בשנים האחרונות מתגלה יותר ויותר פרצופה האמיתי של הנהגת ההסתדרות. היא אינה מגינה על האינטרסים של העובד השכיר, אלא תוקעת לו סכין בגב כשהוא מנסה להגן על האינטרסים שלו בעצמו.
בשנת 1963-1962, למשל, היו בארץ 138 שביתות, בהן השתתפו 37,000 שובתים; מספר ימי השביתה הגיע ל-242,700.
93% מהשביתות הללו הוכרזו על ידי ההסתדרות כ"שביתות פראיות" ורק 7% זכו לאישור ההסתדרות.
איזה מין איגוד מקצועי הוא זה אשר פוסל 93% מכל השביתות הפורצות בארץ?
איזה מין איגוד מקצועי הוא זה שבו יושבים מנהלי "סולל בונה" באותה מועצה יחד עם ועד עובדי "סולל בונה"?
איך יכולה ההסתדרות להגן על השכירים מפני מדיניות הממשלה, כאשר מפא"י מנהלת גם את ההסתדרות וגם את הממשלה, כאשר בקר ומשל יושבים יחד עם אשכול וספיר במרכז מפא"י?
את כל הדברים האלה מבינים כיום הרבה שכירים; אולם – שואלים הם – מה אפשר לעשות נגד זה?
הרי ההסתדרות היא כל כך חזקה, כל כך עשירה, כל כך גדולה; מה אפשר לעשות נגד זה?
מה, למעשה, מחזיק את הפועל בהסתדרות?
לא הפרסטיז'ה של בקר או מנהיגים אחרים – שהרי למנהיגים הללו אין פרסטיז'ה בעיני רוב הפועלים.
לא הצורך האובייקטיבי באיגוד מקצועי – שהרי ההסתדרות איננה ממלאת את התפקיד של איגוד מקצועי.
לא ההכרה המעמדית – שהרי ההסתדרות בולמת את המאבק המעמדי.
שלושה דברים עיקריים מאלצים את רוב פועלי ישראל להישאר בהסתדרות:
- קופת חולים ההסתדרותית,
- קרן השביתה ההסתדרותית,
- המפעלים הכלכליים שבידי ההסתדרות.
שלושת הכלים הללו – הם מכשירי השלטון העיקריים שבידי מנהיגי ההסתדרות; הם מהווים את סוד כוחה של ההסתדרות ומקור עוצמתה. טול מההסתדרות את שלושת הכלים הללו – והרי זה כאילו גילחת את שיער ראשו של שמשון.
פועל אשר עוזב את ההסתדרות – אין לו ביטוח בריאות, אין לו קרן שביתה, הוא לא יוכל לקבל עבודה במפעל שבבעלות ההסתדרות. אלה הם סיכונים רציניים.
מה אפשר לעשות לשינוי המצב?
עסקני "אחדות העבודה", מפ"ם ומק"י אומרים לפועל:
"הצביע בעדנו – ת"ו, או מ', ו-ק' – ואז ישתנה הכל". אבל מה בדיוק ישתנה – זאת אין הם אומרים, כי הם עצמם אינם יודעים; אין להם תוכנית לשינויים יסודיים בהסתדרות.
לנו יש תשובה שונה לחלוטין:
לדעתנו צריך לשנות מן היסוד את כל מבנה ההסתדרות.
קופת חולים חייבת לעבור לידי המדינה.
כל מדינה מודרנית בימינו חייבת לתת לאזרחיה לא רק כבישים וחינוך – אלא גם ביטוח בריאות. באנגליה, למשל, ביטוח הבריאות הוא בידי המדינה ונהנים ממנו כל האזרחים ללא הבדל. מדוע שלא יהיה כך בארץ?
המפעלים הכלכליים שבבעלות ההסתדרות חייבים להיות רשות נפרדת, שלא תהיה לה כל סמכות לקבוע את מדיניות השכר. מנהלי המפעלים הללו רשאים, כמו כל קפיטליסט הדואג רק לרווחיו, להתנגד להעלאת שכר העובד ושיפור תנאי עבודתו; אך אין הם רשאים לקבוע את מדיניות השכר של ההסתדרות. את מדיניות השכר של ההסתדרות רשאים לקבוע רק השכירים עצמם, באמצעות האיגודים המקצועיים ולא מנהלי מפעלים השקודים על רווחיות בלבד.
יש לשנות את כל חוקת ההסתדרות בצורה כזאת שההסתדרות תהפוך לאיגוד מקצועי נורמלי, אשר תפקידו להגן על אינטרס העובד השכיר. מי שמעוניין בפרטים בקשר להצעה לשינוי חוקת ההסתדרות יוכל למצאם בירחון "מצפן" מס' 1 ו-2.
ההצעה העיקרית שלנו לשינוי בחוקה היא: העברת הזכות להכריז שביתה במקום עבודה מסוים ממועצת הפועלים האזורית לידי האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה.
בעניין זה נאמר ב"מצפן" מס' 1:
"לאסיפה הכללית של העובדים בכל מקום עבודה תהיה הזכות הריבונית להחליט על דרכי המאבק המקצועי באותו מקום עבודה – עד לידי הכרזת שביתה ועד בכלל. במקרה של הכרזת שביתה על ידי האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה תוענק להם תמיכה מקרן השביתה ההסתדרותית. למחלקה לאיגוד מקצועי או למזכירויות האיגודים תהא הזכות לבוא ולשכנע את העובדים בזכות או בגנות נקיטת צעד זה או אחר. אם גם לאחר מכן תעמוד האסיפה על דעתה, יזכו העובדים בתמיכה הסתדרותית – חומרית ומוסרית. התנגדות פומבית של עסקני האיגוד המקצועי למאבק שעליו הוכרע באורח דמוקרטי באסיפה עובדים תיחשב לעבירה חמורה, בת עונש בתחומי סמכויות הענישה של ההסתדרות.
"בכל סכסוך עבודה ובכל משא ומתן על תנאי עבודה חייבים מוסדות ההסתדרות ונציגיה להתייצב לצד העובדים, תיאסר עליהם נקיטת עמדה אוהדת למעבידים או נייטרלית. במקרה של סכסוך עבודה במפעל הסתדרותי, ישמרו המוסדות העליונים של ההסתדרות על אי התערבות. קרן השביתה תעמוד לרשות העובדים גם במקרה זה".
עד כאן הצעות.
אולם כיצד מגשימים אותן?
נניח שאלפי פועלים יקבלו החלטות באסיפות עובדים, כי צריך להעביר את קופת חולים לממשלה, את קרן השביתה לידי ועדי העובדים ואת הנהלות מפעלי ההסתדרות להפוך לרשות נפרדת שלא תוכל לקבוע את מדיניות השכר. האם די בכך כדי שהדברים הללו יתגשמו במציאות? בינתיים התשובה היא שלילית.
מנהיגי מפא"י יודעים כי קופת חולים למשל היא אחד ממכשירי השלטון החשובים ביותר שבידם ולכן לא יעבירו את קופת חולים לממשלה – אפילו אם כל פועלי "אמקור", למשל, יקבלו החלטה כזאת. ואמנם, הפועלים מבינים את הדברים הללו. ולכן אין הם ממהרים לקבל החלטות שיש להן ערך הסברתי, אך מעטים סיכוייהן להתגשם במציאות.
אולם יש דבר אחד שאפשר לעשותו כבר היום בכל מקום עבודה ואשר בכוחו לשבור את אחיזת החנק שיש למנהיגי ההסתדרות על העובדים השכירים. המדובר הוא בקרן השביתה.
למעשה, אין השכירים מתחשבים כלל בחוקת ההסתדרות אשר אוסרת עליהם להכריז שביתה בעצמם והם מכריזים על שביתה כשהם מרגישים צורך בכך; הצרה היא שאם ההסתדרות אינה מאשרת את השביתה, ומכריזה עליה כ"שביתה פראית", אין השובתים יכולים ליהנות מקרן השביתה, וזה מחליש אותם מאוד.
השאלה העיקרית איננה מי רשאי להכריז שביתה – אלא מי מחזיק בקופת השביתה. כידוע, מחזיקים עסקני ההסתדרות בקופת השביתה ההסתדרותית המכילה מיליוני לירות; הם מחליטים מי יקבל תמיכה ומי לא. וזה רע.
כאן אנו מגיעים לעיקר.
מדוע לא יקימו העובדים לעצמם קופת שביתה במקום העבודה שלהם?
אין שום חוק במדינה או בהסתדרות אשר יכול לאסור דבר כזה.
איננו מתכוונים ל"קופת הוועד" – דבר שקיים בהרבה מקומות, שכן קופה זו משמשת לקניית מתנות לעובדים שאירע אצלם מאורע חגיגי, או למימון הוצאות קטנות של הוועד. אנחנו מתכוונים לקופה שכספיה יהיו קודש אך ורק לשביתה וישתמשו בהם במקרה שההסתדרות אינה מוכנה לשלם מקופת השביתה שלה.
מובן, שכל שכיר מתנגד בצדק להורדה נוספת ממשכורתו. לכן אנו מציעים שההורדות הללו מהמשכורת יהוו חיסכון צמוד לעובד. כלומר, שכל אדם אשר עוזב את מקום עבודתו יוכל לקבל בחזרה את כל הסכום שהוא תרם לקופת השביתה, כך שלעובד יהיה הביטחון שכספו יחזור אליו – בצורת קרן שביתה או בצורת חסכונות, ולוועד תהיה קופת שביתה שתאפשר לו השתחררות מסוימת מעניבת החנק של ההסתדרות.
אם, למשל, יוחלט באסיפה כללית שכל פועל תורם 10 לירות לקרן שביתה מדי חודש, ובמפעל עובדים 500 איש – הרי שבמשך חודש אחד יתאספו בקופה 5,000 ל"י. ובמשך שנה 60,000 ל"י. ואחרי הכל, שביתות במקום עבודה אינן פורצות לעתים קרובות.
נוסף לכך, ועדי העובדים יוכלו להלוות זה לזה את קופות השביתה שלהם. כך שאם למשל שובתים העובדים השכירים בקואופרטיב "דן", הם יקבלו מפועלי "אמקור" לא רק מברקי סולידריות וברכות עידוד, אלא גם כסף – הרבה כסף. אמנם יצטרכו להחזירו במשך הזמן, אך לפחות הדבר יאפשר להם להחזיק מעמד זמן רב בשביתה.
עוד דבר. אם כמה ועדי עובדים באזור תל אביב, למשל, יצרפו זה לזה את קופות השביתה שלהם ויעשו קופה משותפת, הרי שיהיה זה צעד גדול קדימה להשתחררות משליטת עסקני ההסתדרות ולהקמת איגוד מקצועי של ממש.
מובן שהצעתנו תיתקל בהתנגדות רבה. יהיו פועלים שיתנגדו להורדה נוספת מהשכר אפילו יהווה הדבר חיסכון פרטי שלהם; עסקני כל המפלגות בהסתדרות – ממפא"י ועד מק"י – יתנפלו בשצף קצף על הצעה זו ויתקיפו אותה באלף ואחד נימוקים שונים ומשונים. הם יודעים כי אם תתגשם ההצעה, אזי תקטן מאוד ההשפעה והאחיזה שיש לעסקני המפלגות הללו באיגודים המקצועיים.
יחד עם זאת, יהיו הרבה פועלים וועדי פועלים שהצעה זו תמצא חן בעיניהם. אם יהיו להם האומץ והעקשנות לממש את ההצעה ולהעביר באסיפה העובדים החלטה אשר מכריזה על הקמת קופת שביתה של מקום העבודה, הרי שהם יעשו לעצמם שירות גדול.
