הנה כאן לפניכם גיליון מס' 12 של "מצפן". בעצם, שום דבר מיוחד. אבל בכל זאת משהו מיוחד.
אמרנו פעמים הרבה כי אין בכוונתנו להשיג הישגים ז'ורנליסטיים מיוחדים. הדגשנו כי בשבילנו הירחון הינו אמצעי בלבד ולא מטרה כשלעצמה.
ואף על פי כן רשאים אנו להרגיש רגש של סיפוק על כי הצלחנו להתמיד בהוצאת הביטאון הצנוע הזה שנה תמימה.
כי זאת לדעת – הוצאת מצפן איננה מעמסה כספית בלבד, אלא גם מעמסה של עשייה. עשיית ירחון מבחינה טכנית ומבחינת תוכן הדברים המודפסים.
האירגון החדש והקטן המכנה עצמו "האירגון הסוציאליסטי הישראלי", הוא אשר אחראי לביטאון והוא הוא המייצר אותו מדי חודש בחודשו.
ב-12 הגיליונות שהוצאנו עד כה ניסינו לבטא סידרה של רעיונות בלתי נדושים ביחס לכמה וכמה תחומים של ההוויה הישראלית: התווינו תוכנית מפורטת למאבק על תמורות בהסתדרות העובדים והשתדלנו לפתח גישה חדשה שעליה צריך להשתית את מערכות האיגוד המקצועי בישראל; ביטאנו עמדה מבוססת חד משמעית ביחס לפתרון בעיית הבעיות של ישראל – יחסי ישראל-ערב; התחלנו בהצבת סימני דרך למפעל שעיקרו עדיין לפנינו והוא – עיבוד מצע של דרך ישראלית אל הסוציאליזם. מצע אשר יבוסס על הסתכלות בלתי משוחדת במציאות הישראלית בעבר ובהווה לשם פילוס הדרך המהפכנית הנכונה והריאלית לעתיד.
על פני טורי "מצפן" על שנים-עשר גיליונותיו ימצא ודאי הקורא המתעניין גם דברים שיעוררו את ביקורתו השלילית. אין אנו אנשים החוששים מביקורת. איננו מתחייבים להסכים לכל ביקורת שתוטח כלפינו, אך לדון ולעיין בה מתחייבים אנו גם מתחייבים. "מצפן" אינו במה לוויכוח חופשי סתם, אך אין זאת אומרת כי לא ניתן פרסום למאמרי ביקורת על עמדותינו אם יעמדו על רמה הנמקתית וסגנונית שייראו בעיני המערכת.
הירחון שלנו עומד על סף השנה השנייה לקיומו. אם ימשיך, יתמיד ויאדיר או לא, דבר זה תלוי במידה רבה מאוד בנו ובכם, קוראים יקרים. אנו זקוקים מאוד לתמיכה במזומנים, בהפצה והעיקר – בהאצת קליטת רעיונותינו בקרב מעמד העובדים הישראלי.
האם נצליח?
נחיה ונראה.
