הקושי בהערכת הכוחות הניצבים זה מול זה באלג'יריה נובע בעיקר מן המליצות הסוציאליסטיות המושמעות על ידי כל הכוחות היריבים. כבר בקיץ 1962 כללה קואליציית השעטנז של "טלמסן", עליה נשען בן-בלה, מיגזרים נפרדים כגון צבא הגבולות אשר לא השתתף מעולם בקרבות וכמו הבורגנות האלג'ירית הגדולה, הקרקעית ביסודה, אשר האינטרסים שלה לא נבדלו תמיד מאלו של המתיישבים הצרפתים. הצבא הסדיר הנ"ל היה לו בומדיין כדובר ראשי והוא חיש מהר בא לכלל התנגשות עם ה"ג'ונודים" – הפרטיזנים המהוללים של הווילאיות 3 ו-4.
הבורגנות הגדולה התלכדה סביב פרחאת עבאס, פרנסיס ובומנג'ל (כיום שר המשפטים). גם היא התלבטה בקשיי הסתגלות למצב החדש שנוצר עם השגת העצמאות.
כל הזרמים הללו דגלו בתוכנית ה"סוציאליסטית" אשר אושרה בוועידת טריפולי במאי 1962. בוועידה זו חל כידוע הפילוג בין הלשכה המדינית של בן-בלה לבין הממשלה הזמנית בראשות בן-חדה. על הפרק עמדה השאלה – מי יתפוס את השלטון הממלכתי למעשה. קואליציית טלמסן איפשרה לבן-בלה להדיח את הג.פ.ר.א (הממשלה הזמנית) חסרת האונים, אבל הלשכה עצמה עתידה היתה להתרסק אף היא בפני ההיגיון הפנימי של התפתחות המאורעות באלג'יריה. אנו נשתדל לסקור כאן התפתחות זו מבחינתה החברתית-כלכלית ומבחינתה המדינית.
מערבולת לחצים
הבורגנות האלג'ירית נקלעה למערכת לחצים ניגודיים חריפים למדי. מחד גיסא עומדים המונים חסרי קרקע ולחם המצפים למימוש ההבטחות הרמות שניתנו להם כאשר לחמו למען העצמאות ומאידך גיסא – האינטרסים של עצמה, הקשורים באורח הדוק למדי עם אלה של אדירי הקרקע ועם האינטרסים הקולוניאליים של צרפת, שהינם עדיין חזקים למדי באלג'יריה. אין צורך להרבות מלים כדי להסביר שהבורגנות האלג'ירית רחוקה מלהיות מעמד חזק ומבוסס המסוגל להוביל בפשטות את אלג'יריה ולהנהיגה.
פעילותו של בן-בלה באה לרשת את עמדות ההנהגה הישירות של הבורגנות האלג'ירית אך נמנעת מלפגוע פגיעה של ממש באינטרסים שלה. על כך מעידות לא רק הפגיעות בחרויות הדמוקרטיות של זרמים שמאליים כגון הפ.ר.ס (מפלגת המהפכה הסוציאליסטית) בראשות בודיאף, אלא אף האופן המפוקפק של ההלאמות. נוצר הרושם כי בן-בלה חותר יותר לכינון קפיטליזם ממלכתי בסיוע צרפת מאשר למשטר סוציאליסטי בלי מירכאות כפולות.
כיצד מלאימים
ההלאמות בוצעו עד עתה בעיקר לגבי אחוזות גדולות, ולא בכולן. בתחום מפעלי התעשייה ההלאמה כמעט ואינה מתבצעת כלל, שלא לדבר על המדיניות המוצהרת שלא לגעת בהפקת הנפט ובכמה תעשיות גדולות המפוקחות על ידי צרפת.
גם ביצוע ההלאמה במקום שבוצעה נעשה באופן מוזר במקצת. לפי צווי מרץ 1963, רשאים להשתתף באסיפות שיבחרו את ועדי ההנהלה העצמיים בחוות רק פועלים קבועים העובדים במקום ברציפות לפחות שישה חודשים. בלשון המספרים אומר הדבר כי מתוך ציבור פועלים חקלאיים בן 2.7 מיליון רק 526 אלף הם בעלי זכות הכרעה ובעלות על נכסי הקרקע המולאמים, ואילו למעלה משני מיליון יוסיפו להיות שכיריהם של מחצית המיליון בעלי זכויות היתר! האם לא מסתבר מכאן כי ממשלת בן-בלה חותרת ליצירת מעמד קרקעי מועדף חדש בעל זכויות לנצל עבודת זולתו, כמסד חדש שיתמוך את שלטונה?
ואמנם, בתחום זה מותחת מפלגתו של בודיאף ביקורת על הממשלה בתבעה להלאים את כל הקרקע ולעודד תהליכי קואופרציה בחקלאות, אשר צריכים להקיף את כל הפועלים החקלאיים.
פיצויים על הלאמה?
נקודה מעניינת נוספת היא זו של פיצוי תמורת ההלאמות. בנקודה זו שומרת דווקא ממשלת בן-בלה על הסכמי אוויאן. בעצם לא היא השומרת, אלא ממשלת צרפת. מתוך האשראי בסך מיליארד פרנק (600 מיליון ל"י) אותו מעניקה ממשלת צרפת לאלג'יריה הופנו מראש 300 אלף לתשלום פיצוי על רכוש מולאם. אחר ההלאמות האחרונות איימה ממשלת צרפת להגביל את [הספקת] הנשק הנלקח מן הענקת האשראי לצורך הפיצויים.
בעיית חלוקת הקרקעות
גם בתחום זה אין רואים כל תזוזה. מתוך 532 אלף משפחות פלאחים בעלי קרקע נמצאות 450 אלף ברמת ניכוס של למטה מ-250 דונם, אשר בתנאי הקרקע, האקלים והעיבוד המקומיים נחשבים כמיכסה מינימלית לקיום. הסטטיסטיקה משנת 1954 מראה כי 391 אלף משפחות פלאחים מתקיימות על מיכסה זעומה של 47.4 דונם בלבד, בעוד 63 אלף משפחות נאלצות להסתפק ב-100 דונם.
כשאנו מצרפים אל מספר הפועלים החקלאיים שמחוץ למעגל ההלאמות את הפלאחים שמיכסת הקרקע שלהם איננה מאפשרת מינימום קיום אנושי – נגיע לקרוב ל-7 מיליון נפש אשר לגביהן אין בידי ממשלת בן-בלה כל פתרון. במצב זה אין זה מפליא שמנהיגים שמאליים נכלאים ללא כל האשמה רשמית ושהממשלה מתנכלת במזיד לפעולתם התקינה של האיגודים המקצועיים.
מעניין יהיה להביא כאן הצהרה מפיו של הסגן אלואש, דובר הווילאיה הרביעית בראיון שהעניק לעיתונות ב-30.8.62:
"עתה, בן-בלה אינו מתעניין יותר אלא בהון הצרפתי ודאגתו נתונה למתן ערובות למעבידים הצרפתים. אבל אנחנו אומרים שכך אי אפשר לבנות את המהפכה הסוציאליסטית אליה הננו שואפים". כיום נמצא דובר זה בכלא לצידו של מוחמד בודיאף.
פיצוץ ועידת האיגודים המקצועיים
ב-17 לינואר 1963 נערכה ועידת האיגודים המקצועיים (או.ג.ט.א). ממשלת בן-בלה שלחה נציגים ממונים (בלתי נבחרים) לוועידה ופוצצה אותה. נצטט כאן קטע אופייני מנאומו של בן-בלה בוועידה: "על האיגודים המקצועיים לקבל על עצמם את המשמעת הלאומית. יש להישמר מפיתויים מסוימים הקיימים באפריקה והנושאים את השם: פועליוּת. הוועידה תשיג את מטרתה אם בישיבתה הבאה יחבשו 80% של הצירים מצנפת, דהיינו שהם יהיו איכרים".
באותה ועידה השמיע תשובה לבן-בלה מזכיר איגוד עובדי הדואר – ג'ייד טהר: "באלג'יריה חיים 200 אלף אלג'ירים טוב יותר מן הצרפתי הממוצע. מיליון אחד בקושי כמו פועלי דחק ושאר האוכלוסייה שרויה בחוסר כל. המשימות הנובעות מכך הן שיש להירתם לבניין משק סוציאליסטי מתוכנן". מפלגת המהפכה הסוציאליסטית תובעת, בין השאר, במצעה מראשית 1963, פרט להלאמה ממשית של הקרקע, גם תכנון סוציאליסטי כולל של המשק והלאמת סחר החוץ והפיננסים.
אותו ג'ייד טהר אף הביע מחאה בוועידה נגד הצירים הבלתי נבחרים שנשלחו על ידי הלשכה המדינית. בתוך המהומה שקמה באולם הוא הכריז כי מנהיגי האו.ג.ט.א (האיגודים המקצועיים) סרבו לקבל את המשרות שהוצעו להם במינהל ובמשרדי הממשלה תמורת משכורות אגדיות של 250 אלף פרנקים לחודש (1,500 ל"י) ועמדו על המשך מתן המשכורות משנת 1954. לשון אחר – מנהיגי האיגוד המקצועי באלג'יריה לא התפתו, לפחות בחלקם, להיות חלק מהביורוקרטיה המושחתת שהשתלטה לאחרונה על כמה וכמה ממדינות אפריקה העצמאיות החדשות.
אלג'יריה נמצאת על פרשת דרכים רצינית. דיכוי כוחות השמאל בצד יחס סובלני מופגן כלפי חוגי הריאקציה האלג'ירית וכן המתקות הסוד הצפופות עם שלטונות פאריס לא מבשרות טובה למהפכה הסוציאליסטית האלג'ירית. יחד עם זאת יש לזכור כי העניינים זורמים ואולי תיתכן פנייה שמאלה גם מבלי שהמהפכנים האמיתיים ייאלצו לקחת שוב נשק לידיים. עד כה, מכל מקום, נוקטת ה.פ.ר.ס עמדה שלילית לגבי פעולה מזוינת נגד הממשלה, לרבות המרד הקבילי האחרון.
