הסכמי מוסקבה בדבר הפסקת הניסויים האטומיים הפיגו במקצת את המתיחות הפוליטית בין ארצות הברית לברית המועצות.
התפטרותו-הדחתו של מר בן גוריון והחלפתו במר לוי אשכול העבירו את מדיניות החוץ והביטחון הישראלית לפסים מתונים יותר.
בן גוריון כינה את נאצר "רודן מצרים". אשכול מכנהו "נשיא מצרים"; בן גוריון נהג להגיב על התלקחות מקומית בקו שביתת הנשק הסורי- ישראלי בהרעשה אווירית, בהפגזת תותחים כבדים, או בפשיטה נרחבת; אשכול מגלה לעת עתה התאפקות ומשתמש באמצעים דיפלומטיים ומדיניים.
כל הסימנים הללו, ואף אחרים שלא הזכרנום, יוצרים תקווה מחודשת ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי בדרכי שלום, באמצעות משא ומתן, על בסיס פשרה וויתורים הדדיים.
מתעוררת מחדש השאלה הישנה: מה ביכולתה של ממשלה ישראלית לעשות מצידה למען השלום הישראלי-ערבי?
אופייני להתעוררות זו הוא הוויכוח שנערך על דפי "מעריב" בתאריך 16.8.63, בין אליהו ששון (ידיד האמיר עבדאללה המנוח – וכיום שר הדואר), יגאל ידין (רמטכ"ל לשעבר), ראשד חוסיין (משורר ערבי) ויצחק שלו (משורר יהודי) על הנושא: "איך לדבר עם הערבים?" את השאלות לוויכוח הציגה גאולה כהן, חברת לח"י בעבר.
אין בדעתנו להתווכח כאן עם הדעות שהובעו בוויכוח זה, אלא להעלות כמה רעיונות משלנו בדבר הצעדים האפשריים שישראל מסוגלת לעשותם כיום למען קירוב השלום הישראלי-ערבי.
הצעותינו אינן מהוות "נוסחת קסם". איננו מפנים אותן למשרד החוץ הישראלי. הן מכוונות לאותם ישראלים השואלים את עצמם באמת ובתמים כיצד יכולה ישראל לתרום לפתרון הסכסוך. מטרתן – ללבות ויכוח על נושא זה, ויכוח שיסייע להבהרת הנושא, להעלאתו בציבור, ליצירת לחץ לשם שינוי המדיניות הישראלית הרשמית כלפי הערבים.
אין לנו שום ויכוח עם דעות כמו אלו של יצחק שלו, א.צ. גרינברג, ישראל שייב, גאולה כהן ודומיהם. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר תשתרע מדינת ישראל מהנילוס ועד נהר פרת.
אין לנו ויכוח עם דעות כמו אלה של ב.ג., דיין, פרס, ידין, הררי וכו',
אשר סיסמתם היא "אף פליט – אף שעל אדמה", "שלום עם הערבים – רק על בסיס הסטטוס קוו".
לנו ברור לחלוטין כי בסופו של דבר תיסוג ישראל, מרצון או בכפייה, מן הסטטוס קוו הנוכחי, כשם שנסוגה בעבר מכיבושיה בסיני.
השאלה היא רק מה יבוא בעקבות נסיגה זו; שלום ויחסים תקינים? מצב מוסכם של אי התקפה ללא יחסים תקינים? או חיסול מדינת ישראל? על כך נדון בהמשך הדברים.
למי שקשה, מסיבות רגשיות, לאומיות, פסיכולוגיות או אחרות, לחשוב בהיגיון קר על מדינת ישראל, כדאי להתבונן כמסתכל מן הצד במדינת הלבנים שבדרום אפריקה.
יש בדרום אפריקה לבנים אשר מדברים על כיבוש היבשת כולה והשלטת הגזע הלבן עליה מחדש, כמו "בימים ההם". אם אמנם תנהל הממשלה שם מדיניות כזאת, הרי אין שום ספק שהדבר יסתיים בהשמדה פיזית של כל הלבנים בדרום אפריקה.
יש בדרום אפריקה לבנים אשר מדברים על שמירת ה"סטטוס קוו" הנוכחי שם. אולם מיום ליום נעשה קשה יותר לשמור על הסטטוס קוו. מדינות אפריקניות מתעוררות למאבק מדיני, צבאי וכלכלי נגד דרום אפריקה זו מבחוץ; ומבפנים מתארגנת מחתרת. אפילו נניח לרגע שאפשר היה לשמור על הסטטוס קוו הנוכחי, הרי, במקרה הטוב, היתה נוצרת שם מובלעת של לבנים, מנותקת כליל מסביבתה, שסופה לדעוך ולהתנוון מחוסר יחסי מסחר וכלכלה עם שכנותיה.
הלבנים בדרום אפריקה יכולים להינצל מהגורל האיום הנשקף להם – כפרטים וכציבור – רק אם יעלו מתוכם ממשלה שתנהל מדיניות פנים אקטיבית של שוויון זכויות לכושים (ואפילו מתן זכויות יתר מסוימות לכל אלה שהיו מדוכאים עד כה) ומדיניות חוץ אקטיבית התואמת את האינטרסים ארוכי הטווח של עמי יבשת אפריקה.
מצב הלבנים בדרום אפריקה אינו זהה עם מצב היהודים בישראל, אולם דמיון מסוים ישנו. אך החשוב בשיקול זה הוא בכך שהוא מעורר אדם להשקיף לרגע על בעיות ארצו כמתבונן נייטרלי מן הצד, מבלי שהחינוך שקיבל, רגשותיו והדעות הקדומות החבויות בו יפריעו לו לראות את המצב לאשורו.
מעטים מדי, לצערנו, היהודים בישראל המסוגלים לחשוב בצורה כזאת על עתיד המדינה. לכן חשוב כל כך ללבות ויכוח על נושא זה.
כצמח ללא שורשים
כנקודת מוצא לוויכוח אנו משתמשים בהנחות הבאות:
- התפקיד הראשון והעיקרי של כל המדיניות הישראלית (בשטחי הביטחון, החוץ, הפנים, הכלכלה וכו') הוא השגת שלום אמיתי (מבוסס על יחסי תרבות, מסחר וכלכלה תקינים) עם מדינות ערב והקמת יחסים תקינים וידידותיים עם ערביי פלשתין. אחרי שיושג שלום זה הרי שהמטרה העיקרית של מדיניות החוץ הישראלית היא שקידה על קיומו, ביצורו ופיתוחו. זוהי המדיניות ההיסטורית ארוכת הטווח, שעל מדינת ישראל לנהל כלפי שכנותיה במזרח הקרוב.
- המדיניות הישראלית חייבת לתאם את עצמה עם האינטרסים ארוכי הטווח של המוני הפלאחים והפועלים הערבים במזרח התיכון, דהיינו אינטרס איחוד העולם הערבי וסוציאליזם, ולא עם המדיניות של בית המלכות ההאשמי המכוונת נגד הפלשתינאים – כפי שעשתה עד כה.
- אין סכסוך פוליטי אשר נובע מרגשות שנאה ונקם. הסכסוך הישראלי-ערבי אינו תוצאה של רגשות שנאה ונקם מצד הערבים כלפי היהודים. להיפך, המדיניות הציונית הרשמית כלפי הערבים במזרח הקרוב (בפלשתינה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל) במשך חמישים השנים האחרונות היא שגרמה לשנאת הערבים. כאשר ייושב הסכסוך הפוליטי בין מדינת ישראל למדינות ערב ולערביי פלשתין תיעלם בהדרגה גם השנאה ורגשות הנקם.
- אם יתהווה במשך הזמן מצב (מתוך סיבות שונות שלא כאן המקום לדון בהן) אשר בו "יתייאשו הערבים מתקוותם להשמידנו", כדברי בן גוריון והתומכים בדעותיו, הרי אין פירוש הדבר – שלום. מדינות ערב יכולות להתקיים תקופה היסטורית שלמה, ארוכה כפי שתהיה, כשלצידן מובלעת קטנה – ישראל – מנותקת מהן לחלוטין, ללא כל קשרי מסחר, כלכלה, מדיניות ותרבות עמה. מדינת ישראל אינה מסוגלת להתקיים תקופה היסטורית שלמה ללא יחסים – כלכליים לפחות – עם שכנותיה. חרם כלכלי ערבי אין פירושו מלחמה צבאית או השמדה פיזית; אף איש לא יוכל להכריח את הערבים לקנות ולסחור עם ישראל. במרוצת הזמן יעשה החרם הכלכלי מה שלא עשתה המערכה הצבאית. ישראל עלולה לנבול כצמח ללא שורשים.
- מכאן שהשלום חיוני לישראל הרבה יותר מאשר לערבים.
- הזמן פועל לטובת הערבים. משקלן של מדינות ערב בזירה המדינית והכלכלית הבינלאומית עולה משנה לשנה. הן נתונות בהתפתחות פנימית, חברתית, כלכלית ומדינית סוערת. משקלה של ישראל בזירה הבינלאומית נמצא בירידה מתמדת ואילו העצמאות הכלכלית מתחמקת מפניה כמו פאטה מורגנה.
השלום הולך ומתרחק
ההנחות שהובאו כאן בוססו בהרחבה ובאריכות בספר "שלום, שלום ואין שלום". לא נחזור במסגרת מאמר בעיתון על הוכחות וביסוס המשתרעים לאורך 450 עמודים בספר. בר פלוגתה רציני, אשר חולק על הנחותינו, מופנה בזה לספר הנ"ל.
נפרט במקצת את הנחות היסוד.
מדוע צריך להרחיב כל כך את הדיבור על כך שהמטרה הראשונה והעיקרית של המדיניות הישראלית, בכל שטחיה, חייבת להיות השגת שלום עם מדינות ערב? כלום אין ממשלת ישראל מעוניינת בשלום ומצהירה השכם והערב על רצונה בו, ונכונותה להידבר עם שליטי ערב?
מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ועד היום מונחה כל המדיניות הישראלית בכל שטחיה (חוץ, ביטחון, עלייה, פנים, כלכלה, חקלאות, התיישבות וכו') על ידי השאיפה לבסס ולהנציח את הסטטוס קוו הנוכחי (פרט לתקופת מלחמת סואץ, שאז חתר בן גוריון להתפשטות).
חתירה לביסוס הסטטוס קוו, דהיינו הנצחת המצב הקיים כרגע בשאלת הפליטים והגבולות, וחתירה לשלום – אינם כלל היינו הך. יתר על כן – אלה הם דברים מנוגדים. כדוגמה אחת מני רבות נביא את התוכנית האחרונה להקמת העיירה היהודית כרמיאל בגליל המערבי. יוזמי תוכנית זו אינם בהכרח מומחי הפיתוח או מומחי החקלאות, אלא "מומחי הביטחון". סיבת הקמת עיר זו אינה כלכלית או חברתית, אלא מדינית. המטרה היא להקים מרכז יהודי גדול בתוך אזור המאוכלס עד כה ברציפות ערבית, כדי ליצור עובדות כלכליות וחברתיות שתקשינה על כל אפשרות של נסיגה מהסטטוס קוו. יתר על כן, מתכנני העיר התעקשו לקבעה דווקא באזור אדמה חקלאית השייכת לערביי הסביבה על מנת להכריחם להסתלק משם. יצירת העובדות החברתיות והכלכליות אינה מתבצעת בחלל ריק, אלא על חשבון הערבים. כרמיאל היא רק דוגמה קטנה אחת, מהזמן האחרון, לאלפי מעשים המבטאים את מימוש המדיניות הרשמית אשר כל כולם מכוונים למטרה אחת – ביסוס הסטטוס קוו. מדיניות כזאת אינה מסוגלת, אפילו "בעוד מאה שנים, כשהערבים ישכחו", להביא לשלום. זוהי מדיניות אשר זורעת שנאה עיוורת מצד הערבים לישראל.
מדיניות ביסוס הסטטוס קוו היא טוטאלית: אין היא מקיפה רק את מדיניות הביטחון או החוץ, אלא גם את מדיניות הפנים, הפיתוח, החקלאות, המסחר והתעשייה וכו'. לכן קבענו כי דרוש שינוי יסודי בכל שטחי המדיניות.
אפשר לבצע פיתוח תוך שיתוף פעולה עם הערבים ולא על חשבונם. אם בונים בנצרת מפעל טקסטיל גדול, הרי זה מבצע פיתוח חשוב. אולם אם משרד הביטחון (שהקים ב-1956 את קרית נצרת היהודית) קובע כי במפעל יוכלו לעבוד רק היהודים שהובאו לנצרת ב-1956 ולא הערבים אשר יושבים שם ברציפות לפחות מ-956, הרי שזה לא בדיוק מקדם את השלום הישראלי-ערבי.
כל השיטה של המדיניות הציונית הרשמית היתה שיטה של יצירת עובדות כלכליות, חברתיות, צבאיות ופוליטיות על חשבון הערבים, ולא מתוך שיתוף פעולה עמם. שיטה זו יצרה מצב שבו השלום הולך ומתרחק מאתנו משנה לשנה.
הבעיה המרכזית מהי?
למדינות רבות בעולם יש בעיות היסטוריות, אשר כל המגיע לשלטון בהן מנסה לפתור אותן לפי הבנתו. כך, למשל, בעייתה ההיסטורית של גרמניה היא בעיית האיחוד. ביסמרק, היטלר, אדנאואר ואחרים שאפו לאחד את גרמניה. הבעיה טרם נפתרה, אולם בגרמניה, הן המזרחית והן המערבית, אין חולקים על כך כי הבעיה ההיסטורית של המדינה היא בעיית האיחוד. דבר זה טבוע עמוק בתודעתם הפוליטית של אזרחי גרמניה.
מהי הבעיה ההיסטורית של מדינת ישראל?
"קיבוץ גלויות" – יענה ילד בבית הספר.
"רוב העם היהודי בארץ ישראל השלמה" – יענה ציוני נאמן.
לעומת זאת, שלום ויחסים תקינים עם מדינות ערב נראים בעיני מרבית היהודים בישראל כדבר חשוב, ובוודאי כדבר חיוני שיש לחתור אליו, אך לא כמטרה היסטורית, כקו מנחה מתמיד לכל מדיניות ישראלית, כפי שחייב לדעתנו להיות.
הבעיה ההיסטורית של מדינת ישראל היא בעיית יחסיה עם הערבים ולא בעיית ריכוז היהודים שבעולם בתוכה. זו האחרונה היא בעייתה המרכזית של התנועה הציונית, אך לא בעייתה המרכזית של מדינת ישראל.
הבעיה ההיסטורית של התנועה הציונית איננה הבעיה ההיסטורית של מדינת ישראל.
עובדה זו מעוררת את השאלה: האם המפלגות הציוניות בישראל, השולטות במדינה מאז קיומה, מסוגלות בכלל לפתור אי פעם את הבעיה ההיסטורית של המדינה?
השאלה איננה "מי בנה והקים את כל מה שקיים עד עתה בישראל", כי הוויכוח אינו על העבר אלא על העתיד.
נניח, לשם הוויכוח, כי כל מה שקיים בישראל הוא פועל ידיה של התנועה הציונית. השאלה היא האם תצליח התנועה הציונית להגיע לידי הבנה עם הערבים ולהשיג שלום ישראלי-ערבי? אפילו נתעלם משיתוף הפעולה ותיאום האינטרסים של התנועה הציונית עם הקולוניאליזם והאימפריאליזם באזור, אפילו נתעלם משיטת יצירת העובדות על חשבון הערבים הפלשתינאים, הרי תנועה זו, מפלגותיה, מנהיגיה, גם משהפכו לשליטי ישראל, רואים כתפקידם ההיסטורי את "קיבוץ הגלויות", לא את פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. זה מעורר ספק רב ביחס ליכולתם לפתור את הסכסוך פתרון של ממש, יציב ומבוסס על הסכמה הדדית.
בעולם הערבי יש, מאז מלחמת סואץ, שתי מטרות יציבות הבאות לידי ביטוי בסיסמה "איחוד – וסוציאליזם". למעשה, סיסמה זו היתה משאלת נפשם הכמוסה של המוני הערבים זה שנים רבות. אולם לסיסמה פוליטית מעשית ניתנת לביצוע הפכה היא אחרי מלחמת סואץ ובמיוחד אחרי הפלת נורי סעיד. מאותה עת מהווה סיסמה זו גורם פוליטי ממשי. מדיניות – או מנהיגות פוליטית – ערבית אשר תצא במישרין או בעקיפין נגד מטרות אלה סופה להתמוטט וליפול. ואם מנהיגי ערב כך, מנהיגי ישראל – על אחת כמה וכמה. אולם המדיניות הישראלית פועלת במנוגד למטרות אלו.
זיקה מהותית למערב
בחודשים מרץ-אפריל 1963, אחרי ניצחון מהפכות הבעת' בעיראק ובסוריה, וההודעה על הקמתו מחדש של האיחוד המצרי-סורי, פרצו המוני הערבים הפלשתינאים, תושבי הגדה המערבית בממלכת ירדן, במאבק עממי נגד חוסיין. לולא רמזיה של ממשלת ישראל כי היא עלולה לפלוש לירדן אם חוסיין יופל, ספק רק אם היה חוסיין מחזיק מעמד. ממשלת ישראל נקטה באותה הזדמנות (כמו בהזדמנויות רבות קודם לכן) צעד מדיני פעיל המכוון נגד מגמות האיחוד בעולם הערבי. זהו, לדעתנו, צעד מסוכן. לא זו הדרך לשלום, אפילו אם מרצפים אותה בהצהרות "אני מוכן להיפגש עם שליט מצרים בכל עת ובכל מקום".
ההנהגה הציונית של היישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל תיאמה את מדיניותה עם האינטרסים של לונדון, או וושינגטון, או פריז, במזרח הקרוב. כיום ברור מעבר לכל ספק כי אין בכוחה של מדיניות זאת להביא לשלום ישראלי-ערבי. האם אפשר להגיע לשלום ישראלי-ערבי יציב מבלי להתבסס על האינטרסים ארוכי הטווח של המוני הפלאחים והפועלים הערבים ברחבי המזרח הקרוב?
נניח לצורך הוויכוח שהריאליזם הפוליטי (זה הרואה רק את יחסי הכוחות הקיימים ברגע מסוים ומתעלם מיחסי הכוחות החדשים הנמצאים בתהליך התהוות) כפה, עד מלחמת הסואץ, הישענות על לונדון, פריז, וושינגטון במזרח התיכון ותיאום אינטרסים איתן. אך זה היה לפני שבע שנים. מאז איבדו לונדון ופריז את רוב השפעתן באזור ואילו וושינגטון נאלצת להתחרות נגד מוסקבה בניסיונותיה לשאת חן בעיני מדינות ערב. אם ממשלת ישראל ממשיכה גם כיום במדיניותה המתואמת עם וושינגטון או פריז, או לונדון, או בון, במזרח התיכון – הרי שזו איננה אפילו "ריאל פוליטיק".
מסתבר כי המנהיגות הציונית של המדינה אינה מסוגלת כלל לנתק את עצמה מן ההיצמדות לאינטרסים של אימפריאליזם זה או אחר במזרח התיכון. אפילו בועט בה האימפריאליזם הזה לעיני כל ומבזה אותה אין היא חדלה מהיצמדות אליו.
הקשר בין המנהיגות הציונית לוושינגטון, לונדון, פריז או בון הוא כנראה קשר אורגני שאינו ניתן כלל לניתוק. אין כאן חשבון כדאיות ציני, אלא זיקה מהותית שאינה תלויה בדבר.
אל יובנו דברינו שלא כהלכה. איננו באים כאן לשפוט מדיניות זו לזכות או לגנות; איננו נכנסים כרגע לוויכוח אם היתה בעבר אפשרות לנקוט במדיניות אחרת מזו שננקטה, או לא; איננו דנים כאן במוסריותה או אי מוסריותה של מדיניות זו. איננו בודקים אותה כאן מנקודת ראות היסטורית, "ריאליסטית" (אם השיגה את מטרותיה), מוסרית וכו'.
אנו שואלים כאן רק שאלה אחת: האם מסוגלת המדיניות הציונית והמנהיגים הציונים של מדינת ישראל להשיג שלום של ממש עם מדינות ערב ויחסי הבנה עם ערביי פלשתינה?
ללא כוונה לפגוע ברגשותיו של איזשהו ציוני כן וישר, ברצוננו לומר בבהירות ובגלוי: יהיו הישגיהן והצלחותיהן של המדיניות הציונית וההנהגה הציונית של מדינת ישראל אשר יהיו – אין הן מסוגלות, מעצם מהותן, לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי פתרון של ממש.
במקרה הטוב ביותר הן מסוגלות – תוך התערבות המעצמות הגדולות – להשיג מעין חוזה אי התקפה בין ישראל למדינות ערב, שיבטיח, אולי, את קיומה של ישראל כמובלעת במזרח הקרוב. אך זה אינו פתרון הבעיה אלא רק דחיית הקץ.
רק פתרון משולש
ניתן להבחין בסכסוך הישראלי-ערבי כמה חלקים.
- ישנו הסכסוך הכלכלי והחברתי בין היהודים בישראל לבין הערבים החיים כיום בישראל והפליטים הערבים אשר ברחו מאז מלחמת 1948 מן השטחים המוחזקים כיום בידי ישראל.
- ישנו סכסוך מדיני עם כמה ממדינות ערב, בעיקר עם מצרים, ובמיוחד מאז 1953. סכסוך זה מקיף גם מדינות ערביות רחוקות שאין להן שום גבול משותף עם ישראל, כמו עיראק (מאז הופל נורי סעיד) ותימן (מאז המהפכה של טלאל). לעומת זאת, אין למשל כל סכסוך מדיני בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון או ירדן; להיפך, כאן יש לעתים אפילו אינטרסים ומדיניות משותפים.
- ישנו סכסוך על חלוקת מי הירדן וזכויות הדיג בכנרת. זהו סכסוך בין ישראל לירדן ולסוריה.
אין בדעתנו להיכנס כאן לוויכוח מיהו האשם בכל אחד מהסכסוכים הללו. קורא שיש לו עניין בשאלה זו דווקא, מופנה בזה שוב לספר "שלום, שלום ואין שלום", בו נדונה בעיה זו בהרחבה.
כאן אנו קובעים רק עובדה אחת והיא, כי הסכסוך על טריטוריה, רכוש ופליטים עם ערביי פלשתין, הסכסוך על חלוקת מי הירדן עם סוריה וממלכת הירדן והסכסוך המדיני עם כמה ממשלות ערביות, אינם ניתנים לפתרון בנפרד, כל אחד לחוד. אלא שלוש הבעיות הללו אחוזות ושלובות זו בזו בצורה כה הדוקה, עד שאין כל אפשרות לפתור אותן בנפרד.
אי אפשר להגיע לשלום ישראלי-ערבי אך ורק על ידי ויתורים לערביי פלשתינה בשאלת הפליטים, הטריטוריה והרכוש (וזאת, אגב, מתכוננת וושינגטון לכפות על ממשלת ישראל), תוך המשכה במדיניות המנוגדת למגמות האיחוד והסוציאליזם של המוני הערבים במזרח התיכון.
אי אפשר להגיע לשלום ישראלי-ערבי אך ורק על ידי ניהול מדיניות חוץ אחרת, נייטרליסטית יותר, אפילו כזו התואמת יותר את אינטרס ממשלת מצרים הנוכחית, תוך המשכה בהתעלמות מזכויותיהם של ערביי פלשתין.
רק פתרון שלוש הבעיות הללו גם יחד יכול להביא לשלום ישראל-ערב.
עובדה היא כי אין מפלגה ציונית – בקואליציה הממשלתית או באופוזיציה – ואין מנהיג ציוני בארץ או בחו"ל (כולל נחום גולדמן) אשר מוכנים לעשות מפנה לקראת הערבים בשלושת המישורים הללו של הסכסוך הישראלי-ערבי גם יחד. בנדון זה אין הבדל בין בן גוריון ללבון, בין אשכול לבגין, בין גולדמן להררי, בין גלילי ליערי.
לכן, כאשר נשאלת השאלה "מתי יהיה שלום בין ישראל לערבים?" התשובה היא, בהכרח – אחרי שתקום ממשלה ישראלית שתהיה מוכנה בעת ובעונה אחת להכיר בזכויות ערביי פלשתין, לתאם מדיניותה עם אינטרס האחדות והסוציאליזם בעולם הערבי ולהתחלק תוך הסכמה הדדית במי הירדן.
במילים אחרות: אין לדעת מתי יהיה שלום, אך ברור כי כל עוד שולטים בישראל מנהיגים ציוניים אשר אינם מסוגלים לתפנית כוללת כזאת – לא יהיה שלום של ממש המבוסס על הבנה ויחסים הדדיים תקינים בין ישראל לערבים.
אין זה סוד, כי מנהיגיה הציוניים של המדינה אינם רואים בעצמם שום פתרון של ממש באופק. התוכנית הממשית שלהם היא לחכות, להרוויח זמן, ובינתיים להגדיל ככל האפשר את כוחה הצבאי והכלכלי של המדינה. הם סומכים על כך שהמעצמות הגדולות תכפינה כאן הסדר של אי התקפה או ש"הערבים ישכחו". אולם פתרון ממשי של הסכסוך יושג רק כאשר ישראל תהווה חלק אורגני מהמזרח התיכון ולא גוף זר ונפרד בתוכו. ומצב כזה לעולם לא יושג באמצעות כפייה מבחוץ או באמצעות "שיחה" או "השלמה עם המציאות" מצד הערבים.
מסתבר, כי הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית אין ההנהגה הציונית של מדינת ישראל מסוגלת לפתור את הבעיה ההיסטורית של המדינה הזאת, את בעיית יחסי ישראל-ערב.