ידידי הקורא,
לפני כשנה הופיעה ב"מצפן" הסיסמה "מוועדי פעולה – לאירגון של קבע".
במשך שנת תשכ"ג התפתחו ענייני הפועלים באופן שנתן פתח לספק, האם אומנם כיוון ההתפתחות הוא "לאירגון של קבע".
אחרי השיא של שביתת המחאה הארצית נגד הקפאת השכר, בא השפל של האינטריגות הפוליטיות השפלות מצד כמה מפלגות "ותיקות", ביניהן יש לציין במיוחד את מפ"ם.
מנגנוני מפלגות אלה חשים שאירגון קבוע ועצמאי של פועלים (מה שקרוי איגוד מקצועי) עלול לערער אחת ולתמיד את מעמדם של העסקנצ'יקס מלחכי הפנכה שלהם. עסקנים אלה, המורגלים בתככים פוליטיים, מצליחים לא פעם לחבל בשביתה צודקת. הם מעמידים פנים כאילו תומכים הם בשביתה. חלק ממנהיגי השביתה נותן בהם אמון ומקווה שיתנו לשובתים את הגיבוי הפוליטי. אולם ברגע המכריע, כאשר המאבק מגיע לשיאו והשאלה היא למי יהיה "יותר אוויר", למעבידים או לשובתים, מייעצים הם לפועלים לחזור לעבודה. הם מציפים את מנהיגי השביתה ב"הבטחות" בלתי פורמאליות, וכתוצאה מכך חוזרים הפועלים לעתים קרובות לעבודה, אפילו מבלי לקבל שכר עבור ימי השביתה.
אולם, עם חלוף הזמן, ונוכחים הפועלים שאין דרך אחרת למאבק מקצועי, אלא בהקמת אירגון של קבע. השביתות האחרונות ב"אמקור" וב"דן" הוכיחו לציבור הפועלים בארץ כמה נכון הוא הכלל: "אם אין אני לי – מי לי".
כגרעין ראשון לאירגון של קבע נוצר גוף דמוקרטי של הוועדים בגוש דן, גוף הממלא את התפקידים של מועצת האיגוד המקצועי (תפקידים שאינם מתמלאים על ידי מועצת ההסתדרות!). המפעל השובת מכנס אותו לשם עזרה וקשר עם מפעלים אחרים. מקיימים בו התייעצויות לקביעת המדיניות של הפועלים כלפי המעבידים, ועוד.
אולם, לגוף זה חסרים עדיין כמה כלים יסודיים אשר יאפשרו לו לפעול באופן תקין. ראשית, חסר הכסף. על חיסרון זה יש להתגבר בהקדם האפשרי. שנית, חסרה מדיניות לטווח ארוך. יש להיות מוכנים למאבקים עקרוניים עם הנהגת ההסתדרות. צריך לקבוע מדיניות לשם שינוי פני ההסתדרות – ובייחוד חוקת ההסתדרות – על מנת להופכה לאירגון של האיגודים המקצועיים בישראל (ולא למבצעת המדיניות של הממשלה).
נאחל נא, אתה ידידי הקורא ואני, לפועלי ישראל, שבשנת תשכ"ד יתחולל המפנה המקווה ויקום גוף פועלים עצמאי בגוש דן, שיהווה את אבן היסוד לאיגודים המקצועיים של פועלי ישראל.
