בראשית דרכה חלמה ההסתדרות על הקמת חברת עובדים לא קפיטליסטית בארץ ישראל. לשם הגשמת אידיאה זו נוצרו שתי זרועות מקבילות: ההתיישבות החקלאית והמשק הפועלי העירוני.
האידיאולוגים של ההסתדרות חלמו על פיתוח משק פועלים, תוך התחרות כלכלית בדו-קיום בשלום עם ההון הפרטי בארץ, עד לבליעתו השלמה על ידי המשק הציבורי.
במקורה שקדה ההסתדרות על כינון יחסי ייצור "סוציאליסטיים" לא פחות מאשר על עצם עבודות הבנייה והפיתוח. היא גזרה כי משק הפועלים חייב להיות מושתת על בסיס קואופרטיבי וקיוותה שהרוח שתפעים אותו תשמש ערובה מפני הסתאבותו והתברגנותו.
השילוב של העוצמה הכלכלית והמבנה הפועלי-שיתופי של משק ההסתדרות נראה כתנאי הכרחי לחיזוק המגמות הסוציאליסטיות במשק שלנו.
במציאות לא יכול היה הפועל היהודי, בהיותו מחוסר אמצעים, לפתח את "משקו האוטונומי" בדרך עצמאית – כלומר, ללא הזדקקות להון היהודי. ההסתדרות הציונית היתה נכונה לתמוך – וגם זה לאחר מאבקים – בהתיישבות החקלאית, מפני שזו הכשירה את הארץ לתנועת קולוניזציה נרחבת יותר ויצרה את המסגרת שאיפשרה להון הפרטי להיאחז בארץ.
לעומת זאת, סירבה ההסתדרות הציונית לתמוך בקואופרטיבים ובקיבוצים עירוניים שמטרתם היתה יצירת חרושת ובנייה עירוניות בכלים מקבילים לאלו המפתחים את החקלאות.
בעלי ההון היהודים, שנתנו את הטון בהסתדרות הציונית, חששו כי פיתוח המקצועות העירוניים על ידי המשק הפועלי יצמיח בארץ חברה סוציאליסטית שלא יהיה בה מקום לבעל הבית שוחר הרווחים. השקפת ההסתדרות הציונית היתה, כי יש להשאיר את פיתוח התעשייה ליוזמה הפרטית.
גישה זו הכשילה את התעצמותו של משק פועלים קואופרטיבי עירוני בשנות העלייה השנייה והשלישית.
סולל, בונה ומתפרק
מאמר זה נכתב בעקבות קריאת ספרו של הלל דן "בדרך לא סלולה". זהו הספר הראשון, על פי ידיעתי, העושה לקורא היכרות היסטורית עם [חברת] "סולל בונה", מעבר לטבלאות הייצור והסטטיסטיקות ההסתדרותיות.
סולל בונה הוקם ב-1923, בהשראת ההסתדרות, כחברה קבלנית לעבודות בנייה. הונו גויס משלושה מקורות: מן ההנהלה הציונית, מן הפועלים שיזמוהו ועל ידי הפצת מניות בין יהודי חו"ל.
בגלגולו הראשון, עד 1927, לא דיקדק סולל בונה בחישובי רווח וכדאיות. הוא בנה ככל האפשר יותר, סלל כבישים והקים יישובים מתוך תקווה שיוזמתו תיתמך על ידי קרנות ההסתדרות הציונית.
אולם ההסתדרות הציונית ראתה בעין רעה את היוזמה העצמאית של סולל בונה וניסתה להטיל עליו את אפוטרופסותה. לשם כך ניצלה את תלותו הכספית בקרנותיה.
ב-1924 החל פנחס רוזנבליט (רוזן) משתתף כנציג "קרן היסוד" במינהלת סולל בונה ובידיו זכות וטו על כל אחת מהחלטות המינהלה. אחרת לא היתה ההסתדרות הציונית מוכנה להקציב כספים לכיסוי הגרעונות.
בשנות המשבר של 1926-7 נאבק סולל בונה נגד פשיטת רגל על ידי לחץ על ההנהלה הציונית לנשיאה בעול החובות שסולל בונה ירש מהמשרד לעבודות ציבוריות שהקדים אותו בשדה הקבלנות הציבורית. התוצאה: ב-1927 הוקם קונסורציום לחילוץ החברה מקשייה. נכללו בו ההנהלה הציונית, בנק אנגלו-פלשתינה, בנק הפועלים, והחברה הכלכלית לארץ ישראל-ארצות הברית. סולל בונה נכפף לקונסורציום ושטחי פעילותו הוגבלו עקב גישתו הקפיטליסטית הצרה של הקונסורציום בכל הנוגע לעבודות בניין ופיתוח בארץ.
בסוף 1927 פורק סולל בונה ורכושו נמכר לנושים. ההסתדרות הציונית מנעה את פשיטת רגלו, אבל לא רצתה למנוע את תמוטתו של המפעל.
המשרדים הקבלניים מנצלים פועליהם
מפרשה ראשונה זו הסיקו מנהלי סולל בונה לקח חשוב. הלל דן וחבריו הגיעו למסקנה כי בכדי לפתח פעילות כלכלית רבת היקף עליהם להשתחרר מתלות בכספי ההסתדרות הציונית. אולם כיצד להצליח לבנות חברה ללא תמיכה חיצונית של הון? בחישוביהם הכלכליים נוכחו מנהלי סולל בונה לראות, כי תנאי השכר, הטובים יחסית, שמהם נהנו פועלי סולל בונה (שכרם הוגן מטעם האגודה המקצועית) שימשו כאחת הסיבות להתמוטטות החברה ב-1927.
המסקנה: ייתכן להצליח בפיתוח חברה קבלנית ציבורית בלתי תלויה באם זו תתנהל על פי חישובי רווח מדוקדקים ללא התחשבות באינטרסים של הפועלים המועסקים.
התיאוריה החברתית הסוציאליסטית היתה צריכה להיות מוגשמת מעתה בעזרת התיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית!
ב-1928 הוקמו משרדים קבלניים עצמאיים בערים. יוזמיהם היו חברי ההסתדרות – ממנהלי סולל בונה ואחרים. משרדים אלו לא הושתתו על הבסיס הקואופרטיבי למרות ההחלטה המפורשת של הוועידה השלישית של ההסתדרות, שתבעה לבסס את המשך הפעולה הקבלנית על יסודות קואופרטיביים (המשרד התל אביבי, למשל, הוקם על בסיס קואופרטיבי כביכול, אולם גם בו עלה אחוז העבודה השכירה בהרבה על מספר חברי הקואופרטיב).
המשרדים העירוניים, וכן משרד קבלני בשם "הנהלת העבודות", שעבד גם הוא על בסיס עסקי (החל עם סלילת כביש יבנאל-כנרת), ביצעו את העבודות המוזמנות אצלם על ידי שכירת פועלים זמניים בשקדם לשלם עד כמה שאפשר פחות לפועלים, כדי לצאת נשכרים מההזמנות ולהגדיל הונם.
בין דוגמאות אחרות מספר הלל דן כיצד השכיל משרדו לשלם לפועלים בעד ביצוע עבודות חציבה בעתלית פחות ממה שהיה מסוגל לשלם להם אילו היה מתחלק עמם בכל הרווח שהפיק מן העבודה.
כך הפכה האידיאה של קואופרטיבים קיבוציים-עירוניים למציאות של משרדים קבלניים המנוהלים על ידי קבוצות סגל מצומצמות בעלות זכויות יתר והמעסיקים פועלים שכירים מחוסרי זכויות לביצוע עבודותיהם. בדרך זו השכילו המשרדים לצבור הון.
סולל, בונה ומנצל
ב-1935, משדובר על הקמתו מחדש של סולל בונה כחברת מניות, התנגדו לכך כמה מנהיגי הסתדרות, ובתוכם [המזכ"ל דוד] רמז, בשם החלטות הוועידה השלישית של ההסתדרות שהופרו כבר על ידי המשרדים הקבלניים. התנגדות זו נשברה בזמנו וסולל בונה הוקם מחדש ב-29.5.35 עם הון יסוד של 10,000 מניות. 9,988 נמסרו חינם לבעלותה של "חברת העובדים" ההסתדרותית (ההון הומצא על ידי רווחי המשרדים לקבלנות שהקימו את סולל בונה), 12 מניות נמסרו לראשי ההסתדרות וחברי ההנהלה. סולל בונה חויב להפריש 10% מרווחיו ל"חברת העובדים".
הקמת סולל בונה מסמנת את הניצחון הסופי של הביצועיזם הכלכלי בהסתדרות. הפיתוח הכלכלי שוב לא הותנה בשמירה על מבנה של יחסי עבודה התואם את הערכים הפועליים בשמם נופפה ההסתדרות. מטרות כמו יצירת "תאים סוציאליסטיים" בעיר או טיפוח בעלותם המשותפת של הפועלים על המשק ההסתדרותי נגנזו.
סולל בונה הורכב מסגל קבוע של כמה מאות עובדים. שאר אלפי העובדים היו פועלי לשכה יומיים שלא נהנו מכל זכויות במפעל.
במקביל לניצול הפועל היהודי לא חשש סולל בונה להפלות לרעה את המועסק הערבי, שקיבל משכורת ירודה בעשרות אחוזים מזו של הפועל היהודי.
הלל דן מספר בספרו, כי לאחר קבלת עבודה בסוריה, שבוצעה בעזרת פועלים ערבים שכירים, פגש אותו [שלמה] לביא, מראשי התנועה הקיבוצית, על מדרגות הוועד הפועל ושאלו: "כיצד אתם מעיזים לנצל פועלים ערביים בסוריה?" ודן מעיר: "מה הוא רוצה? שאנחנו, בני העשוקים, נביא מהפכה סוציאלית לערביי סוריה?"
סולל בונה הסתכסך לעתים קרובות עם ההתיישבות העובדת. ה. דן מדבר על "יחסם השלילי" של בני ההתיישבות העובדת הצעירה לעבודות הבנייה שבוצעו על ידי סולל בונה. במקום אחר הוא כותב: "חברי הקיבוצים לא נרתעו מלהוקיענו כגורפי הון".
סולל, בונה ומסתאב
כינונו של סולל בונה כמשק אדמיניסטרטיבי שמבנהו הפנימי אינו שונה ממפעל קפיטליסטי ממוצע הביא במשך הזמן לסיאוב בלתי נמנע של ההנהלה.
היו רבים שחששו מהתפתחות זו של המשק האדמיניסטרטיבי והתנגדו, כבר ב-1935, להקמת סולל בונה. דן לחם בהם בזמנו אבל בספרו הוא מעז, נוכח סילוקו, לפרש רק את עמדת אחד מבני הפלוגתא שלו ב-1935.
"כבר אז עמד (הכוונה לרמז) על תהליך הסתאבותה של המהות ההסתדרותית. נגע העסקנות המקצועית החל לפשות אי פה ואי שם ובבית הוועד הפועל נשבו כבר אז רוחות שידפון, החלוציות הצרופה של אנשי העלייה השנייה והשלישית נאלצה להילחם על נפשה לבל תידחק לקרן זווית בידי שליחי ציבור מפוכחים אשר חתרו אל גרם מעלה ההיררכיה". ציטטה זו סומכת דעתנו שאת מקור הסיאוב של סולל בונה יש לחפש באופיו האדמיניסטרטיבי.
בעוד שבתחילה הסתפקו מנהלי סולל בונה במשכורות ירודות והיו הראשונים בין שווים, הרי כותב דן: "עצם הרחבת סולל בונה והצורך לקלוט כוחות חדשים-מקצועיים הביאה לעלייה תלולה של המשכורות. הפער בין פועל סולל בונה ומנהליו הלך וגדל, הן רשמית ועוד יותר בתוקף טובות הנאה ושאר פריטים משלימים של המשכורת".
במקביל פשו גילויים בולטים של שחיתות במשרדים הקבלניים שנותרו. סיעה ב' חשפה בזמנו גילויי שחיתות במשרד הקואופרטיבי התל אביבי. התוצאה הבלתי צפויה אולי לקורא, היתה סיפוח המשרד על אנשיו לסולל בונה. עם הסיפוח קיבלו 120 חברי הקואופרטיב 1,000 לא"י כל אחד כפיצויים ומכתב הוקרה החתום בידי בן גוריון, רמז וכצנלסון! כל ה-120 סופחו כעובדים לסולל בונה תמורת הוויתור על חלקם כמנהלים בכירים (כבר אז השחיתות השתלמה בכסף מלא והחלוציות של הבוסים פוצתה ביד רחבה).
הלל דן תמך בצירוף אנשי המשרד לסולל בונה. בספרו הוא מתחסד בכתבו כי "לא העלינו על דעתנו שעלול להיווצר מצב שבו יתבססו בראשות ההסתדרות כוחות דסטרוקטיביים שניצלו חוליות חלשות בתוך מפעלנו – שטופחו על ידינו מתוך אמון בכנותם (הכוונה למנהלים התל אביביים) – כדי להחליש את המפעל ומי יודע אם לא להרסו".
בסולל בונה עצמו רבו עד אין מספר המריבות האישיות על עמדות שלטון ומינויים למשרות. ותיקים – מנהלי עבודה – רבו עם המהנדסים הצעירים על מקום פנוי בהנהלות וכו'. לפעמים שינו תוכניות פיתוח שלמות בגלל מריבות וסכסוכים אישיים. מגמה זו התפתחה בתנופה לאחר שנות המלחמה. "משהעבירו מייסדי ההסתדרות עם הקמת המדינה את עיקר תשומת לבם לתפקידים ממלכתיים, תפסו את מקומותיהם עסקנים שמרביתם לא טרחו ללכת בעקבות קודמיהם. הם התייחסו לירושה הגדולה שנפלה בחלקם כאל שררה".
אין פלא שעל תהליך זה – ביורוקרטיזציה של ההנהלה וניוונה המוסרי מצד אחד וחוסר התחשבות בצרכי הפועל השכיר במפעל, מצד שני – צמחה "חברת העובדים" כחברה מול עובדיה. הלל דן כותב: "ציבור הפועלים שלנו לא היה מחנה עליו יכולנו להישען ושבשמו יכולנו להתייצב ולא זו בלבד, אלא שלעתים מזומנות נקט ציבור פועלי סולל בונה עמדות עוינות למפעל בעידוד עסקנים שביקשו לקנות להם מעמד על ידי ניהול מאבקים מקצועיים נגדנו".
ואכן, לאורך כל שנותיו היתה ההיסטוריה של סולל בונה יכולה להיכתב כהיסטוריית סכסוכי העבודה בין ההנהלה והפועלים.
ממה זה נובע?
יש התוהים באם התפתחות זו של סולל בונה היתה מקרית או בלתי נמנעת. במקום להשיב בפסקנות ננסה לבחון שאלה זו על רקע ההיסטוריה הכללית של תנועת הפועלים בארץ.
בדרך כלל התפתח המשק הכלכלי בארצות לא סוציאליסטיות בשתי דרכים. במערב אירופה, בשנות הצבר ההון והמהפכה התעשייתית, צמחה הכלכלה הקפיטליסטית המתועשת והמפותחת ביוזמתה של הבורגנות הלאומית. בארצות הנחשלות שזכו לעצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה, מפותח המשק, בהעדר בורגנות לאומית ראויה לשמה, על ידי הכוונה ממלכתית.
בפלשתינה חסרה בורגנות יהודית לאומית. הבורגנות הציונית גורלה לא היה תלוי בעתיד המשק העברי בפלשתינה. בורגנות זו נמנעה מלהסתכן ולהשקיע כספים בפיתוח ראשוני של כלכלה יהודית עצמאית, בשעה שפרספקטיבות הרווח ובטיחות העסקים היו מעורפלות ביותר.
מצד שני חסרה לנו, עד להקמת המדינה, מסגרת ממלכתית שיכלה ליטול על עצמה את תפקידי פיתוח המשק.
בתנאים אלו טבעי היה שההסתדרות תיטול על עצמה את תפקיד בניין הארץ.
הסוציאליזם הציוני-הסתדרותי היה אוטופיסטי לחלוטין. הוא ראה עצמו ככלי הגשמה לאומי, אולם השקפתו הסוציאליסטית מעולם לא חייבה אותו ללחום למען האופי הפועלי של מפעל התחייה הלאומי.
אצל האירגונים הציוניים הסוציאליסטיים בפרט ואצל ההסתדרות בכלל הסוציאליזם שימש כזרוע הכרחית בבניין מדינה יהודית מעמדית. הוא מעולם לא שימש כיעד לאומי שאליו יש לחתור, אלא כאמצעי שבו יש להיעזר בכדי לבסס מדינה יהודית "לאומית".
יש להבין, כי בארץ ישראל לא יכול היה סוציאליזם יהודי להיות פטור מן הסתירות שהועלו במציאות על ידי התנאים המיוחדים ששררו בארץ. המאבק לחברה עברית עצמאית היה לאורך כל התקופה לא רק מאבק אנטי אימפריאליסטי, אלא גם מאבק אנטי ערבי. אופיו הלאומי הכפול של המאבק הגביר בהכרח את "לאומיותו" של הסוציאליזם שלנו. היצירה המשקית של הסוציאליזם היהודי בוססה רובה ככולה בעזרת ההון היהודי הבינלאומי שווסת לישראל בעיקר דרך ההסתדרות הציונית. בלעדיו אי אפשר היה להתנחל בארץ על בסיס משקי עצמאי.
עובדות אלו מספיקות להוכיח כי עד לכינון המדינה היתה בכורת המאבק ראויה לבורגנות היהודית. ואמנם, בארצות קולוניאליות רבות נקשרו הסוציאליסטים לתנועות לאומיות בהנהגת הבורגנות בשלב המאבק על העצמאות הלאומית. המרכסיסטים האדוקים ביותר מבינים כי שעת המאבק הישיר למען הסוציאליזם מצלצלת רק בשעה שהמאבק לשחרור לאומי מוכתר בניצחון. אז נחשף המאבק המעמדי על דמות המדינה הלאומית.
אולם ייחודה של תנועת הפועלים הישראלית הוא בכך שבניגוד לאחיותיה בארצות אחרות היא הנהיגה בעצמה את המאבק לעצמאות לאומית. היא עצמה עמדה בראש השלב הלאומי הקפיטליסטי בארץ ישראל.
התיאוריה הפסבדו-סוציאליסטית שהנחתה את יוזמתם החלוצית של אנשי העליות הראשונות סייעה בהחלט למילוי התפקידים האובייקטיביים שהועלו על ידי התנאים הקיימים אז בארץ. הרבה מרכסיסטים שליוו את התפתחות תנועת הפועלים היהודית בארץ בזו לקונספציות של השמאל הציוני על גווניו והעריכו, ובצדק, כי אין בינן לבין הגשמת הסוציאליזם ולא כלום. אולם תפקידה ההיסטורי של הציונות הסוציאליסטית לא היה לבנות פה משטר סוציאליסטי אלא מדינה יהודית. הכלים הסוציאליסטיים בהם נעזרה (קיבוץ, מושב, חרושת הסתדרותית, חברות קבלניות וכו') לא באו למעשה אלא להקל על ביצוע הציווי הלאומי.
עם הכרזת המדינה הפך הסוציאליזם שבשירות המדינה היהודית לסוציאליזם בשירות הקפיטליזם הישראלי. הוא לא ידע להיהפך לכוח אוטונומי הנאבק למען ישראל סוציאליסטית, משום שכל דפוסיו נוצקו במשך שנות המאבק הלאומי בברית עם הבורגנות ואלפי חוטים קושרים אותו עם ההון היהודי והבינלאומי.
הסוציאליזם הציוני אינו פרי של מחאה נגד ניצול מעמדי והוא לא התגבש והתפתח בסימן מערכות מעמדיות. הוא פרי של מחאה נגד ניצול והפליה של יהודים והוא התפתח והתגבש בסימן ברית בין מעמדית הלוחמת ליצירת מדינה יהודית תוך ניצול והפליית ערבים.
מכאן חוסר כושרה של ההסתדרות על מפלגותיה הציוניות למלא את תפקידה המעמדי במדינה הישראלית העצמאית. בעיקר כשההתפתחות ההיסטורית של היישוב היהודי בארץ העלתה את מנהיגי תנועת הפועלים לכס השלטון הלאומי.
"סוציאליסטים שרופים" הפכו למשרתי הקפיטליזם הישראלי על פי המסורת הסוציאל-דמוקרטית בהרבה ארצות ועל פי… המסורת הציונית סוציאליסטית בארץ ישראל!
(מאמר ראשון בסדרה. המשך בגיליון מס' 13)
