לפני עשרים וארבע שנים, ב-23 באוגוסט שנת 1939, נחתם במוסקבה אחד המסמכים המוזרים ביותר בהיסטוריה המודרנית: חוזה מרחיק לכת בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות.

החוזה הורכב משני חלקים. החלק הראשון, הגלוי, היה אמנת אי התקפה בין שני הצדדים. גרמניה הנאצית וברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות התחייבו בו חגיגית לא לתקוף זו את זו, לא לתמוך בשום אופן במעצמה שלישית אשר תילחם נגד אחד משני הצדדים וכן לא להתחבר לשום צירוף של מדינות המכוּון – במישרין או בעקיפין – נגד הצד השני.

הבנה ידידותית

החלק השני של החוזה היה פרוטוקול סודי, אשר נתפרסם רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר המסמכים הסודיים הנאציים נפלו בידי צבאות הכיבוש המערביים. בפרוטוקול חשאי זה חילקו ביניהם שני הצדדים את אירופה המזרחית (בשפה הדיפלומטית מכונה חלוקה כזאת בשם "תיחום אזורי אינטרסים").

קובע הפרוטוקול:

"1. במקרה של שינויים טריטוריאליים ופוליטיים בשטחים השייכים למדינות הבאלטיות (פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא) יהווה גבולה הצפוני של ליטא את גבול אזורי האינטרסים הן של גרמניה והן של ברית המועצות.

"2. במקרה של שינויים טריטוריאליים ופוליטיים בשטחים השייכים למדינה הפולנית יתוחמו אזורי האינטרסים... על ידי קו הנהרות נארב, ויסלה וסאן בקירוב".

כמו כן מכריז הפרוטוקול על בסרביה (שהיתה מסופחת מאז 1919 לרומניה) כחלק מתחום האינטרסים של ברית המועצות. אשר לפולין מוסיף הפרוטוקול ואומר:

"השאלה, אם לאינטרסים של שני הצדדים רצוי קיומה של מדינה פולנית עצמאית, וכיצד ייקבעו גבולותיה של מדינה כזו, תוכל לבוא על פתרונה הסופי בהמשך השתלשלות המאורעות הפוליטיים. על כל פנים, שתי הממשלות יפתרו שאלה זו בדרכי הבנה ידידותית".

על החתום באו יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ בממשלת היטלר, וויאצ'יסלאב מולוטוב, יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים (ראש הממשלה) וקומיסר (מיניסטר) לענייני חוץ של ברית המועצות. ההסכם נכנס לתוקפו מיד עם חתימתו.

אחרי שהבטיח באופן כזה את אגפו המזרחי מפני התקפה, פנה היטלר לביצוע זממו. שבוע ימים לאחר חתימת החוזה פלשו הצבאות ההיטלריסטיים לפולין ובכך פתחו במלחמת העולם השנייה.

היחסים הבלתי טבעיים של "הבנה ידידותית" בין ארץ הסובייטים לבין גרמניה הנאצית נמשכו כשנתיים, עד ליום הפלישה הגרמנית לתוך ברית המועצות (22.6.41).

פה מלא מים

עד היום נטושה מחלוקת חריפה בקשר להערכת התקופה ההיא. מתנגדיה המושבעים של ברית המועצות אינם מחמיצים שום הזדמנות לנגח אותה על ההסכם הנאצי-סובייטי. הם מאשימים את ברית המועצות בסיוע להיטלר וטוענים כי אילולא סיוע זה לא היה היטלר יכול לפתוח במלחמה.

לעומתם, מגינים הקומוניסטים עד היום על ההסכם. הם קובעים כי ברית המועצות נדחפה לחתום עליו נגד רצונה, כתוצאה ממדיניותן הרת האסון של מעצמות המערב – אנגליה וצרפת. במצב זה היה ההסכם המוצא היחיד שאיפשר לברית המועצות להרוויח זמן יקר. לחיזוק עמדה זו מובאת שורה של נימוקים והוכחות (אשר יפורסמו להלן).

אולם המפלגות הקומוניסטיות נמנעות מלהעריך במפורט את תקופת "ההבנה הידידותית" (מחתימת ההסכם עד לפלישה הנאצית לברית המועצות); ובעיקר הן ממלאות פיהן מים בקשר למדיניות שהן עצמן ניהלו בתקופה זו. (כאשר כמה חברים במק"י – ובתוכם כותב הטורים הללו – תבעו ממפלגתם לערוך דיון במדיניות שניהלה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בתקופה ההיא, הם נתקלו בסירוב עקשני. על תביעתם זו ועוד "דברי כפירה מסוכנים" אחרים הם גורשו ממק"י בסתיו אשתקד, בעוון "חתירה תחת יסודות המפלגה".)

אנו איננו יכולים להיות שותפים לשתיקה זו. לדעתנו יש לדון ולחזור ולדון במאורעות שהתרחשו זה מכבר – לא על מנת לחטט בפצעי העבר, אלא כדי ללמוד לקח להווה ולעתיד.

ממינכן עד מוסקבה

כאמור, מפיצים החוגים האנטי סובייטיים את הדעה, שחוזה ריבנטרופ-מולוטוב ראוי לגינוי מוחלט ונמרץ. הם טוענים כי חוזה זה הוא אשר עודד את היטלר לפתוח במלחמה.

בדיקת העובדות מוכיחה, כי טענה זו אינה רק בלתי נכונה, אלא אף צבועה ביותר.

מאז החלה הסכנה ההיטלריסטית לאיים על שלום העולם, היתה זו ברית המועצות אשר קראה ללא הפוגה לאחוז באמצעים ממשיים למניעת התוקפנות הגרמנית, ולאחר מכן – לעצירתה. אולם מעצמות המערב – צרפת ובריטניה – נקטו במדיניות פייסנית כלפי היטלר ובכך עודדו אותו להציג תביעות נוספות. נביא רק כמה דוגמאות לכך:

  • ב-17.3.38, אחרי האנשלוס (סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני), הציעה ממשלת ברית המועצות ועידה, במסגרת חבר הלאומים או מחוצה לו, שבה יוחלט על נקיטת אמצעים למניעת תוקפנות נוספת. אולם מעצמות המערב עברו בשתיקה על התוקפנות, וב-24.3.38 דחה ראש ממשלה בריטניה, צ'מברלין, את ההצעה הסובייטית.
  • ב-21.9.38, כאשר ריחפה על צ'כוסלובקיה סכנת התוקפנות הגרמנית, הכריז שר החוץ הסובייטי ליטבינוב בז'נבה כי ממשלתו תקיים את הברית שלה עם צ'כוסלובקיה ותבוא לעזרתה במקרה שתותקף. אולם החוזה הסובייטי-צ'כי התנה במפורש כי ברית המועצות תבוא לעזרת צ'כוסלובקיה רק אם צרפת תקדים ותפעל באופן דומה. ואילו צרפת הפרה את בריתה. ימים ספורים אחרי הכרזת  ליטבינוב, זחלו ראשי ממשלות צרפת ובריטניה על גחונם למינכן ובקנוניה מבישה, שפלה וקצרת ראות הפקירו את צ'כוסלובקיה להיטלר.
  • ב-18.3.39 הכריז ליטבינוב על אי הכרת ברית המועצות בכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה והציע ועידה בהשתתפות צרפת, בריטניה, פולין, ברית המועצות, רומניה ותורכיה לשם נקיטת אמצעים לעצירת היטלר. צ'מברלין מיהר ודחה גם הצעה זו. יתר על כן, יוזף בק, שר החוץ של פולין, שהצטיין בכסילותו וביהירותו, דחה אפילו את ההצעה הבריטית הבלתי מחייבת שמעצמות המערב, ברית המועצות ופולין יכריזו על התייעצות ביניהן במקרה של תוקפנות.
  • ב-16.4.39 הציע ליטבינוב לשגריר הבריטי במוסקבה שמעצמות המערב וברית המועצות יחתמו ביניהן על חוזה הגנה ויערבו לפולין (ויתר המדינות הקטנות באירופה) מפני תוקפנות. הבריטים השהו זמן רב את תשובתם. ב-31.5.39 חזר מולוטוב (אשר החליף בינתיים את ליטבינוב בתפקיד שר החוץ), בנאומו הראשון בתפקידו החדש, על ההצעות הסובייטיות המפורטות. אולם הסחבת נמשכה. יוזף בק, מצידו, הודיע שאינו רואה כל תועלת מברית כזאת, שכן במקרה של התקפה גרמנית יהיה הצבא הפולני עסוק מכדי לחוש לעזרת ברית המועצות (!).

לבסוף, כאשר בחודש אוגוסט הואילו אנגליה וצרפת לשלוח למוסקבה משלחת צבאית לשם דיון מעשי בהסכם המוצע, מונו למשלחת זו נציגים חסרי חשיבות, נשלחו באונייה איטית במיוחד ובהגיעם למוסקבה התברר כי "שכחו" לצייד אותם בכתב האמנה המייפה את כוחם לדון בהסכם עם ממשלת ברית המועצות.

גם אחרי שהחלו חברי המשלחת בדיוניהם עם שר ההגנה הסובייטי, המרשל וורושילוב, המשיכו לנקוט בשיטת הסחבת.

גישושים בכיוון השני

אולם אז כבר איחרו ממילא את המועד, כי בינתיים השתכנע סטאלין יותר ויותר שתכסיסי המערב מכוונים לתכלית אחת ויחידה – לפייס את היטלר ולעודד אותו במסעו מזרחה, אל ברית המועצות.

התנהגותן של בריטניה וצרפת היתה כאילו מכוונת ליצור את הרושם שאם היטלר יתקוף את ברית המועצות הן תעמודנה מן הצד, או אף תצטרפנה אליו.

לכן, כבר באביב שנת 1939 החלה ברית המועצות בגישושים זהירים בכיוון גרמניה. גישושים אלה התנהלו הן במישור הדיפלומטי (במסגרת שיחות כלכליות שהתנהלו בברלין) והן במישור הגלוי.

בנאומו של סטאלין בוועידה ה-18 של מפלגתו (10.3.39), אם כי הוא חזר על ההצעות הסובייטיות למערב, רמז גם על כך שברית המועצות מעוניינת בהסדר יחסיה עם גרמניה.

גם מולוטוב, בנאומו שהוזכר לעיל, השמיע רמזים כאלה. יתר על כן, עצם הדחתו של ליטבינוב, המיניסטר היהודי שדגל בהתקרבות למערב, והחלפתו במולוטוב, היה צעד של רצון טוב כלפי גרמניה.

אולם אין ספק שעוד בחודש אוגוסט היה סטאלין מעדיף לכרות חוזה הגנה עם המערב, ורק עמדת אנגליה וצרפת דחפה אותו סופית לזרועות הגרמנים, אשר הבליטו והדגישו את רצונם העז בהסכם מיידי עם ברית המועצות. וכך קרה, שבעוד המשלחת המערבית מנהלת במוסקבה דיונים קטנוניים אינסופיים, נכרתה הברית הסנסציונית עם גרמניה.

ברירה אכזרית

אין לבוא איפוא בטענות נגד ברית המועצות על עצם חתימת הסכם עם גרמניה. יתר על כן, "רווח הנשימה" שבו זכתה ברית המועצות עד להתקפה הגרמנית עליה, איפשר לה לחזק בינתיים את כלכלתה וצבאה. ביוני 1941 היתה ברית המועצות חזקה יותר מאשר בספטמבר 1939. אכן, גם גרמניה התחזקה בינתיים בהרבה – בין היתר עקב כיבושיה בפולין ובמערב – אולם, כאמור, ב-1939 היה יסוד לחשש שהתקפה גרמנית על ברית המועצות תלוּוה בתמיכה (פעילה או סבילה) של מעצמות המערב.

גם לתפישת בסרביה וחלק מפולין בידי ברית המועצות אפשר למצוא צידוק. שטחים אלה היו ברובם מיושבים רוסים ואוקראינים. הם נקרעו מברית המועצות בתקופת מלחמת האזרחים והאינטרבנציה.

אפילו את סיפוח הארצות הבאלטיות על ידי הסובייטים אפשר להצדיק – אם לא מבחינה עקרונית, הרי לפחות מנקודת ראות אסטרטגית. הרי משעה שהיטלר פתח במלחמה לא היה כבר מקום לדבר על עצמאותן של מדינות אלה ושל פולין. כל שטח שלא היה נתפס בידי ברית המועצות היה נופל ממילא בידי הנאצים. (מבחינה יהודית יש להוסיף, כי חלק ניכר מיהודי השטחים שנתפסו על ידי ברית המועצות פונו לפנים הארץ וניצלו על ידי כך מהשמדה).

סיפוחים ממין זה אינם מעוררי אהדה, בדרך כלל, אבל יש להודות שברית המועצות עמדה בפני ברירה אכזרית.

"ידידות שחושלה בדם"

אכן, על כמה ממעשי ברית המועצות באותה תקופה אין כל אפשרות ללמד זכות – אפילו אם נגייס כל קורטוב של רצון טוב. לפעמים נדמה היה שסטאלין מקיים את חלקו בהסכם לא כמי שכפאו שד, בבחינת "ההכרח לא יגונה", אלא כאילו מתוך רצון והתלהבות. נמנה רק כמה דוגמאות.

  • כבר ביום הראשון של המלחמה הושיטה הממשלה הסובייטית עזרה חשובה לחיל האוויר הגרמני; היא נעתרה לבקשת ה"לופטוואפה" שתחנת השידור הרוסית במינסק תאריך את שידוריה בשעתיים ותזהה את עצמה לעתים תכופות. הדבר היה דרוש למפציצים הגרמניים למטרות ניווט והקל עליהם את מלאכת הפצצת ערי פולין וצבאה. אין ספק שעובדה זו היתה ידועה היטב לסובייטים.
  • כאשר הושלמה חלוקת פולין בין צבאות גרמניה וברית המועצות, פירסמו שתי הממשלות (ב-17.9.39) הצהרה משותפת, שנוסחה בידי סטאלין. בהצהרה זו התעלה הוא אל שיאי הציניות, הצביעות וההתחסדות; נאמר בה כי מטרת גרמניה וברית המועצות היא – "להשיב על כנם את השלום והסדר בפולין, שהושמדה עקב התפוררות (!) המדינה הפולנית, ולסייע לעם הפולני ליצור תנאים חדשים לחייו המדיניים".
  • יתר על כן, ב-28 בספטמבר נחתם "חוזה גבול וידידות גרמני סובייטי", אשר אחד משלושת סעיפיו הסודיים קובע: "שני הצדדים לא יסבלו בשטחיהם תעמולה פולנית, הפוגעת בשטחים של הצד השני. הם ידכאו בשטחיהם כל אתחלתא של הסתה כזו, ויודיעו זה לזה על צעדים מתאימים למטרה זו". כלומר, אם קומוניסטים פולנים היו מנהלים, בשטח המוחזק על ידי הצבא האדום, תעמולה נגד הכיבוש הנאצי של חלקה השני של פולין, הרי התחייבה ברית המועצות (לפי הסכם זה) לדכא תעמולה זו ולהודיע לנאצים על כך!
  • עם כל כיבוש נוסף של היטלר – בדניה, בנורבגיה, בהולנד, בבלגיה ובצרפת – היו סטאלין ומולוטוב מזדרזים לברך על כך. הנה למשל ב-9.4.40, כשהצבא הנאצי פלש לסקנדינביה, מיהר מולוטוב לומר לשגריר הגרמני פון דר שולנבורג: "הממשלה הסובייטית מבינה את הצעדים שגרמניה הוכרחה (!) לנקוט... אנו מאחלים לגרמניה הצלחה מלאה בצעדי התגוננותה". וב-17 ביוני, כאשר צרפת הודיעה על רצונה להיכנע, קרא מולוטוב לשולנבורג והביע בפניו "את מיטב איחוליה של הממשלה הסובייטית על ההצלחה המזהירה של הוורמאכט הגרמני".
  • יתר על כן, כחודש ימים בלבד לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, כאשר סטאלין נטל לידיו לראשונה את כיסא ראש הממשלה, נצטוו נציגי הממשלות הגולות של בלגיה, נורבגיה ויוגוסלביה לעזוב את ברית המועצות, "מפני שממשלותיהם חדלו מלהתקיים."
  • ולבסוף, אי אפשר שלא להזכיר את איגרתו המפורסמת של סטאלין להיטלר. באיגרת זו, שפורסמה ב"פראבדה" ב-25.12.39 נאמר, בין היתר: "הידידות של עמי גרמניה וברית המועצות, ידידות שחושלה בדם, יש לה כל היסוד להיות איתנה ולהאריך ימים".

לטווח ארוך?

מסתבר שהתקווה כי הברית הגרמנית-סובייטית "תהיה איתנה ותאריך ימים" לא הובעה על ידי סטאלין במקרה, מן השפה ולחוץ.

סימנים רבים מעידים על כך שסטאלין לא ראה בהסכם רק צורך השעה, צעד טקטי המכוון להרוויח מעט זמן, אלא הסדר יציב לטווח ארוך. יש רגליים לסברה, כי הוא האמין שאחרי ניצחון גרמניה במלחמה נגד המערב (דבר שמעטים הטילו בו ספק) יחולק העולם הישן לאזורי השפעה וייכון מעין "דו קיום בשלום" בין מדינות הציר לבין ברית המועצות – אם לא לנצח, הרי לפחות למשך זמן רב.

הסימן הבולט ביותר בכיוון זה הוא העובדה שסטאלין הופתע לחלוטין מן הפלישה הגרמנית ב-22.6.41, וזאת למרות ריכוזי הצבא הגרמני ליד גבולות ברית המועצות שבועות רבים לפני הפלישה ולמרות שהוא הוזהר בפירוש, על ידי השגריר הבריטי וכן על ידי מקורות אחרים, ובעוד מועד, על ההתקפה העתידה ואף נמסר לו מראש התאריך שבו היא עומדת להיפתח.

עצם העובדה שסטאלין הופתע אינה שרויה כלל במחלוקת. אגב, סטאלין עצמו הודה בכך פעמים אחדות. מכאן משתמע שהוא לא הביא בחשבון אפשרות של פלישה גרמנית בזמן הקרוב.

מעניין לקרוא מה אומר בעניין זה "המילון הפילוסופי הקצר" שיצא בברית המועצות ב-1951 – מן הסתם תחת פיקוחו של סטאלין עצמו. בערך סטאלין (הערך הארוך ביותר ב"מילון") אנו מוצאים כתוב:

"ב-6 במאי שנת 1941 נתמנה י. וו. סטאלין ליו"ר מועצת הקומיסרים העממיים בססס"ר. לפי יוזמת סטאלין מילאו הוועד המרכזי של (המפלגה) והממשלה הסובייטית – על סמך החלטות הוועידה ה-18 של (המפלגה) – את ידי הגוספלאן לעבד תוכנית כוללת בשביל ססס"ר למשך חמש-עשרה שנים (!), תוכנית שנועדה להגשים את המשימה לעבור את הארצות הקפיטליסטיות העיקריות מבחינה כלכלית (!). בהדרכתו של מנהיגו האהוב צעד העם הסובייטי בטוחות לקראת הקומוניזם (!). ההתנפלות הפתאומית (!) של גרמניה ההיטלריסטית על ססס"ר ב-22 ביוני שנת 1941 הפסיקה את עבודת היצירה של שלום אשר לעם הסובייטי" (הקטע הזה מובא לפי התרגום העברי של "המילון" שיצא בהוצאת "מדע וחיים", בשנת 1954).

גם אז, כמו היום, "צעד העם הסובייטי בטוחות לקראת הקומוניזם" בהתאם ל"תוכנית כוללת למשך חמש-עשרה שנים", אלא שאז היתה זו הוועידה ה-18 (ולא ה-22) שהחליטה על כך. וגם אז – כמו היום – היה "המנהיג האהוב" משוכנע, כנראה, שחוזי אי ההתקפה שלו הם אבני יסוד למדיניות ארוכת טווח, ושיוכל להוביל את עמו אל הקומוניזם כשהוא מובטח על ידי הסכמים כאלה, גם ללא מהפכה סוציאליסטית בארצות נוספות. רבותי, ההיסטוריה חוזרת...

בדיחה ברלינאית

סימן נוסף המצביע באותו כיוון הוא פרשת המשא ומתן הסובייטי גרמני בנובמבר 1940. במשא ומתן זה, שנוהל בברלין, הציעו היטלר וריבנטרופ למולוטוב שברית המועצות תצטרף להסכם שלוש מעצמות הציר (גרמניה, יפן ואיטליה) ותהפוך אותו בכך להסכם מרובע. תמורת זאת יובטחו "השאיפות הטריטוריאליות" ו"אזורי ההשפעה" של הצדדים.

החוזה המוצע היה לא פחות ולא יותר מאשר הסכם על חלוקת העולם הישן (בייחוד האימפריה הבריטית המתפוררת) בין ארבע המדינות.

מולוטוב לא התנגד עקרונית להצעה, אך העלה תביעות לאזורי השפעה יותר רחבים מאלה שהוצעו לו. ב-26 בנובמבר, אחרי שובו של מולוטוב למוסקבה, הודיע הוא לשגריר הגרמני שולנבורג, כי ברית המועצות תצטרף לחוזה המרובע, בתנאים הבאים:

"1. הצבא הגרמני יוצא מיד מפינלנד... השייכת לאזור ההשפעה של ברית המועצות...

"2. תוך החודשים הקרובים יובטח ביטחונה של ברית המועצות במיצרים (בים השחור) על ידי חתימת חוזה לעזרה הדדית בין ברית המועצות ובולגריה... ועל ידי הקמת בסיס לכוחות יבשה וים של ברית המועצות במיצרים, לפי חוזה חכירה לזמן ארוך.

"3. האזור מדרום לבאטום ובאקו, בכיוון הכללי של המפרץ הפרסי, יוכר כמרכז השאיפות של ברית המועצות.

"4. יפן תוותר על זכויותיה או זיכיונותיה ביחס לפחם ולנפט בצפון סאכאלין".

מעניין לציין שברית שלוש מעצמות הציר, שאליה הוזמן (והסכים עקרונית) סטאלין להצטרף, היתה ידועה עד אז בשם "חוזה האנטי קומינטרן" [קומינטרן – קיצור של "אינטרנציונל קומוניסטי"].

אגב, כבר בחגיגה שנערכה בקרמלין ביום חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, העיר ריבנטרופ לסטאלין בבדיחות הדעת כי "דעתו של העם הגרמני על העניין ניכרת מבדיחה שמקורה הם הברלינאים, הידועים בפיקחותם ובחוש ההומור שלהם, שסטאלין עתיד עוד להצטרף בעצמו ביום מן הימים לחוזה האנטי קומינטרן".

אם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עצמו היה צעד הכרחי (ולכן גם מוצדק) כשלעצמו, הרי הלהיטות שגילו סטאלין ומולוטוב בהגשמתו ואמונתם התמימה ביציבותו לטווח ארוך לא היו מוצדקות, אלא הרות אסון.

מאה ושמונים מעלות

פרק אפל בפני עצמו בפרשה עגומה זו הוא מדיניות הקומינטרן והמפלגות הקומוניסטיות.

בימיו של לנין היתה הפרדה בין מדיניות החוץ הסובייטית לבין קו המפלגות הקומוניסטיות. חוזה שנחתם, בדלית ברירה, על ידי המדינה הסובייטית הצעירה לא נחשב כמחייב את הקומוניסטים בעולם.

לנין חתם על חוזה ברסט-ליטובסק והשיג על ידי כך שלום נפרד עם גרמניה, אולם שום קומוניסט גרמני לא העלה אז על דעתו שבגלל כך עליו להחליש את מאבקו נגד השלטון בארצו. להיפך. לנין בנה על ההנחה שהתנאים הקשים שנכפו עליו בחוזה זה יושמו לאל על ידי מאבקו של הפרולטריון הגרמני, וכך אמנם היה.

לא כן בימי סטאלין. הלה השליט את העיקרון שמדיניות החוץ הסובייטית חייבת לשמש אידיאולוגיה, תיאוריה ומדיניות של התנועה הקומוניסטית העולמית.

כך היה העולם עד למחזה העגום, כשמפלגות קומוניסטיות מפנות את עיקר חיצי תעמולתן נגד אנגליה וצרפת ומאשימות אותן באחריות למלחמת העולם. מחזה זה נמשך עד לרגע האחרון ממש, עד ליום הפלישה הגרמנית לברית המועצות.

הדבר היה בולט שבעתיים, משום שעד לחתימת ההסכם, כאשר ברית המועצות עוד בנתה על אפשרות חתימת חוזה אי התקפה עם המערב, ריכזו הקומוניסטים את עיקר התקפותיהם על הפשיזם – ובייחוד על גרמניה ואיטליה. יתר על כן, התקופה שלפני ההסכם היתה תקופת "החזית העממית" בצרפת ובמדינות רבות אחרות, כאשר המפלגות הקומוניסטיות נמנעו מלתקוף את הבורגנות במדינות אלה ואף ויתרו לה ויתורים מרחיקי לכת.

ועתה, לפתע, השתנה הקו כמעט במאה ושמונים מעלות. הנה, לדוגמה, מאמר אופייני אשר ראה אור ב"קול העם" בחודש מרץ 1941, תחת הכותרת "התקפת הריאקציה ותפקידי מעמד הפועלים":

צבאות האימפריאליזם הבריטי נחלו ניצחונות מסוימים במדבר לוב וסומאלי האיטלקית. בלשונו של "השומר הצעיר" – "החזית האנטי-פשיסטית" היא שניצחה בסקטור מסוים של אפריקה הצפונית-מזרחית... צ'רצ'יל, אטלי, גנרל וייול, האמיר עבדאללה, נאשאשיבי, עבדול ראוף גאיאר, בן גוריון, טבנקין, יערי, רוקח וזרובבל עומדים שלובי זרוע ומפקדים על פועלים והמוני העם ומזרזים אותם למות "מות קדושים" על מזבח ה"אנטי פשיזם" וה"דמוקרטיה".

כמובן, פ.ק.פ. [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית] לא היתה המפלגה היחידה שנקטה בעמדה כזאת. היתה זו, למעשה, עמדתו של הקומינטרן כולו.

נקל לשער איזה נזק עצום לעניין הסוציאליזם הביא אי יכולתם או אי רצונם של הקומוניסטים להפריד בין צורכי הדיפלומטיה הסובייטית לבין צורכי המאבק המהפכני ברחבי העולם.

 *      *      *

כאמור, אנו לא לחטט בפצעי העבר באנו, אלא להסיק ממנו לקח להווה ולעתיד.