שפיכות הדמים בכורדיסטאן העיראקית עדיין נמשכת; שלטון הדם והטרור של מפלגת הבעת' הפעיל שני-שלישים של הצבא העיראקי – שלוש מתוך חמש דיביזיות – עם חצי כוח השריון, יחד עם ארטילריה כבדה ומטוסי סילון במלחמתו המזוהמת נגד העם הכורדי הלוחם למען חרותו.
מלחמה מזוהמת זו התחילה עוד בימי שלטון קאסם בשנת 1961.
העם הכורדי הוא אחד העמים העתיקים ביותר במערב אסיה. למעלה מ-5,000 שנה הוא שוכן בטריטוריה שהיתה ידועה בשם כורדיסטאן ושהיא היום מחולקת בין תורכיה, פרס, עיראק, ארמניה הסובייטית וסוריה. עוד בשנת 1639 חולקה כורדיסטאן בין האימפריה העותומנית לבין פרס; ואחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו האימפריאליסטים את כורדיסטאן מחדש. כיום שוכנים שני מיליון כורדים בכורדיסטאן העיראקית, שני מיליון באיראן, עוד שני מיליון בתורכיה, יותר מחצי מיליון בסוריה וקרוב ל-15 אלף בברית המועצות.
חלוקות אלה, עם יתר תככי האימפריאליזם במערב אסיה, עיכבו את התפתחותו הלאומית של העם הכורדי ומנעו ממנו את עצמאותו. מאבקו של העם הכורדי למען עצמאותו ואיחודו הלאומי – איחודה של כורדיסטאן – התחיל עוד בסוף המאה הקודמת והגיע לשיאים אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאז תחילת המאה הנוכחית התקומם העם הכורדי נגד משעבדיו כעשר פעמים. בשנת 1919 התקומם בהנהגת שייך מחמוד ולאחר מאבק ממושך הצליח האימפריאליזם האנגלי לדכא התקוממות זו בדם ואש. תחת לחץ מאבק העם הכורדי נאלץ האימפריאליזם הבריטי בשנת 1922 להכיר בזכות העם הכורדי, ובהסכמת ממשלת עיראק דאז הוקמה ממשלה כורדית עצמאית, שבירתה היתה אל-סולימאניה. אחר זמן קצר התנכרה בריטניה הגדולה להתחייבויותיה וחזרה וכבשה את הטריטוריה הכורדית ומיגרה את המדינה הצעירה.
בשנת 1929 שוב התקומם העם הכורדי ולאחר מכן בשנת 1931. התקוממות אחרונה זו נמשכה עד שנת 1942 ובשנת 1943 שוב התקוממו הכורדים בעיראק בהנהגת מולה מוסטפה אל-ברזאני, אך ההתקוממות נכשלה וברזאני נאלץ לברוח עם מספר גדול מתומכיו ובני שבטו אל כורדיסטאן האיראנית, שם השתתפו בהתקוממות חדשה אשר הביאה להכרזת רפובליקה כורדית עצמאית. לאחר זמן קצר הצליחה ממשלת איראן לדכא את ההתקוממות ולחסל את הרפובליקה הכורדית. שוב נאלץ ברזאני לברוח יחד עם בני שבטו. לאחר שארצות הברית סירבה להעניק לו מקלט, הצליח תוך מלחמה קשה עם צבאות תורכיה, איראן ועיראק לפרוץ את טבעת הכיתור ולהגיע לברית המועצות. מתוך אלפיים לוחמים בערך הגיעו לברית המועצות רק 650, שם נשארו עד מהפכת 14 ביולי בעיראק.
מהפכה זו בעיראק הבטיחה לעם הכורדי שוויון זכויות. "החוקה הזמנית" שהוכרזה אחר המהפכה קבעה, שהקהילייה העיראקית היא "שותפות בין הערבים והכורדים". לוחמי החרות בהנהגתו של מוסטפה ברזאני, הגולים בברית המועצות, חזרו לעיראק, והעם הכורדי הראה נכונות להטות שכם לבניין המשטר החדש.
כאשר פנה קאסם ימינה, והתנכר לכוחות השמאל בעיראק, הוא התנכר גם לכורדים וניהל מדיניות של דיכוי לאומי אכזרי נגד העם הכורדי. מסוף 1960 החלה ממשלת עיראק לתמוך בבעלי האחוזות ויתר כוחות הריאקציה הכורדית במלחמתם נגד האיכרים וכוחות הקידמה הכורדים. יתר על כן, הממשלה עודדה את העיתונות הריאקציונית בבגדד להעלות את הסיסמה השוביניסטית של "התבוללות הכורדים". נאסר אפילו השימוש במלה "כורדיסטאן" והטריטוריה נקראה "עיראק הצפונית". מהעם הכורדי נשללה הזכות ללמוד בשפתו הלאומית ולבחור את נציגיו למוסדות השלטון המקומיים והמרכזיים.
העוני, הניצול, הבורות והמחלות הם מנת חלקם של ההמונים הכורדים; הם מופלים לרעה בכל שטחי החיים: המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. בכורדיסטאן העיראקית יש רק בית ספר יסודי אחד לכל 3,500 תושב ובית ספר תיכון לכל 57 אלף תושב. בכל הספריות הציבוריות בעיראק ישנם רק 685 ספרים בשפה הכורדית.
כאשר העם הכורדי נאלץ להתקומם נגד דיכוי זה, שלחה ממשלת קאסם את הצבא נגדו בשם "השלטת חוק וסדר".
המפלגה הקומוניסטית העיראקית, במקום להעלות את סיסמת "זכות הגדרה עצמית לעם הכורדי", תמכה בצורה כללית ומטושטשת מאוד ב"זכויות העם הכורדי", אך מצד שני ראתה בסיסמת ההיפרדות והקמת מדינה כורדית עצמאית "מזימה אימפריאליסטית". במרץ 1962 הופיע מאמר על המאורעות בכורדיסטאן העיראקית ב"בעיות השלום והסוציאליזם" – ביטאון התנועה הקומוניסטית העולמית – שבו נאמר:
"סוכני סנט"ו [ברית בגדד הפרו-מערבית] וחברות הנפט ניצלו את המצב ובהסתמכם על הכוחות הבריטיים בכוויית, טיפחו מרד מזוין נגד המדינה העיראקית בסיסמת 'ההגנה על ברזאני' והקמת 'מדינה כורדית'. הם רצו לבצע את התוכנית הישנה של בידוד החבלים הצפוניים וסיפוחם לאיראן (זאת אומרת לסנט"ו) וכמו שהטעימה בצדק המפלגה הקומוניסטית, פעילות זו, שהיא חלק מהמדיניות האימפריאליסטית הכללית במזרח התיכון, יצרה מצב חמור ומסוכן בעיראק".
כך, במקום לתמוך בהתקוממות הכורדית, הסתפקה המפלגה הקומוניסטית העיראקית ב"פנייה לממשלת קאסם לפתור את המשבר בצפון עיראק בדרכי שלום" ו"בדרך שתחזק את אחדות העם העיראקי נגד תככי האימפריאליזם והריאקציה".
עמדה אופורטוניסטית זו של המפלגה הקומוניסטית העיראקית היתה חלק בלתי נפרד ממדיניותה הכללית, אשר היתה בנויה על תמיכה במשטרו של קאסם ועל התנגדות נמרצת לאיחוד הלאומי הערבי. לכן היא ראתה בהתקוממות הכורדית מצד אחד גורם המחליש את שלטונו של קאסם, ומצד שני ראתה בהיפרדות כורדיסטאן – החלשת הרפובליקה העיראקית וגורם הדוחף את עיראק לאיחוד הערבי; כי על הטריטוריה הערבית העיראקית בלבד יקשה מאוד להחזיק מעמד כמדינה עצמאית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית.
הודות למדיניות אופורטוניסטית זו אנו עדים כיום למצב הטראגי הנוכחי בתנועת השחרור האנטי אימפריאליסטית במערב אסיה, מצב של התנגשות בין שתי תנועות לאומיות אנטי אימפריאליסטיות – התנועה הערבית והתנועה הכורדית, ששתיהן יחד הן חלק בלתי נפרד מהמהפכה הכללית של עמי הקולוניות.
ההכרה בזכות ההגדרה העצמית לעם הכורדי והקמת מדינה כורדית עצמאית אינה מזיקה כלל וכלל לתנועת השחרור הערבית; כי אם להיפך, היא עוזרת לה ועוזרת למהפכה ה[אנטי]קולוניאלית בכלל. כי מדינה כורדית עצמאית בכורדיסטאן העיראקית היתה יכולה להיהפך למרכז ולמנוף לתנועה לאומית כלל כורדית גם באיראן וגם בתורכיה, ששתיהן חברת בסנט"ו. וזה היה כוח מהפכני עצום נגד הבסיס האימפריאליסטי העיקרי במערב אסיה. מצד שני, זה היה עוזר לאיחוד הלאומי הערבי, שהוא היום אחת הבעיות העיקריות של תנועת השחרור הלאומי הערבי.
עם שינוי המצב הפוליטי בעיראק, לאחר ההפיכה הבעתיסטית, המפלגה הקומוניסטית העיראקית אמנם תומכת היום בהתקוממות הכורדית ורבים מהקצינים הערבים הקומוניסטים משתתפים באופן פעיל בקרבות יחד עם הכורדים; אך עדיין אינה מעלה את סיסמת "זכות ההגדרה העצמית עד להיפרדות" לעם הכורדי. וברית המועצות תומכת בעיתונות ובנאומים במרד הכורדים, אך מצד שני העזרה הסובייטית עדיין זורמת לממשלת עיראק וצבאות עארף לוחמים נגד העם הכורדי בנשק סובייטי.
תנועת השחרור הלאומי הכורדי, כמו כל תנועת שחרור לאומי אחרת, אינה נטולת סתירות פנימיות מעמדיות, המשתקפות בזרמים מדיניים ואידיאולוגיים שונים. הסכנה לתנועת השחרור הלאומי הערבית ולמהפכה הקולוניאלית בכלל אינה נובעת, לכן, מניתוק כורדיסטאן העיראקית והקמת מדינה כורדית עצמאית, כי אם מהתגברות הכוחות הפיאודליים והבורגניים בתנועה הכורדית, אשר נוטים מעצם מהותם המעמדית להתקשרות עם האימפריאליזם. מצד שני, התגברות כוח ההמונים והגמוניה פרולטרית של תנועת השחרור הכורדית היתה יכולה להיות גורם רב השפעה על תנועת השחרור הלאומי והסוציאלי בתוך עיראק כולה.
אצלנו בישראל החלה בזמן האחרון להישמע מחוגים שונים נימת תמיכה והזדהות עם מאבק העם הכורדי בעיראק, אך הנימוק לתמיכה זו הוא מפוקפק ומסוכן. חוגים אלה, על כל השוני שבגישתם הפוליטית בשטחים אחרים, רואים במאבק העם הכורדי גורם אנטי ערבי המחליש את הערבים ומשתמשים בו כאמתלה לטיפוח רגשות שוביניסטיים אנטי ערביים ולהגברת התעמולה האנטי ערבית. אפילו חוגים המתיימרים להיות נגד המשטר הקיים בישראל ובעד שיתוף פעולה בין עמי ה"מרחב", כמו "העולם הזה", קוראים לתמיכה במרד הכורדי מפני שהוא "פותח חזית שנייה נגד אויבינו" (הערבים). הם רואים בתנועה הכורדית בעלת ברית המהווה משקל נגדי לא-ערבי "בתוך המרחב שרוב בניו הם ערבים".
גם אנו מזדהים עם מרד הכורדים בעיראק וקוראים לתמיכה בו, אך מסיבות שונות לגמרי. אין אנו רואים שום ניגוד בין תנועת השחרור הלאומי והסוציאלי הערבית והכורדית, אלא להיפך: אנו רואים את שתיהן כמשלימות זו את זו, ושתיהן חלק בלתי נפרד מהמהפכה הקולוניאלית. המרד הכורדי בעיראק אינו מרד נגד ההמונים הערבים, הלוחמים גם הם למען חרותם, אלא מופנה נגד הכוחות המדכאים את ההמונים הערבים והכורדים גם יחד. כל הצלחה של העם הכורדי במאבקו הנוכחי היא, באותו זמן, הצלחה של הכוחות הלוחמים נגד משטר הדם והטרור השולט היום בעיראק. תמיכה במרד הכורדי אינה יכולה לקום על יסוד המדיניות הישראלית הנוכחית – יסוד שיתוף פעולה עם האימפריאליזם נגד תנועת השחרור של עמי הקולוניות – אלא על יסוד שיתוף פעולה עם התנועה הקולוניאלית בכללה נגד האימפריאליזם. אם עלינו לחפש בני ברית במרחב הרי אי אפשר למצוא בן ברית בתנועת שחרור אחת – נגד השנייה. בני הברית האמיתיים של ההמונים הישראליים הם כלל תנועות השחרור במרחב, כל התנועה הקולוניאלית האנטי-אימפריאליסטית.
תנועת השחרור הכורדית, התקוממות העם הכורדי, היו גורם רב משקל בהפלת משטרם של נורי אל-סעיד ואחריו קאסם. גם המרד הכורדי הנוכחי יהיה אחד הגורמים החשובים ביותר בהפלת משטר הדמים של עארף. אך תנועת השחרור הכורדית בכוחות עצמה אינה יכולה לעשות זאת, ואינה יכולה להביא שחרור לעם הכורדי בלי שיתוף פעולה הדוק עם כל הכוחות האנטי אימפריאליסטיים הלוחמים נגד המשטר הקיים היום בעיראק.
