לאחר שנים רבות של משא ומתן קשה ומייגע, הגיעו שלוש המעצמות הגרעיניות הגדולות להסכם מוגבל להפסקת הניסויים האטומיים.
אנשים ברחבי העולם קיבלו את ההסכם באנחת רווחה. ואכן, יש בהסכם משום הישג לטובת האינטרסים של כלל האנושות. לתקופת מה ייפסקו הפיצוצים באטמוספירה, המרעילים את מעטפת כדור הארץ באבק רדיו-אקטיבי, תינתן דחיפה גדולה להפסקת מירוץ זיון אטומי של מדינות קטנות. מדינות אלה ייאלצו, תחת לחץ המעצמות הגדולות (כל אחת בהתאם לאזור ההשפעה שבו היא נמצאת) להצטרף להסכם מוסקבה.
מבחינתנו אנו, כאנשים החיים במזרח התיכון, הסכם מוסקבה הוא בחינת עזרה שלא תסולא בפז לכוחות הנאבקים למען פירוז אטומי. על כן חייבים אנו לברך על ההסכם.
עם כל החיוב שבהסכם אין להתעלם ממגבלותיו הרבות ומהצורה שבה הושג. ראשית, ההסכם לא מגביל את פיתוח החימוש של המעצמות הגרעיניות הנוכחיות. מעצמות אלה הגיעו למסקנה שהתועלת הנוספת לפיתוח כלי נשק גרעיניים, הנובעת מפיצוצים נוספים, תהיה כה קטנה, עד שמוטב לוותר עליה למען הגבלת התפוצה של כלים אלה בקרב מעצמות נוספות.
שנית, ארצות הברית עדיין רואה סיכויים לשפר את נשקה על ידי ניסויים גרעיניים תת קרקעיים ולכן לא הוטל עליהם איסור לפי חוזה מוסקבה. ארצות הברית ממשיכה למעשה בסדרת הניסויים הנ"ל. שלישית, חוזה זה, ככל חוזה, כתוב על נייר. כל צד יכול לקרוע אותו לגזרים בזמן הנראה לו. יותר מזה: בחוזה עצמו כלול סעיף האומר שאם אחת המדינות החתומה על ההסכם תראה את ביטחונה הלאומי כנמצא בסכנה, היא רשאית להתעלם מההסכם ולבצע ניסויים גרעיניים בניגוד לו.
כפי שכבר ציינו, אין ההסכם מגביל למעשה את המעצמות האטומיות הקיימות. הוא מופנה בעיקרו כלפי מעצמות גדולות המתעתדות לפתח נשק גרעיני. מעצמות אלה (סין וצרפת) לא שותפו במשא ומתן ולכן מתנגדות להסכם. בעוד אשר בכוונתו של דה גול להצטרף להסכם בעתיד, כאשר צרפת תוכר כ"חברה שוות זכויות במועדון הגרעיני", הרי עמדתה של סין היא שונה. היא מצביעה על העובדה שהחוזה מפריד בין ניסויים בנשק גרעיני לבין ייצור נשק גרעיני והשימוש בו. על ידי איסור הניסויים (בחלקם!) והתרת ייצורו, "נותן (ההסכם) עילה חוקית להמשך בייצור, באגירה והשימוש בסוגי נשק גרעיני על ידי שלוש המעצמות שבידיהן נמצא נשק זה".
הסינים יצאו בהתקפת-נגד דיפלומטית וקראו ל"עריכת ועידת פיסגה בינלאומית כדי לדון באיסור מוחלט של הנשק הגרעיני והשמדתו". הם מציעים לבצע את הצעדים הבאים:
- פירוק כל הבסיסים הצבאיים, לרבות בסיסים גרעיניים, על שטח זר ופינוים מחו"ל של כל סוגי הנשק הגרעיני ואמצעי הובלתם.
- הקמת אזורים חופשיים מנשק גרעיני באסיה ועל חופי האוקיאנוס השקט. אזורים אלה יכללו את ארצות הברית, ברית המועצות, סין, יפן, מרכז אירופה ואפריקה.
- הטלת איסור על יצוא ויבוא של נשק גרעיני וידע טכני הדרוש לייצורו.
- הפסקת כל הניסויים הגרעיניים, לרבות ניסויים תת-קרקעיים.
התנגדותה של סין להסכם מבטאת חשש ממשי ומוצדק מפני אפשרות של חשיפתה לאיומים גרעיניים וסחטנות גרעינית מצד ארצות הברית.
כי זאת לדעת – הסובייטים לא במקרה סירבו ומסרבים לספק נשק גרעיני לסין ולא במקרה מונעים ממנה סיוע מדעי העשוי לקרבה לייצור עצמי של נשק כזה. יש להניח כי הסירוב הסובייטי הזה מהווה גורם חשוב בקלקול היחסים בין שתי המעצמות. הסינים חייבים היו להסיק כמה מסקנות בדבר המניעים של המדיניות הסובייטית הזאת. יבואו "שוחרי שלום" וישאלו בתמימות: וכי מדוע זקוקים הסינים לנשק גרעיני? התשובה פשוטה בתכלית: האויב הממשי הניצב מול סין העממית היא ארצות הברית עצמה, החמושה חימוש אטומי מכף רגל ועד ראש.
האיומים האנטי-סיניים שהושמעו בימים האחרונים מפי ממשלת ארצות הברית בצד ה"אזהרה" הסובייטית לסינים לבל יחשבו כי ברית המועצות תהיה מוכנה לשאת באחריות ל"התגרותם באימפריאליזם" – מלמדים כי לחשש הסיני יש יסוד.
אין ספק שבעתיד הלא רחוק, כאשר יעמוד על הפרק הסכם מרחיק לכת יותר בעניין הנשק הגרעיני, ייאלצו המעצמות הגרעיניות הנוכחיות להביא בחשבון גם את האינטרסים של סין העצומה, המייצגת את רבע האנושות.
