לא מזמן יצא לאור סקר מס' 19 של בנק ישראל. בסקר זה כלול פרק: "התמורות במבנה הפיננסי של חברות התעשייה בישראל בין השנים 1956/7 ו-1961/2. מפרק זה אנו למדים כמה דברים מאלפים ביותר ביחס למתח הרווחים בתעשייה.
סקר זה מלמד כי רווחי חברות התעשייה בישראל גדלו פי 5 בממוצע באותו פרק זמן, שעה שגידול ההון העצמי שלהן היה פי 1.63 בלבד. כן גילינו בסקר פירוט ביחס לשער הרווח הנוהג בתעשייה בשנת 1961. ובכן, הנה העובדות: ענף המזון הגיע לשער הרווח הגבוה ביותר – 50%; ענף המתכת – 28.4%; ענף הטקסטיל – 22.6%; שאר הענפים – 29% (שיעור הרווח מכלל ההון העצמי).
יש כמובן לקחת בחשבון את ירידת ערך הכסף במשך תקופת הסקר, אך מאידך גיסא יש לזכור גם כי הסקר מסתמך על המאזנים הרשמיים של החברות הנמסרים לרשות מס ההכנסה. דומה כי אין צורך להוכיח כי החברות משתדלות למסור לרשות המס המוסמכת על שיעור רווח נמוך מזה המושג למעשה.
מה מתברר איפוא? מתברר כי בתקופה הנסקרת גדלה "העוגה" המיוצרת על ידי התעשייה הישראלית. כן מתברר כי מגידול זה נהנו בעיקר המעבידים, בעוד ציבור פועלי התעשייה זוכה לחלק זעיר בלבד ממנו. ועוד אנו למדים, כי רק חלק קטן מכלל גידול הכנסות המפעלים הועבר לתחום ההשקעות.
איגוד מקצועי ראוי לשמו צריך היה להסיק כמה מסקנות ולהפיק כמה לקחים ממסמך חשוב אשר כזה.
עובדות אלה מאפשרות, ואף מחייבות יציאה למאבק על העלאת שכר בתעשייה לכל אורך החזית.
מאבק כזה עשוי להיתמך תמיכה של ממש, ראשית על ידי הידיעה כי יש מאין לשאוב את התוספת. שנית – המצב הנוכחי נוח יחסית לניהול המאבק בשל היעדר לחץ חזק של אבטלה בתעשייה.
ברור כי לשם ניהול מאבק כזה נחוץ אירגון פועלי ממשי במקום הסתדרות פועלים ה"דואגת" לכל דבר שתחפצו: "ציונות", "הגדלת הנורמות", "קליטת עלייה", "כיבוש השממה", "קיבוץ גלויות" וכו' – רק לא למה שנועדה לו באמת:
הגנה על ענייני הפועלים.
לוועד הפועל של ההסתדרות יש המון מחלקות עם אין סוף פקידים ומומחים. לשירותו עומדים בין השאר גם כלכלנים. אין להניח כי אלה האחרונים מטומטמים עד כדי כך שלא ידעו על העובדות החותכות שפורסמו בסקר. הם גם יודעים היטב עד כמה מרומה ציבור הפועלים על ידי ההסכם החדש של תוספת היוקר. הם יודעים ושותקים; הם שותקים ומנסים להשתיק גם את הפועלים, על אף שלאמיתו של דבר היו צריכים הם דווקא להיות המזעיקים את ציבור הפועלים ולקרוא תיגר על העוול. אחרת, בשביל מה מונחים הם שם למעלה במשרדיהם המצוחצחים ומקבלים משכורות שמנות ממיסי פועלים החוזרים יום יום עייפים אחר עמל קשה?
האם שאל עצמו מישהו מאותם מפא"יניקים, אחדותניקים, מפ"מניקים או דתיים – האם שאל עצמו מדוע מועל הוא בייעודו, בשליחותו ובממון שניתן לו בתורת משכורת במשך 365 יום בשנה?
רבותי העסקנים! כדאי מאוד שתהרהרו בדבר בתוככם. החזירות גדולה מכדי שציבור פועלים כה גדול יסכין עמה בלי סוף.
