בגיליון "מצפן" הקודם פירסמנו את הכרוז שהופץ לעיתונות על ידי ועד פועלי "אמקור", אשר מפרט את תביעות העובדים. נחזור כאן ונפרט את התביעות:
העברת פועלים ממעמד של יומיים לחודשיים באורח אוטומטי אחר ותק של 10 שנים בעבודה; הכפלת המענק לחגים; תשלום עבור שלושה ימי שירות במילואים של צה"ל, אותם לא משלמת "קרן ההשוואה"; הגדלת מענקי לידה ונישואין; תוספת בגדים ונעלי עבודה לעובדים בעבודות המכלות ביתר שאת את הביגוד וההנעלה; הנחות יותר ניכרות על מוצרי אמקור; טלפון לחדר הוועד.
כל מי שמכיר, ולו במקצת, את מצבה הכספי של חברת אמקור וחברות הבת שלה – יודע כי ההנהלה יכלה ללא כל קושי להיענות לתביעות העובדים ולספקן מבלי שתיאלץ להזיז יותר מאיזה פסיק במאזנה. התנגדותה למילוי התביעות לא נבעה רק מתכונת הקמצנות המופלגת של חנוונים שהגיעו בזמן קצר למעמד של מיליונרים. הנהלת אמקור רצתה להוכיח לעובדים כי לא תיתן שום תוספת כתוצאה מלחץ מאורגן של עובדיה. אם תיתן, תעשה כן רק מתוך רוחב לבה שלה. שנית – כבר מראשית מאבקם של פועלי אמקור ידעה ההנהלה היטב כי עמדתה נסמכת במלואה על מוסדות ההסתדרות. עסקני מפא"י באיגוד המקצועי חששו מאוד פן יגרום הישג של פועלי אמקור לתגובת שרשרת של מאבקים בכלל ענפי התעשייה.
מוסדות דמוקרטיים לעומת פרזיטים מקצועיים
על סמך עיון בפרטי תקנון האירגון של עובדי אמקור: בחירת המועצה והוועד, נוהל הדיונים וחלוקת הסמכויות – רשאים אנו לקבוע כי סדרים אלו הם דמוקרטיים למופת. קיים יסוד סביר לקבוע כי מוסדות נבחרים אלה אמנם מייצגים באופן נאמן את רצונו הקולקטיבי של הציבור שבחר בהם.
לא כך העסקנים הבוגדניים ממרומי הוועד הפועל ובית ברנר. עלוקות חמסניות אלה, הניזונות מהפרשת מסים של ציבור עמל, נועצות ציפורניהן בגופו, מוצצות את לשדו ומונעות ממנו להגן על ענייניו.
המוסדות הנבחרים המייצגים של פועלי אמקור, בתמיכת האסיפה הכללית, החליטו לפתוח בשביתת נורמות ושעות נוספות, כשלב ראשון במאבק על השגת התביעות. התוכנית היתה שאם תוך יומיים לא תענה ההנהלה ותסכים להיכנס למו"מ, יחלו בשביתה דומה גם ארבעה מפעלים אחרים של אותה חברה, בירושלים, חולון והרצליה.
ההנהלה הפתיעה את הפועלים בהודיעה על השבתה כללית של המפעל כל עוד לא יחזרו הפועלים לעבודה תקינה ללא כל תנאים.
ברגע זה הגיעו העניינים לנקודת הכרעה. ההנהלה את קלפיה שלה הניחה כבר על השולחן. עתה צריכה היתה הנהגת השובתים להכריע מה דרך תבור לעצמה. רגע אשר כזה איננו קל אף לוותיקים שבין הלוחמים המקצועיים, לא כל שכן לציבור צעיר יחסית בגיל ובניסיון מאבק. רק טבעי היה הדבר שיבואו לבטים והתחבטויות. ברגעים כאלה קם אותו ארכי-פטפטן, אותו עסקן מפא"י אשר ספק אם עבד ממש יום אחד בחייו, אותו יצור שאפו סולד מריח של בגדי עבודה, אותו אפס שהנהגת מפא"י החליטה למנותו לתפקיד של מזכיר איגוד פועלי התעשייה (מתי נבחרו מוסדות לאירגון זה?) – קם ומכריז במיקרופון של קול ישראל כי ההסתדרות דורשת מפועלי אמקור לחזור לעבודה תקינה ולהשאיר את הטיפול בענייניהם לוועדה הסתדרותית, כלומר לאותו א. ארד וכנופייתו, ולא – יועמד הוועד לדין ההסתדרות.
שימו לב מה הולך כאן:
נציגים נבחרים של ציבור פועלים גדול החליטו ופעלו באורח דמוקרטי. בא לעומתם איש הנושא במשרה גבוהה מסוימת בהסתדרות, פוסל את מעשיהם ורוצה לכפות עליהם את אשר הכתיבו לו קברניטי מפא"י. לכל הרוחות, יש איגוד מקצועי או אין?
אנו שואלים: בשם מי אמר א. ארד ברדיו את אשר אמר? מדוע לא כונסה בעניין זה מועצת איגוד פועלי המתכת? מדוע לא כונסה מועצת אגודת פועלי המתכת בתל אביב? האם מועצות אלו נבחרו רק כדי להתכנס ולזלול כריכים בטקסים רשמיים? כדי להשתתף בחגיגות הבר-מצווה של בני העסקנים החשובים?
כן רבותי, העובדות היו עצובות – אבל היו עובדות. ההשבתה נמשכה עד סוף השבוע, אשר נפתח ב-18.8.61. במוצאי שבת אספו את חברי ועד פועלי אמקור לבית הוועד הפועל, שם עבדו עליהם במשך שעות ארוכות. ראוי הוא א. ארד לרחמינו על כי נאלץ המסכן לשבת עד שעה מאוחרת עם אותם "ברנשים פורקי עול" על מנת לשכנעם כי ישובו לעבודה. אנו מכירים את א. ארד ובטוחים שבישיבות עם האדונים מהתאחדות בעלי התעשייה הוא מרגיש הרבה יותר נוח.
אחר דין ודברים ממושך נרתעו חברי הוועד והסכימו לחזור לעבודה יומית בלבד (בלי נורמות) עד לבירור התביעות בוועדה ההסתדרותית. א. ארד הסכים עמם לכאורה וניסח את הסכמתם בכתב. משבאו הללו לחתום הבחינו כי המסמך כלל חזרה לעבודה תקינה. הם העמידו את ה"חבר" ארד על ה"משגה" והוא חזר וניסה עוד פעם ועוד פעם ושוב אותה הגברת בשינוי אדרת. הוא הניח כי השעה המאוחרת והעייפות של חברי הוועד תביאם לחתימה על המסמך מבלי לבדקו. רק ברביעית חיבר ארד נוסח ההולם פחות או יותר את העובדות. אל תחשדו בו, ב"נציג" הפועלים, כי רצה לרמות את הנהלת "אמקור" – אבל מדוע זה לא ינסה לרמות, ככה סתם, את הפועלים? הרי הם נותני לחמו סוף סוף.
פועלי אמקור חזרו שפי לעבודה ומי יודע כמה שנים יעברו עד אשר ייצא משהו מהטיפול המשרדי בענייניהם.
מה אפשר היה לעשות?
בל יכעסו עלינו חברי ועד פועלי אמקור אם נעיז למתוח ביקורת שלילית גם עליהם. הננו עושים זאת מתוך חברות פועלית כנה ומתוך רגשי סולידריות עמוקים עם מאבקם.
אנו סבורים כי ברגע הכרזת ההשבתה על ידי ההנהלה היתה ההכרעה צריכה להיות אחרת. הבה נשרטט לעצמנו את מהלך העניינים האפשרי במקרה שציבור פועלי אמקור היה מכריע על המשך המאבק והחרפתו.
נקדים ונאמר כי מוסדות של ציבור פועלים אינם צריכים רק לייצג נאמנה את שאיפותיו אלא גם להנהיג אותו בדרך היעילה והנכונה לגיבוש רצונותיו ומימושם.
מיד עם הכרזת ההשבתה צריך היה לכנס את מועצת הפועלים במפעל. צריך היה לשקול קודם כל אם מבחינת השוק מעוניינת ההנהלה בהפוגה זמנית בייצור אם לא. במקרה הנדון היה מתברר כי ההנהלה מעוניינת בהמשך רציף של הייצור לשם סיפוק ההזמנות השמורות אצלה. אם כך צריכה היתה המועצה לכנס מייד אסיפה כללית של הפועלים. המועצה צריכה היתה להציע לאסיפה להודיע ללא השהיות כי השבתת המפעל על ידי ההנהלה מוכרזת על ידי הפועלים כשביתה כללית עד לסיפוק התביעות. המועצה צריכה היתה למנות מיד מטה שביתה אשר יפעל (תוך התחלפות אישית) 24 שעות ביממה. צריך היה לבוא במגע מהיר, דרך ועדות התיאום, עם ועד הפועלים במפעלים אחרים הכפופים להנהלת אמקור, למען תוכרז גם בהם שביתה. יש להניח שאחר פעולת הסברה מתאימה בשעת הארוחות היו לפחות כמה מן המפעלים הנ"ל מצטרפים לשביתה הכללית או פותחים בשביתה חלקית של מעבר לעבודה יומית בלי נורמות.
ומכאן לצעד הבא: מטה השביתה צריך היה לבחור בכל הפועלים בעלי כושר הדיבור ויכולת ההסברה. מתוך ציבור של כמה מאות היו נמצאים ודאי כמה עשרות כאלה. אנשים אלה היו צריכים לבקר, כל אחד לחוד, בשני מפעלי תעשייה ליום – באחד בזמן ארוחת הבוקר ובשני בעת ארוחת הצהריים – כדי לקיים אסיפות ולהסביר על מה נאבקים פועלי אמקור. אותם מסבירים צריכים היו להתעכב על האינטרס שיש לכלל פועלי התעשייה לתמוך בדרישותיהם, משום שכל הישג המושג על ידי מפעל אחד נוח הרבה יותר להשיגו גם במפעלים אחרים. אותם מסבירים היו צריכים לתבוע סולידריות מוסרית עם השובתים כגון הודעות לעיתונות, מברקים למטה השביתה וכו'. כן צריך היה מטה השביתה לפתוח במסע למען תרומת יום עבודה על ידי כל פועל תעשייה כסולידריות עם שובתי אמקור. מסע כזה היה מביא הישגים ניכרים לשביתה. באופן זה היו פעילי השביתה מכסים מספר מפעלים גדול במשך ימים ספורים. יש להניח כי עשרות ועדים היו מביעים תמיכה במאבק, אולי קצת פחות ועדים היו מצטרפים למבצע יום העבודה למען שובתי אמקור. תוך שלושה-ארבעה ימים היו נוכחות לדעת ההנהלה והנהגת ההסתדרות כי יש להן עסק עם ציבור רציני היודע מה הוא רוצה ויודע גם להילחם על הגשמת רצונותיו.
ועוד צריך היה להיעשות. מטה השביתה צריך היה להדפיס אלפי כרוזים ובהם הסבר שווה לכל נפש על מהות המאבק ועל מהותה הבוגדנית של הנהגת ההסתדרות. כל אחד מן השובתים צריך היה להשתתף בחלוקת הכרוזים למען יגיעו לכל פינה בארץ.
מועצת פועלי אמקור צריכה היתה לתבוע כינוס חירום של מועצת איגוד פועלי המתכת ומועצת האגודה המקצועית בתל אביב. במקרה של היתקלות בסירוב מצד המזכירים לעשות כן, היה עליה לתבוע לדין הסתדרותי מיידי את כל הנוגעים בדבר: ארד, זנבר, גלעדי וגם אחרים. אם גם צעד כזה לא היה מביא פירות, צריכה היתה המועצה לשקול אפשרות של יוזמה לכינון איגוד פועלי מתכת חדש, בדומה למה שעשו המורים בתיכוניים.
איננו חיים באשליות כי מאבק אשר כזה היה מתנהל חלקות. קרוב לוודאי שהיו מפעילים את המשטרה כדי לשבור את משמרות השובתים או כדי להחדיר מפירי שביתה למפעל. השובתים צריכים היו לדעת לקראת מה הם הולכים. אין לך מאבק רציני בשום מקום מבלי שתהא נכונות להקריב. ברם, כאשר הנכונות להקרבה קיימת, ההקרבה משתלמת בדרך כלל.
מאבק מאורגן כזה, אם היה נמשך שבועיים, מן הסתם היה גורם לכך שההנהלה היתה מתחילה לתור אחר גורם נייטראלי כדי שבאמצעותו תימצא דרך לקשירת משא ומתן עם מטה השביתה. כי זאת לדעת: כל תביעות הפועלים ביחד מבחינה כספית ספק אם הן שקולות כנגד שלושה ימי שביתה של המפעל. אם היה מתברר להנהלה כי לא הצליחה במשימת ההכנעה ביחס לפועלים, מה טעם אם כן תראה בהפסד ממון סתם?
על מישור זה תמיד חזק יותר ציבור העובדים המאורגן על פני מעביד שאפו חורש תמיד במעמקי כספתו.
גם הנהגת ההסתדרות עשויה היתה ללמוד אולי משהו מצורת מאבק כזו.
לפי דעתנו אין זה חלום באספמיה. בידי ציבור פועלי אמקור היו הכלים לאירגון מאבק יעיל למדי. ציבור זה גם מבחינת גודלו וחלישתו על ענף מרכזי ופורח במשק הישראלי – מסוגל היה לפי דעתנו לעמוד בכבוד במשימה. הם גם יכלו להשיג תשלום דמי השביתה, פרט לסיפוק תביעותיהם בשלמותן או במירבן. והעיקר – הם היו חוזרים לעבודה זקופי קומה ומחייכים ולא כפופי גו ומוכי ספקות, כעתה.
המציאות הישראלית בעצם טבעה עשויה לספק עוד חזיונות רבים ומגוונים של מאבקים מקצועיים. אנו לא נמנים עוד עם אלה התולים תקוות בשינויים אפשריים בהנהגת ההסתדרות הנוכחית. אנו סבורים כי הגיעה השעה שוועדי הפועלים והמועצות במקומות העבודה יקחו את הנהגת מעמד הפועלים הישראלי לידיהם וישליכו הצידה את ההנהגה ה"היסטורית" מהגה ההסתדרות.
סוף דבר
רק אחרי תום כתיבת המאמר נודע לנו על דבר סיום הסכסוך באמקור וחזרת הפועלים לעבודה סדירה. החזרה לעבודה נעשתה, כאמור, כדי לאפשר לוועדה מטעם ההסתדרות להכריע בתביעות השובתים. לאנשים בתוך מהלך העניינים היה ידוע מראש מה החליטו עסקני מפא"י לאשר מתוך התביעות. היה ידוע כי ימליצו על מתן תוספת ביגוד והנעלה מוגבלים וכן על תוספת מענק שנתי בסך 30 ל"י. בשאלה המכרעת, עליה פרצה השביתה: המעבר לחודשיות אחר עשר שנות ותק, הושג מעט מאוד. סוכם כי אמנם יועברו הפועלים למעמד של חודשיים, אלא שמבחינת כל תנאי השכר והתנאים הסוציאליים יוסיפו לקבל את מה שמקבלים היומיים. – אותה הגברת בשינוי האדרת, פשוטו כמשמעו.
לזכות הפועלים יש לציין כי אילצו את ההנהלה לשלם שכר מלא עבור ימי ההשבתה.
טפח נוסף מפרצופם האמיתי גילו כמה עסקנים של מפ"ם ביחס למאבק פועלי אמקור. רק לאחר מעשה נודע כי צבי נתנזון, נציג מפ"ם במזכירות מועצת פועלי תל אביב וי. יודין, חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפ"ם – לחצו שניהם באופן גס על ועד פועלי אמקור לחזור לעבודה תקינה ולהשאיר ביד הוועדה ההסתדרותית את ההכרעה על ענייניהם. צבי נתנזון היה חבר באותה ועדה וידע היטב כי הרוב המפא"י בה גיבש כבר מראש את עמדתו. כאשר לחצוהו חברי ועד פועלי אמקור לקיר ושאלוהו מדוע לא יתפטר מן הוועדה ויביע בכך מחאה על הכפייה הביורוקרטית הקיימת בהסתדרות, השיב כי הוא חייב במרות.
ובכן, חכו: עוד מעט תבואנה הבחירות וכולנו נחזה בהצגות הראווה המפ"מיות ביחס ל"נאמנותה" של הנהגה צבועה זו לענייני הפועלים.
מכל מקום, דבר אחד ברור: במאבק החיוני לשינוי פני ההסתדרות, אם יבוא כזה, ישתתפו ודאי עשרות ומאות חברים ואוהדים של מפ"ם. ברם, לעסקנים מסוגם של נתנזון ויודין לא יהיה מה לעשות כאן. הם רק ינסו לחבל ולהזיק – אין זה לקח בלתי חשוב להרבה אנשים בישראל.
