליסטיים ששררו באירופה. הסיסמה "סוציאליזם" הפכה למוקד משיכה רב עוצמה: היא שימשה (ומשמשת עד היום) ביטוי למאווייהם של השכבות והמעמדות המקופחים על ידי הסדר הקיים, למשטר חברתי צודק.

אך בתוך התנועה הסוציאליסטית, שצברה תנופה עצומה, היו קיימים כבר מראשיתה זרמים וגוונים נבדלים מאוד זה מזה. יתר על כן, גם זרמים פוליטיים שלא היתה להם כל זיקה לרעיון הסוציאליסטי נטלו לעצמם את השם הפופולרי הזה. הדוגמה הבולטת ביותר: "המפלגה הנציונל-סוציאליסטית" של היטלר.

במשך המאה הנוכחית הגיעו לשלטון בארצות רבות מפלגות השייכות לאגפים שונים של הזרם הסוציאליסטי. כתוצאה טבעית מכך מייחסים היום את השם "סוציאליזם" לא רק לתנועות פוליטיות שונות, אלא גם למשטרים מדיניים שאין ביניהם הרבה מן המשותף.

בארצנו מכריזות כל המפלגות, ממפא"י שמאלה, שהן דוגלות ברעיון הסוציאליסטי – אם כי כל אחת מהן מציבה לפניה כמופת משטר אחר.

האידיאולוגים של מפא"י טוענים כי למעשה כבר שורר בישראל משטר סוציאליסטי. המהדרין שבמהדרין ביניהם קובעים – תוך שביעות רצון – כי בישראל הגיע הסוציאליזם להתגשמותו הנעלה ביותר והוא משמש "אור לגויים".

  • במפ"ם מקובלת הדעה, כי בישראל שורר עדיין משטר רכושני, אולם קיימים בו "תאים" של משטר סוציאליסטי – הלא הם הקיבוצים.
  • מק"י מחזיקה בדעה כי ברית המועצות היא היא המופת למשטר סוציאליסטי. יתר על כן, מק"י מקבלת את ההנחה של ההנהגה הסובייטית, כי ברית המועצות מתקרבת במהירות לשלב העליון של משטר זה – השלב הקומוניסטי. אגב, הקומוניסטים הסינים, למשל, שוללים בתוקף הנחה אחרונה זו; הם קובעים שכל מדינות הגוש המזרחי עדיין "רחוקות, רחוקות מאוד" מן השלב העליון.

מסתבר, כי האירגון הסוציאליסטי הישראלי אינו יכול להסתפק בהכרזה על תוארו; עליו להבהיר במדויק באיזה מין סוציאליזם הוא דוגל. כלומר: מהי דרכו הפוליטית ואיזהו המשטר שאליו הוא חותר.

מהפכה תעשייתית שנייה

הסוציאליזם, מעצם טבעו, אינו מוגבל בגבולות לאומיים. מניחי היסוד של רעיון זה חזו אותו לא כפתרון המיוחד לארץ מסוימת, אלא כדרך המיועדת לאנושות. בכך הם נתנו ביטוי לעובדה שאירגון החברה האנושית כולה על בסיס סוציאליסטי הוא הכרח היסטורי.

יתר על כן, התגשמות מלאה של הסוציאליזם תיתכן רק בקנה מידה כל-עולמי. אפילו במסגרת המשטר הקפיטליסטי בן זמננו מהווים הגבולות הלאומיים מכשול עצום להתפתחות כוחות הייצור. מכאן – יצירת יחידות אזוריות (כמו השוק המשותף), שבהן מנסים להתגבר על מגבלות השוק הלאומי.

הטכנולוגיה המודרנית כופה מעצם טיבה ייצור בקנה מידה בינלאומי עבור השוק העולמי (או האזורי), ולא לשוק מקומי מצומצם. על אחת כמה וכמה הסוציאליזם, החייב להתבסס על הטכנולוגיה החדישה ביותר (כדי ליצור את השפע הדרוש למשטר זה) ועל אירגון מדעי של חלוקת העבודה הכלל-עולמית. משטר כזה מניח במהותו יצירת יחידה כלכלית (ולכן גם מדינית) כלל עולמית.

הקפיטליזם, אשר התבסס על המהפכה התעשייתית הראשונה – מהפכת הקיטור – מחק בדרכו את המסגרות המחוזיות הפיאודליות ויצר את השוק הלאומי.

הסוציאליזם, בהתבססו על המהפכה התעשייתית השנייה – מהפכת האוטומציה והאלקטרוניקה הנמצאת עתה אך בשלביה הראשונים – נועד לבטל את הגבולות הלאומיים.

מבחינה זו "סוציאליזם בארץ אחת" הוא – אבסורד.

מצד שני, הגשמת הסוציאליזם מותנה בכך, שבכל ארץ וארץ בפני עצמה יכבשו את השלטון הפוליטי מעמדות ומפלגות חדשים. אלה צריכים להיות מסוגלים – וגם חייבים לרצות – להפקיע את אמצעי הייצור העיקריים מן הבעלות הפרטית, להעביר את הייצור לפסים של תכנון מדעי מודרני ולבצע שינויים משפטיים, סוציולוגיים וחינוכיים מעמיקים.

הניסיון ההיסטורי מוכיח בבירור כי לשם הגשמת מערכת שינויים מעין זו דרושה מהפכה פוליטית. אי אפשר להתחיל בשינויים המוליכים לסוציאליזם מבלי לסלק את הכוחות השליטים הקיימים מעמדותיהם הפוליטיות והכלכליות, ופירוש הדבר – מהפכה.

לא אש בקוצים

הזרם המהפכני בתנועה הסוציאליסטית הניח במשך תקופה די ארוכה, כי מהפכה פוליטית זו תפרוץ כמעט בעת ובעונה אחת בארצות המפותחות. הכוונה היתה לארצות אירופה המערבית והמרכזית; ומאחר שארצות אלה שלטו על רוב כדור הארץ היה פירוש הדבר – מהפכה עולמית.

אך ההתפתחות ההיסטורית היתה שונה. המהפכות הסוציאליסטיות פרצו והצליחו דווקא בארצות מפגרות יחסית, ובדרך כלל במסגרת לאומית. בין מהפכה אחת לחברתה השתרעו רווחי זמן לא קצרים.

מתברר, כי המהפכה העולמית אינה דומה לאש האוכלת בשדה קוצים, אלא מורכבת משרשרת של מהפכות מבודדות יחסית, הפורצות בגבולות לאומיים. מהפכות אלה מבשילות בקצב שונה, כתוצאה מהתנאים הפנימיים הייחודיים השוררים בכל ארץ וארץ, ובכל אזור ואזור.

ובכן, אנו רואים את עצמנו כחלק מזרם היסטורי עולמי. אולם נקודת המוצא שלנו היא – התנאים הספציפיים והבעיות המיוחדות של מדינת ישראל, הנמצאת במזרח התיכון.

רעידת אדמה מתמדת

המהפכה מבשילה והופכת להיות אקטואלית בארץ מסוימת, בעקב משבר השלטון הקיים ואי יכולתו המהותית לפתור את הבעיות הלאומיות המרכזיות של אותה ארץ. במציאות אין המהפכה הסוציאליסטית מנצחת מפני שהרעיון הסוציאליסטי נותן את התשובה המדעית הנכונה לבעיות האנושות כולה, אלא בגלל היות מהפכה זו נחוצה לפתרון הבעיות הדוחקות בארץ הנתונה.

כל המדינות התת-מפותחות ניצבות לפני בעיה דומה; להשתחרר משלטון כלכלי זר וכובל, לבצע תיעוש מזורז ולבטל את הפער העצום בינן לבין הארצות המפותחות. אולם בשום מדינה כזו אין הקפיטליזם מסוגל לבצע את הקפיצה העצומה הדרושה. להיפך, פיגורן של הארצות התת-מפותחות, שבהן נהוגה השיטה הקפיטליסטית (כמו הודו), הולך וגדל במקום שיצטמצם.

כתוצאה טבעית מכך הופכים האזורים התת-מפותחים לחממה של מהפכות סוציאליסטיות.

המזרח הערבי נמנה ללא ספק על אזורים אלה. ואכן, סיסמת הסוציאליזם הפכה לפופולרית ביותר מהרי האטלס ועד עמק הפרת והחידקל. יתר על כן, בעיית הפיתוח משולבת כאן עם בעיית האיחוד הלאומי. שתי אלה יחד יוצרות חומר נפץ אדיר – ולכן שרוי האזור ברעידת אדמה פוליטית מתמדת. סדרת ההפיכות והזעזועים בארצות ערב יכולה להסתיים רק באופן אחד: הקמת איחוד סוציאליסטי (או איחודים סוציאליסטיים) של מדינות המרחב. אין לדעת בדיוק איזו צורה ילבש תהליך זה וכמה זמן יימשך – אך התחנה הסופית ברורה בהחלט.

עד כמה שלא ייראה הדבר מוזר בעיני כמה אנשים בישראל – הרי ארצנו נמצאת במזרח התיכון (נא להסתכל במפה!). כלומר, אנו נמצאים באזור בו המהפכה הסוציאליסטית עומדת באופן כרוני על הפרק. כל דיון רציני בדרכי הפתרון של בעיותיה היסודיות של מדינת ישראל חייב להביא בחשבון את הנתונים היסודיים הללו.

שני סעיפים שלובים

ישראל עצמה ניצבת בפני שתי בעיות עיקריות:

  • יחסיה עם הערבים;
  • בעיית הביסוס הכלכלי.

ברור שיש קשר גומלין הדוק בין שני סעיפים אלה. אין להעלות על הדעת ביסוס משק בריא במדינה קטנה שאינה עשירה במיוחד באוצרות טבע, ללא יחסים כלכליים הדוקים עם הסביבה הקרובה.

המדובר אינו רק בכך שהמצב הביטחוני הרעוע מאלץ את ממשלת ישראל להוציא סכומים עצומים לצורכי צבא. אפילו אם היינו מתעלמים לרגע מהוצאות אלה, הרי שעצם העדר יחסים כלכליים בין ישראל לסביבתה מעוות את כל המבנה הכלכלי שלה. בתעשייה מושקעים מיליונים בלתי ספורים – אך העצמאות הכלכלית אינה מתקרבת, משום שהתעשייה המוקמת מכוונת לשוק הפנימי המצומצם או לשוקי יצוא מרוחקים ובדרך כלל גם בלתי טבעיים. המקים תעשייה ישראלית לשם יצוא לארצות השוק המשותף ולארצות הברית, דומה לאדם הנוטע מטעי תה לשם יצוא לציילון.

בסקטור החקלאי המצב חמור לא פחות. בימים אלה התברר כי הניסיון לפתור את שאלת המים בנפרד ממדינות האזור עומד להסתיים בתוצאה המפוקפקת של הזרקת קצת מים מלוחים לפרדסי השרון (הזקוקים דווקא למים מתוקים) ומים מלוחים עוד יותר לנגב.

למרות העובדה שכלכלת המדינה בנויה על יסודות כה מעוותים, אין הדבר מוצא את ביטויו במצוקה חריפה, כי את הגרעון העצום במאזן התשלומים מכסה הממשלה בעזרת מגביות שונות, מלוות ומענקים ומכירת אוצרות הארץ בזיל הזול. התוצאה: תלות הדוקה במרכזי השלטון במערב ורגישות גדולה לכל שפל כלכלי בארצות הברית.

ברגע שיהיה זה בלתי רצוי – או בלתי אפשרי – למערב לתמוך תמיכה פוליטית בישראל, יתבטא הדבר במשבר כלכלי עמוק ובהורדה קטסטרופלית של רמת החיים.

אין אנו נמנים על אלה הסבורים כי הקפיטליזם מצא תרופה סופית לבעיית עודפי הייצור ולמשברים המחזוריים שלו, אולם בכדי שייווצר בארץ מצב של מצוקה חריפה, אין אפילו צורך במשבר עמוק במיוחד בארצות הברית. מספיק משבר בינוני, חמור רק במידה מספקת כדי לערער את זרם השקעות ההון והמגבית.

יש איפוא להניח במידה רבה של ודאות, כי במוקדם או במאוחר יתפתח בישראל משבר כלכלי. אין, כמובן, לנבא מראש את הצורה המדויקת שהוא ילבש – האם יהיה דומה להתפוצצות פתאומית או לשקיעה הדרגתית. כמו כן אין לחזות עתה את המועד המדויק שבו יפרוץ המשבר. אך עצם התחזית של פריצתו היא כמעט ודאית.

תגובת שרשרת

אך השפעתו של הסכסוך הישראלי-ערבי אינה רק כלכלית. עצם העובדה שמדינה קטנה כשלנו נמצאת במצב של סכסוך חריף ומתמיד עם כל סביבתה הקרובה, מעמיד אותה בסכנה מתמדת. כל שינוי צבאי או פוליטי רציני באחת המדינות השכנות יוצר רפלקס של מצב חרום במדינת ישראל. בכל שעה עלולה להיווצר סיטואציה שתעמיד בסימן שאלה את עצם קיום המדינה. לדוגמה: התחלפות המשטר בירדן – עקב סילוקו הצפוי של המלך חוסיין - תערער את כל המבנה העדין הצבאי-פוליטי שעליו סומכת המדיניות הישראליות הרשמית, ותיצור תגובת שרשרת שסופה עלול להיות מסוכן ביותר.

כל זמן שסכסוך זה לא יבוא על פתרונו, לא תיחלש השפעתו ולא תפחת משמעותו לגבי ישראל – אלא להיפך. כי מאזן הכוחות המדיני, הכלכלי והצבאי משתנה ללא הרף ובמהירות לרעת ישראל. עליית משקלם היחסי של הערבים לעומת ישראל היא בלתי נמנעת, בתוקף המשאבים הבלתי מנוצלים עדיין העומדים לרשותם, בתוקף הפוטנציאל העדיף שלהם.

הניתוח מראה, כי המשטר הקיים, מעצם טבעו, אינו מסוגל לפתור את הבעיה הזו, להשיג יחסים תקינים עם הסביבה ולהשתלב בתוכה. לא ניכנס במסגרת הנוכחית להוכחת קביעה זו. לכך הוקדשו מאמריו של א. ישראלי בגיליון הקודם ובגיליון הנוכחי של מצפן.

המסקנה מכל זה היא בלתי נמנעת. למרות מראית העין המטעה של יציבות מדינית ושגשוג כלכלי; למרות השלווה והרגשת הביטחון שרוב אזרחי המדינה חדורים בה; למרות העובדה שהמדדים הכלכליים המקובלים (הכנסה לאומית לגולגולת, הרכב כוח העבודה וכיו"ב) משייכים, כביכול, את ישראל למדינות המפותחות – למרות כל אלה מבשרים התנאים המיוחדים של מדינת ישראל זעזועים כלכליים, מדיניים וחברתיים עמוקים.

סוציאליזם והשתלבות

ברור איפוא, שבמוקדם או במאוחר יעמוד על הפרק שינוי יסודי במערך המדינה והכלכלי הקיים.

השינוי היחידי המסוגל לפתור כיאות את שתי הבעיות היסודיות של ארצנו הוא – הקמת משטר סוציאליסטי בישראל.

במונח זה אנו מתכוונים, בקווים כלליים, למשטר אשר ילאים לאלתר את אוצרות הטבע והקרקע, את הבנקים, את מפעלי התעשייה הגדולים, את סחר החוץ. אמצעי הייצור העיקריים האחרים, סחר הפנים הגדול והבינוני, והשירותים העיקריים, יועברו בהדרגה לבעלות החברה – אם על ידי הלאמה ואם על ידי העברתם לבעלות קואופרטיבית – וינוהלו באופן ישיר על ידי העובדים בהם. כל הפעילות הכלכלית תהיה כפופה למסגרת הכללית של תכנון מדעי כולל ומקיף לטווח קצר ולטווח ארוך, המכוון הן לפיתוח מאוזן של כלכלת המדינה והן לסיפוק הצרכים החומריים והרוחניים של אזרחי המדינה על רמה נאותה ומתאימה לתקופה המודרנית.

השלטון יהיה ייצוגי-דמוקרטי ויבטיח את החירויות האזרחיות. השתתפותם של ההמונים במדיניות ובשלטון לא תצטמצם רק לשלשול פתקים לקלפי אחת לכמה שנים, אלא תועמק ותורחב על ידי הקמתם והגדלת סמכויותיהם של ועדים ציבוריים בדרג נמוך – ועדי שכונות, ועדי מקומות עבודה, מועצות שלטון מקומי וכיוצא באלה. המוסדות הנבחרים בכל הדרגים יהיו כפופים לבוחריהם; הבוחרים יוכלו לשלול בכל עת את המנדט מכל נציג שאינו לרוחם. תקופות הכהונה של נבחרים ועסקנים ציבוריים תוגבל באופן שתמנע יצירת שכבה ביורוקרטית שלטונית מקצועית.

בשטח מדיניות החוץ יאפשר משטר כזה ניתוק התלות החד צדדית של ישראל במרכזי השלטון במערב וייצור תנאים נאותים להידברות עם עמי האזור לשם פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי ולהשתלבות במערך סוציאליסטי אזורי.

פתרון – או מבוי סתום

הפתרון הסוציאליסטי הוא הפתרון היחידי, הן משום שזהו כיוון ההתפתחות הכללי באזורנו (ובהיקף רחב יותר – בעולם כולו) והן משום שאין אפשרות לבסס כהלכה את משק הארץ ולהבטיח רמת חיים הוגנת לעובדים, ללא משק סוציאליסטי מתוכנן.

אולם מכאן עדיין לא נובע כי בהיווצר זעזועים עמוקים במדינה יתגשם דווקא פתרון זה. במהלך ההתפתחות ההיסטורית לא תמיד באה כל שאלה על פתרונה הטוב ביותר. לעתים אף קורה שהפתרונות המתגשמים למעשה אינם משפרים את המצב הקודם, אלא מביאים לידי קטסטרופה גמורה. לדוגמה: המשברים שהתחוללו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה הציבו את השלטון הנאצי כ"פתרון" – אלא ש"פתרון" זה נסתיים בהרס גרוע בהרבה מזה שהיה קיים לפני עלות היטלר לשלטון.

דוגמה אחרת: חברת הלבנים בדרום אפריקה. הזעזועים המתחוללים בארץ זו (והעתידים עוד להתגבר פי כמה וכמה) אינם מוכרחים להביא לשילוב בין הגזעים; הם עלולים להסתיים בהשמדת הלבנים.

לכן אין אנו נמנים על אלה המתפללים לבוא המשבר בנוסח: "כמה שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב". להיפך, אנו מתבוננים תוך חרדה באופק המבשר את בואו הבלתי נמנע כמעט. דווקא משום כך אנו סבורים כי יש להתכונן באופן נכון ויסודי לקראת אפשרות זו, בכדי שהזעזועים הצפויים יביאו לפתרון חיובי ולא למבוי סתום.

רעיון – ומעמד

התגשמותו של הפתרון הסוציאליסטי – כמו של כל רעיון מדיני – תלויה בראש ובראשונה בקיומם של מעמדות שהאינטרס שלהם תואם אותו, ושיהיו מסוגלים לשאת אותו על שכמם.

אין זה מספיק שאנשים רבים, בעלי רצון טוב, יהיו משוכנעים בנכונותו, או בצדקתו של רעיון זה או אחר; מה שדרוש בעיקר הוא שכבה חברתית הרוצה ומסוגלת להוביל להגשמתו. לכל מהפכה דרוש רעיון – אבל לא הרעיון הוא שעושה את המהפכה; אותה מבצעים כוחות חברתיים ריאליים.

מהם המעמדות החברתיים בישראל אשר הסוציאליזם תואם את צרכיהם, ומי מהם גם מסוגל להביא את המהפכה הסוציאליסטית? המעמד היחיד אשר ייפגע ויחוסל (בתור כוח חברתי) על ידי מהפכה כזו הוא מעמד בעלי ההון הגדול והבינוני – היצואנים והיבואנים הגדולים, בעלי המפעלים הגדולים, הבנקאים, הסוחרים הגדולים.

הזעיר בורגנות (הכוללת בתוכה בעלי מלאכה, בעלי הון זעירים, איכרים עצמאיים, חברי קואופרטיבים, סוחרים קטנים) עשויה להיות נייטראלית. בדרך כלל אין זו שכבה הנוטה למהפכות ולשינויים רדיקליים והיא רגילה להיגרר אחרי הבורגנות הגדולה. אולם בתנאי משבר והתערערות הסדרים הקיימים עשויים חלקים ניכרים ממעמד זה לנקוט יחס של פסיביות אוהדת למהפכה שמאלית. שכבה נוספת הנוטה להתפצל בשעת משבר היא האינטליגנציה. חלקים ממנה ודאי יצטרפו בבוא העת למחנה המהפכני.

ההתיישבות העובדת – בתוקף צביונה הכלכלי, החברתי והרעיוני – היא בעלת ברית פוטנציאלית חשובה ביותר למפנה סוציאליסטי בישראל. חשיבותה העיקרית טמונה בצורת אירגונה ההדוק, וכן בשליטתה על שטחים נרחבים ועל מקורות מזון. אולם מסיבות שונות אין מעמד זה מסוגל להיות הנושא העיקרי של המפנה. בסקטור החקלאי היהודי אינה קיימת בעיה אגררית העשויה להפוך את האיכרות לגורם מהפכני ממדרגה ראשונה. ההתיישבות העובדת נמצאת בקונפליקט עם המשטר הקפיטליסטי, אבל קונפליקט זה איננו ישיר; מסיבות היסטוריות קשורה היא בהון הקפיטליסטי ובייחוד בהון ה"לאומי" של המגביות. נוסף לכל אלה משקלה המספרי הוא קטן מכדי שתוכל לשמש כוח חברתי קובע במדינה.

מעמד הפועלים בלבד הוא אשר מסוגל להיות הנושא העיקרי של מהפכה חברתית בישראל. האינטרסים היסודיים שלו, משקלו המספרי, צורת אירגונו בתהליך הייצור, ריכוזו במרכזים החשובים, הימצאותו בניגוד יסודי, ישיר ומתמיד עם המשטר הרכושני, פגיעותו היתרה בעיתות משבר, הפסיכולוגיה החברתית שלו – כל אלה הופכות אותו לפוטנציאל מהפכני ראשי בישראל. זהו חומר הנפץ החברתי העיקרי בישראל.

כפי שקיומו של חומר נפץ עדיין אינו מספיק כדי שתתרחש התפוצצות – כך גם קיומו של מעמד שהוא מהפכני בפוטנציה עדיין אינו מוליד מהפכה. לשם כך דרוש גורם נוסף: פתיל הנפץ הפוליטי הדולק; כלומר, דרוש אירגון פוליטי בעל תיאוריה מתאימה, בעל העזה, המוכן ללכת "עד הסוף" והקושר את עצמו אל המעמד הזה.

אפשר לבטא את הדבר בנוסחה:

משבר השלטון הקיים פלוס קיום מעמד מהפכני פלוס אירגון פוליטי מתאים שווה מהפכה סוציאליסטית.

מפ"ם – סיסמאות ריקות

האם קיים בישראל אירגון כזה?

שתי מפלגות בארץ טוענות לכתר "הסוציאליזם המהפכני" ומצהירות על שאיפתן להנהיג מהפכה סוציאליסטית – מפ"ם ומק"י.

אשר למפ"ם, הרי אפילו היינו מקבלים כלשונן את הכרזותיה המהפכניות (ההולכות ופוחתות, דרך אגב), גם אז אי אפשר היה להתייחס ברצינות אל מפלגה זו כאל גורם מהפכני. כי מפ"ם היא בעיקרה מפלגתו של אגף אחד בהתיישבות העובדת – "הקיבוץ הארצי". היא מייצגת בראש ובראשונה את האינטרסים של הקיבוץ ובונה את דרכה המדינית עליו. היא פועלת, אמנם, גם בקרב מעמד הפועלים, אולם בתיאוריה שלה נועד לו תפקיד משני בלבד. יש לכך גם ביטוי מעשי ביותר: לעתים קרובות קורה שמפ"ם תומכת במאבק פועלים זה או אחר, אולם כשמנהיגי ההסתדרות וראשי השלטון מאיימים עליה בנידוי ובחרם (כלומר, בהקטנת התקציבים שמהם נהנים קיבוציה) היא נסוגה מתמיכתה זו ועוברת אל המחנה השני. מפ"ם היא איפוא ביטוי פוליטי של ההתיישבות העובדת וכאמור – לא מעמד זה הוא המסוגל להיות הנושא הראשי של המפנה.

למעשה, הסיסמאות המהפכניות [שלה] הן ריקות לחלוטין מכל תוכן. מפלגה זו קשורה בטבורה – מבחינה אירגונית, אידיאולוגית וכלכלית – למערך השלטוני הקיים, לממשלה, להסתדרות הציונית. די לציין שחלק נכבד מתקציבה ממומן על ידי המגבית היהודית המאוחדת. מגמת פניה לשותפות בשלטון ולא להפלתו. מכאן הפער העצום בין סיסמאותיה למעשיה היום-יומיים.

מק"י – תיאוריה גזורה לפי מידה סובייטית

מק"י סובלת ממחלה אחרת לחלוטין. אמנם היא מסתמכת על מעמד הפועלים ואינה קשורה לא למערך השלטוני הקיים ולא לאידיאולוגיה הציונית, אולם היא קשורה למערך אחר: לאסכולה הסובייטית של התנועה הקומוניסטית. בכך טמון שורש חולשתה. מסיבות היסטוריות קיבל האגף המהפכני של הסוציאליזם ברוב הארצות במשך תקופה ארוכה את עיקר השראתו ממוסקבה. רוב המפלגות הקומוניסטיות התרגלו לזהות את האינטרסים של המהפכה בארצותיהן עם האינטרסים החולפים של מדיניות החוץ הסובייטית. השקפה זו נוסחה בבהירות בהזדמנויות רבות, למשל באיגרת של המפלגה הסובייטית למפלגה הקומוניסטית הסינית מחודש מרס השנה:

"... ברור שכל החפץ לקרב את ניצחון הסוציאליזם בעולם כולו חייב, בראש ובראשונה, לדאוג לחיזוק חבר העמים הסוציאליסטי ועוצמתו הכלכלית, חייב לשאוף לשיפור רמת החיים של עמיו, לפתח את המדע, הטכנולוגיה, לבצר את האחדות והסולידריות ולהגדיל את היוקרה הבינלאומית שלו" (ההדגשות שלנו).

נוצר איפוא מצב שבו חלק ניכר מהמפלגות הקומוניסטיות – ומק"י בתוכן – גוזרות את התיאוריה, המדיניות ודרך הפעולה וההסברה שלהן לפי המידה והצרכים של מהלכי המדיניות הסובייטית.

בתקופתנו – תקופת כלי הנשק החדישים ואמצעי ההשמדה ההמוניים – רואה ברית המועצות (ובצדק גמור) את תפקידה המרכזי בשמירת השלום, בשיפור האווירה הבינלאומית ובמניעת התלקחויות, אולם בכך נדחפת המדיניות הסובייטית לתמיכה בייצור ה"סטטוס קוו" העולמי ומניעת זעזועים ומוקדי סערה מכל סוג שהוא, העלולים לסבך אותה בזירה הבינלאומית. דבר זה מעמיד אותה בסתירה לאינטרסים של המהפכנים בארצות שונות. כי הרי הללו מעוניינים דווקא בערעור המצב הקיים ומוכנים לעתים קרובות לנהל מאבק מהפכני מזוין.

בתנאים אלה הומצאה התיאוריה ה"מהפכנית" החדשה, הטוענת כי הסוציאליזם יבוא לישראל בניחותא, בהשפעת ההקרנה של ההישגים הסובייטיים בשדה הכלכלה והמדע על הכרתם של תושבי ישראל. על מנהיגי מק"י חביבה האימרה: "בעוד 20-15 שנה, כאשר ברית המועצות תעבור לקומוניזם – תעבור ישראל לסוציאליזם". בזמן האחרון הם אף נזהרים מלהעלות על דל שפתיהם את המונח "מהפכה סוציאליסטית בישראל" ומסתפקים בהטפה ל"שלום, דמוקרטיה וקידמה סוציאלית ותרבותית".

זהו מקור תלישותה של מק"י מהמציאות הישראלית; כי מפלגה זו בונה על השפעה אוטומטית של הישגי ברית המועצות על ההתפתחות הפנימית בישראל. בינתיים היא שוקדת על הבלטת דבקותה בכל דבר סובייטי, כדי להדגיש את העובדה שהיא היא המייצגת "פירמה" זו בישראל. בבוא העת – כך היא סבורה – כאשר פועלי ישראל ישתכנעו ביתרון המשטר הסובייטי, יפנו הם לנציגים המוסמכים של משטר זה בישראל, כלומר למק"י, ויעניקו לה את השלטון.

כמובן, לסברה זו אין כל יסוד – וזאת משני טעמים. ראשית, שום עם לא השתכנע לבחור במשטר זה או אחר רק (או בעיקר) כתוצאה ממופת זר. שינויי משטר הם, בדרך כלל, תולדה של התפתחויות פנימיות ומאבקים פנימיים. שנית, הדוגמה עצמה עדיין רחוקה מלהיות חותכת ומשכנעת, בייחוד לגבי מדינות שבהן רמת החיים איננה נמוכה ביותר.

לפי היגיון זה, היה העם הקובני צריך לבחור במשטר קפיטליסטי  נוסח ארצות הברית – כי הרי כפי שמודים הכל רמת החיים (אפילו זו של פועל בלתי מקצועי) בארצות הברית גבוהה עדיין במידה ניכרת מרמת החיים הסובייטית. האמת היא, כמובן, שהעם הקובני נדחף לבחור בדרך סוציאליסטית לא כתוצאה של מופת איזה שהוא, אלא של הלחצים הפנימיים והסיטואציה החיצונית של קובה.

הפעולה השמית

נוסף למפלגות אלה יש לציין עוד גוף: "הפעולה השמית". השקפותיה של קבוצה זו באות לידי ביטוי בדו-שבועון האינטלקטואלי "אתגר" ולעתים קרובות גם בדפים הראשונים של השבועון "העולם הזה". גם "הפעולה השמית" אינה קשורה בטבורה למשטר הקיים ולאידיאולוגיה הציונית, ומרבה לדבר על נחיצות מהפכה בישראל. אולם במושג זה אין היא מתכוונת למהפכה סוציאליסטית. דרישתה העיקרית היא שינוי המדיניות הישראלית ביחס לערבים. והיא דוגלת במשטר (המכונה בפיה "סוציאליזם חופשי") שאינו אלא מהדורה מתוקנת במקצת של הקפיטליזם.

מבחינה אירגונית, חולשתה נעוצה בכך שהיא אינה בונה על היצמדות לאינטרסים של מעמד כלשהו, אלא על הפצת רעיונות בקרב האינטליגנציה, הנוער ו"אנשים בעלי רצון טוב" בכלל.

*     *     *

על רקע כל האמור לעיל, ברור כי יש צורך באירגון, אשר –

  • יקשור את עתידו הפוליטי ואת פעולותיו עם מעמד הפועלים,
  • יהיה בעל תיאוריה מהפכנית סוציאליסטית,
  • יהיה בלתי תלוי במערך השלטוני הקיים,
  • יבסס את תוכניתו ודרך פעולתו על הבעיות והתנאים המיוחדים של ישראל, ולא יהיה משועבד לתפיסות זרות ולדוגמות כובלות,
  • יכין את עצמו כהלכה – הן מבחינה אירגונית והן מבחינה רעיונית – להתפתחויות מהפכניות בישראל ולהקמת משטר סוציאליסטי.

לשם כך נוצר האירגון הסוציאליסטי הישראלי. לא רב כוחו היום – אך הוא מייצג את עתידה של ישראל.