שנות שלטונו של המנדט הבריטי בארץ ישראל הטביעו חותמן על התפתחותה הכלכלית למשך שנים רבות. בארץ ישראל המנדטורית לא הוקמה תעשייה בעלת היקף. המשק היה חשוף ופרוץ ליבוא זול מהמטרופולין. הממשל המנדטורי לא איפשר כל אמצעי הגנה למוצרים תעשייתיים מקומיים ובמציאות זו יכלו אך מעט מפעלים להתקיים ולהתפתח.
רק מלחמת העולם השנייה שינתה במקצת את התמונה. שליטתם של הגרמנים באגן הים התיכון יצרה, מחד, הגנה טבעית למוצרים תעשייתיים שלא היו חייבים להמשיך ולעמוד בתחרות מתמדת עם מוצרים זולים מהמטרופולין, ומאידך – גדלו הצרכים המקומיים עקב שהיית כוחות הצבא של בעלות הברית במזרח התיכון.
הודות לעובדה זו התחיל התיעוש פוסע צעדיו הממשיים הראשונים בשנים אלה. ברם, גם אז הסתגר והצטמצם לענפים מספר, בעיקר לענפי התעשייה הקלה. קו אופי של התיעוש היהודי בארץ ישראל בטרם הקמת מדינת ישראל היה, שמימון מפעלי התעשייה הפרטית נבע רובו ככולו מכיסי בעלי ההון.
הקמת מדינת ישראל שינתה את התמונה המתוארת. ניתנה דחיפה כבירה לתעשייה הישראלית; אשר עבר על ישראל במשך 15 שנות קיומה אין לכנותו אלא תהליך תיעוש.
הקמת המדינה יצרה את הכלים המתאימים לזירוז תהליך התיעוש והבנייה וזאת על ידי הקלות לבעלי הון. ניתנו הקלות בדרך של חקיקה, שיצרה תנאים נוחים להתהוות מגזר קפיטליסטי רב עוצמה. וכן ניתן סיוע חומרי במישרין. הסיוע החומרי ניתן בדרך של הלוואות לזמן ארוך מתקציבי הפיתוח הממשלתי.
התפתחות הכלכלה הישראלית נשאה מראשיתה אופי קפיטליסטי מובהק. מגמה זו קיבלה עידוד וגיבוי מהמשרדים הכלכליים של הממשלה. הגיעו הדברים עד כדי כך שנמנעה מהון ציבורי או הון הסתדרותי אפשרות גישה לאתרי השקעה שהממשלה שאפה למסרם להון הפרטי. הממשלה עשתה הכל כדי שהקפיטליסטים המקומיים והזרים יוכלו להרוויח, ובמהירות מקסימלית.
מדיניות המיסוי הממשלתית כלפי בעלי ההון והחברות היא עד היום הזה ליברלית יותר מאשר בכל ארץ קפיטליסטית מפותחת. עובדה זו השפיעה בכיוון בלתי רצוי. כאשר המיסים המוטלים על רווחים הם גבוהים, מעדיפים בעלי ההון להשאיר את רווחיהם במפעלים, כלומר, לחזור ולהשקיע וכך לפתח ולהגדיל את המפעלים ולהיפך, כאשר המיסים המוטלים על הרווחים הם נמוכים יחסית, כדאי להוציאם מהמפעלים ולהשתמש בהם לצריכה שוטפת וכו'. והנה, מיום הקמת המדינה ועד שנת 1956 בערך, הובילה מדיניות זו לכך שמשקל ההון העצמי במפעלים ירד. בעלי ההון השתמשו יותר ויותר במלוות ממשלתיים, דהיינו, המימון ציבורי והבעלות פרטית.
לפי סקר מס' 17 של בנק ישראל חלה תמורה יסודית בדרך מימונן של החברות בין השנים 1950 ו-1956. משקל המימון העצמי ירד. רוב המימון נבע מהלוואות לזמן ארוך. הלוואות אלה מקורן בתקציב הפיתוח הממשלתי, כלומר – ממקורות ציבוריים.
דרכי המימון הקלות ומקורות מימון בלתי מוגבלים (יחסית), גרמו להשקעות רבות שאינן תואמות את כלכלת הארץ, או את היקף השוק המקומי – וזאת מבלי להיות בטוחים באפשרויות יצוא. דוגמה לכך הוא ענף הטקסטיל השרוי בעודף כושר ייצור עצום. עובדה זו נכונה גם לגבי תעשיות אחרות. ההשקעות הבזבזניות בחלקן גרמו לכך כי אחוז הנכסים הקבועים במפעלים התעשייתיים בישראל גבוה מאשר ברוב המדינות התעשייתיות בעולם.
נוסף להקלות המימון, וחקיקה ליברלית בתחום המיסוי, הטילה המדינה פיקוח על יבוא מוצרים מחו"ל.
פיקוח זה, שחלקו היה אדמיניסטרטיבי, דהיינו צורך ברשיונות יבוא, וחלקו פיסקלי, כלומר הטלת מיסים על מוצרי יבוא – יצר חומת הגנה לתוצרת הארץ. חומה זו, שהיא תנאי להתבססותה של תעשייה צעירה, גורמת גם לעיוותים רבים. כתוצאה ממערכת ההגנה התפתחו מפעלים בלתי כדאיים מבחינה כלכלית, נתהוותה מונופוליזציה וקרטליזציה.
בשנים האחרונות חלו שינויים במבנה הפיננסי של מפעלי התעשייה בישראל. הולכת ומתבהרת מגמה של ייצוב והתבססות חברות התעשייה.
בסקר מס' 19 של בנק ישראל נמסרו פרטים על התמורות במבנה הפיננסי של חברות התעשייה בישראל בין השנים 1956 עד 1961.
הפרטים הנמסרים במחקר הנ"ל מעניינים מכל מיני אספקטים, אולם לא נדון בכולם.
המחקר עומד על כך, כי נבלמה הירידה במשקל ההון העצמי במפעלי התעשייה, ירידה שהיתה אופיינית עד לשנת 1956. אין זאת אומרת שהמצב הוא שפיר. על מנת לעמוד מבחינה זו בשורה עם ארצות תעשייתיות מפותחות חייבים לחול שינויים נוספים. בענפי תעשייה מסוימים חלה ירידה מסוימת במשקל הנכסים הקבועים במאזן החברות. שוב, תמורה בכיוון רצוי.
כבר עובדות אלה מוכיחות, כי החברות התעשייתיות התבססו ויוצבו, אולם מעניינות ביותר הן עובדות הנוגעות לרווחיות החברות התעשייתיות.
המחקר מציין כי חישוב רווחיות מפעלי התעשייה נעשה בהתאם לרווחיהן המוצהרים של חברות התעשייה. אולם מתוך ניסיון ברור, כי הרווחים המוצהרים נופלים תמיד מהשומה הסופית, כך שיש להתייחס לנתונים כלהטיה כלפי מטה של רווחיות המפעלים, והרווחים הם כנראה בדרך כלל גבוהים יותר באחוזים רבים (בישראל מעלימים חלק ניכר מהרווחים על ידי תשלום משכורות גבוהות לבעלים ולמנהלים ועל ידי הפרשות גדולות ומוגזמות לקרן הפחת, דבר המקטין את הרווח במאזן החברות).
מהנתונים שנמסרו במחקר מסתברים כמה דברים מאלפים.
אם קובעים את שנת 1956 כבסיס למדד וכ-100 נקודות, הרי בחברות תעשייתיות קטנות גדל המחזור עד ל-205 נקודות בשנת 1960. ההון בחברות אלה עלה עד ל-143 נקודות ב-1960, ואילו הרווחים עלו מ-100 נקודות בשנת 1956 עד ל-372 נקודות ב-1960. בחברות הבינוניות המספרים גדולים עוד יותר. המחזור עלה מ-100 נקודות בשנת 1956 עד ל-199 נקודות ב-1960. ההון העצמי בחברות אלה עלה מ-100 נקודות ב-1956 עד ל-156 ב-1960. ואילו הרווחים הרקיעו מ-100 נקודות ב-1956 עד ל-568 נקודות בשנת 1960.
בחברות הגדולות התמונה דומה. מ-100 נקודות ב-1956 עלה המחזור ל-199 נקודות ב-1960. כלומר המחזור אפילו לא הוכפל. ההון העצמי עלה מ-100 נקודות ב-1956 ל-167 נקודות ב-1960 ואילו הרווחים עלו מ-100 נקודות ב-1956 עד ל-491 נקודות ב-1960, דהיינו גדלו פי חמישה בערך.
מה מסתבר מעובדות אלו?
חברות התעשייה נהנו מגאות יוצאת מגדר הרגיל (קיימים הבדלים בין ענף לענף). האינפלציה המתמדת הגדילה רווחי בעלי ההון בעוד הוצאות הייצור לא עלו בקצב מקביל. שכר העובדים המשיך תקופה ארוכה לדשדש במקום, הן מחמת פיגורו הרגיל בתקופת אינפלציה והן מחמת המדיניות הממשלתית של הקפאת שכר. העובדות הנ"ל אף מסבירות הסבר היטב את תהליך עליית חלקו של הרווח מהכנסות שלא משכר בהכנסה הלאומית, ולעומת זאת את תהליך הירידה המתמדת של השכר בהכנסה הלאומית בשנים המקבילות לסקר הנזכר. ברור שיש קשר בין שתי התופעות.
כיום כבר לא מוכחשת העובדה כי פריון העבודה נמצא בתהליך של גידול מתמיד, בעוד שיעור הגידול של שכר העבודה אינו מדביק את שיעור עליית הפריון.
בסקר מצוינת העובדה, כי ערך הייצור התעשייתי גדל בקצב מהיר מקצב הגידול בהשקעות.
בין השנים 1956 ושנת 1960 גדל ערך הייצור התעשייתי ב-107 אחוזים, בעוד ההשקעות גדלו רק ב-99 אחוזים. עובדה זו מוכיחה כי חל שיפור בפריון העבודה, בניהול ובתחומים אחרים. כן מוכיחה העובדה, כי שיעור הניצולת של הציוד במפעלים לא היה מלא.
שוב סותרות עובדות אלה את הטיעון הידוע והחוזר, כי רק עליית שכר העבודה גורמת להתייקרויות המוצרים ולהשפעות אינפלציוניות חוזרות. מסתבר, כי אפשר ואפשר לייעל את העבודה במפעלי התעשייה ולהעסיק את הציוד בכושרו המלא וכך להגיע לשיעור ניצולת גבוה יותר של ההשקעות.
סקר בנק ישראל מציין כי המבנה הפיננסי של מפעלי התעשייה שופר אף הוא כתוצאה מהעלייה במשק ההלוואות לזמן ארוך. הלוואות אלה באות ברובן ממקורות ממשלתיים. אולם כאן תופעה מלמדת: מהלוואות הממשלה נהנו בעיקר החברות הגדולות, מדיניות הממשלה מעודדת את חברות ההון הגדולות, בעוד החברות הקטנות מתחבטות בקשיי מימון.
אמרנו בתחילת המאמר, כי הממשלה עשתה הכל על מנת לבנות ולבצר מגזר קפיטליסטי בישראל. מדיניות זו בולטת בשטחים שונים, בראש ובראשונה בולטת היא בקיפוח המתמיד של העובדים שאינם נהנים מהגאות במשק הישראלי. עובדה זו היא חלק מהמדיניות הכללית, לדעת מתכנני הכלכלה הישראלית מסוגל קפיטליזם להתפתח רק כאשר קיימת הכדאיות הוודאית המתבטאת ברווחים גדולים. על כן מעלימים עין כאשר הרווחים הגבוהים גורמים להשפעות אינפלציוניות.
מגמת עליית אי השוויון בהכנסות בשנים האחרונות אינה אלא צדו השני של המטבע שתואר כאן. חיים אנו כיום בתקופת גאות. ידוע מהניסיון כי בתקופת גאות יכולים ומסוגלים העובדים להשיג מבעל ההון הרבה יותר מאשר בתקופת שפל ורווחיות נמוכה. צריכים העובדים לקחת דברים אלה לתשומת לבם.
