בוועד הפועל של ההסתדרות דנו כיצד למנוע ויהי מה את העלאת שכרם של הפועלים השכירים. כמנהגו מימים ימימה נחלץ אינדקס יוקר המחיה לעזרתם והורה להם את פתח ההצלה: כיוון שהמחירים עלו רק ב-2.7% ולא ב-3%, מותר חוקית ורשמית שלא להעלות את השכר.

אולם פועלים רבים סברו כי חישובי האינדקס הם מוטעים וכי לוליינותם של כמה כלכלנים בשירות האוצר אינה צריכה לחייב את ציבור הפועלים שלא ללחום להטבת תנאי חייו. אלפי פועלים בחרו בנציגיהם ושלחום להתדפק על שערי בניין הוועד הפועל ביום הישיבה המכריעה. כיוון שהמסגרות הפנימיות של ההסתדרות חונקות את שוועתם, הם רצו לטעון טענותיהם במישרין בפני צמרת ההסתדרות כדי להניעה ללחום למענם.

בפתח הבניין המסיבי פגשה בהם המשטרה. דרכי הכניסה נחסמו בפניהם: שוב היתה דרכו של פועל אל נציגו הנבחר זרועה בשוטרים.

...ובקר [מזכ"ל ההסתדרות] עמד כנראה ליד אחד החלונות והשקיף בזעם על חבורת הלא-קרואים בשעה שהסביר ברגש כי "ההסתדרות לא תנהל את דיוניה תחת לחץ".

הוא לא התכוון, כמובן, ללחץ המשטרה, אף לא ללחץ הממשלה המכתיבה לפקידיה ההסתדרותיים את הרצפטים שהם מוכרים לפועלים. בקר וחבריו אניני הנפש אוהבים להילחץ מלמעלה אבל שונאים לקבל החלטות תחת לחץ הפועלים "שלהם".

ובאמת, הנשמע כדבר הזה?! סתם פועלים שכירים יתערבו בעת שהנהגתם-מטעם חורצת בהינף-לשון את גורל משכורותיהם, רמת חייהם, תנאי עבודתם וכיוצא בזה?! הייתכן?! שפועל יעז לנופף בתביעותיו "הצכיסטיות", "האגואיסטיות", "הפרטיקולריסטיות", "האינטרסנטיות", מול פני ראש הפקידים ששיקוליו מושתתים על אהבת ציון וממשלתה, שמבטו החודר אינו מתעלם מאף צורך אחד של "מדינת היהודים"? הרי השראתו של ממונה זה יונקת את חומריה מלשד המפלגה המלאימה מזה עשרות בשנים את פועליה בעוד היא מטפחת את פרטיותם של כל מיני משקיעי-סרק ואנשי-הונות!

סוף הסיפור עגום הוא. במדינה אחרת היה מזכיר פועלים זה מוצא עצמו, בשוב אליו חושיו, הרחק ממשרדי הסתדרותו, אפילו היה חדרו בנוי משוטרים. ואילו בישראל? אצלנו נשאר מזכיר כזה לשבת על מקומו מבלי שייאלץ אפילו לעשות את חשבון נפשו.

כי מזכירי ההסתדרות והמזכיר הכללי בראשם לא נבחרו כשמשי הסתדרותם. משרותיהם אינן תלויות באנשי איגודם המקצועי. הם פקידים ממונים המתמידים במשרותיהם ככל שהם מייצגים ביתר הצלחה את האינטרסים של המדינה בפני פועליהם. הם מסכנים את מעמדם כאשר הם מנסים לייצג את הפועל בפני המשטר. ככל שפקידונים אלה מרבים בתככים אנטי פועליים, ככל שהם מרפים ומחלישים את המאבק המעמדי בארץ – כן עולה יוקרתם בעיני צמרת מפא"י ואפילו ח"כ אברמוב לא יתאונן...

יהיה מי שישאל: כל זה מובן, אבל כיצד מצליח בקר כזה לנהוג בפועלים כבבקרו מבלי לצאת מנוגח על ידם?

התשובה לשאלה זו טמונה במבנה ובאירגון ההסתדרות. אנו ננסה להשיב עליה במאמר זה.

בשירות המשימות הציוניות

הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל לא הוקמה בכדי לשמש איגוד מקצועי של פועלים. היא הוקמה (בחנוכה 1920) כ"אירגון הפועל היהודי בארץ ישראל לשם בניין חברת עבודה יהודית".

חוקת ההסתדרות נתקבלה בוועידתה השנייה, ב-1923. כיסוד לה נקבע הסעיף הבא:

"ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים וגם התרבותיים של כלל העובדים בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל".

שני ציוויים מרכזיים עומדים בפני ההסתדרות בין שתי מלחמות העולם: כיבוש העבודה ורעיון ההתיישבות.

"כיבוש העבודה" פירושו לכבוש לפועלים היהודים את שוק העבודה היהודי תוך סילוק מוחלט של כוח העבודה הערבי. במילים אחרות – ההסתדרות לחמה בחירוף נפש (ללא גוזמה) בעד ניצול בלעדי של יהודים על ידי יהודים.

"רעיון ההתיישבות" חייב את החלוץ היהודי בעל ההכרה הציונית ליצור במו ידיו לעצמו ולבאים אחריו משק כלכלי שיוכל לשמש בסיס לחברה יהודית בארץ.

פירוש "רעיון ההתיישבות" היה למעשה כזה: אני החלוץ מוכן עקב אשליות סוציאליסטיות ושאיפות לאומיות נאצלות (ושוב ללא גוזמה) לייבש ביצות ולגור בצריפונים בכדי להתחיל בבניין משק יהודי עצמאי ובכדי למשוך אחרי את הונם של בעלי הבתים היהודים שישקיעו כספם רק באם תמורתו תובטח להם.

פרשנות על "מלחמת המעמדות"

בהגשמת שני הציוויים המרכזיים הללו היתה ההסתדרות תלויה תלות אורגנית במעביד היהודי הפרטי ובהון יהודי הלאומי, שנשאב בחלקו הגדול מכיסי בעלי הון יהודים ברחבי העולם.

אין פלא שבתנאים הללו טרחה ההסתדרות לנטוע בארץ חברה יהודית בדרך ההידברות עם הבורגנות ולא בדרך המאבק נגדה. בכל ספר ציוני תוכלו לקרוא כי הפעולה המשקית של ההסתדרות היתה עדיפה בעיניה על הפעולה המקצועית.

באדר תרצ"ב כתב בן גוריון במאמרו "עבודה עברית":

"אנו חיים עכשיו במשטר רכושני ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ ואני רואה דרך וצורך – למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד – להבטיח את ענייני המשק מצד אחד וענייני העבודה מצד שני על ידי משא ומתן והסכם בין הצדדים.

"...כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד. מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת המעמדות בישראל היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה".

ההסתדרות, על כל פנים, חייבה את הפועל היהודי מראשית דרכה "להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד"...

ההסתדרות – והפועל השכיר

אילו היתה ארץ ישראל שבין שתי מלחמות עולם מאוכלסת אך ורק בחלוצים מקריבי עצמם למען בניין חברה קפיטליסטית או פסבדו-סוציאליסטית – ניחא. המציאות היתה מורכבת יותר. כבר מזמן תקומתה הוצרכה ההסתדרות לתת דעתה על מצבו של הפועל העירוני השכיר. "העבודה העברית" לא הרגיעה את עצביו של פועל שעבד לפעמים 12 ו-14 שעות ביום ונוצל באורח מחפיר במושבות כמו בבתי המלאכה ובראשוני המפעלים החרושתיים.

במשך הזמן, עם התפתחות המשק ההסתדרותי עצמו, עלתה בחריפותה בעיית יחסי האדמיניסטרציה ההסתדרותית עם הפועלים השכירים. כך בעיר וכך בקיבוץ, ששילב בדרך משלו את הקומוניזם עם הקפיטליזם.

הפועל השכיר הממוצע סרב לעבוד למען הצבר הון שאינו שלו. הוא היה מוכן להיאבק על שכרו ככל פועל שכיר נורמלי.

מול לחץ הפועל השכיר חתרה ההסתדרות להסדרי סכסוכים בדרך שלווה ולהרגעת הרוחות וסיסמתה היתה: "רמת חיים של מינימום לעובד במסגרת שלום בית לאומי".

אי אפשר היה לצפות מן ההסתדרות כי תילחם בבורגנות היהודית בחריפות בקטע אחד של החזית בעודה משתפת עמה פעולה בכל הקטעים האחרים.

למעשה עסקה ההסתדרות בריסון המאבק המעמדי של הפועל היהודי מאז תקומתה. היא חששה מהפרת האידיליה הבין-מעמדית, שנראתה לא הכרחית, על ידי פועלים בעלי הכרה. מראשיתה דאגה ההסתדרות לכבול את ידי ורגלי האגודות המקצועיות למיטת סדום ה"קונסטרוקטיבית". הדאגה הזו מציצה אלינו מבעד לסעיפים רבים בחוקת ההסתדרות.

מבנה אירגוני כפול

ההסתדרות התארגנה מראשיתה בשני אפיקים מקבילים. בדרך אופקית – על ידי חברות ישירה של הפועל בהסתדרות הכללית, ובדרך אנכית – שהתפתחה יותר לאט ופותחה מלמעלה – על ידי יצירת ועדי פועלים והקמת איגודים מקצועיים.

דרך האירגון האופקי היתה הדומיננטית. חברי מועצת ההסתדרות, בניגוד להנהגת איגוד מקצועי, נבחרים על ידי כלל חברי ההסתדרות באמצעות רשימות המועמדים של המפלגות הפוליטיות שהן – והן לבדן – משתתפות במערכת הבחירות. הנבחרים – יותר משהם נציגי פועלים הם שליחי מפלגותיהם. גם הוועד הפועל מורכב על פי יחסי הכוחות המפלגתיים בבחירות ואנשיו הם שליחי מפלגותיהם. הוועד הפועל מפתח את אירגונה של ההסתדרות מלמעלה למטה. זרועותיו בערים ובמושבות הן מועצות הפועלים המקומיות הנבחרות בדרך דומה על ידי ציבור חברי ההסתדרות במקום. גם הם פקידים ממונים מטעם מפלגותיהם.

אירגון היירארכי זה לא צמח מתוך האגודות המקצועיות אלא נבנה על ידי המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות כאשר מפא"י (או אחדות העבודה והפועל הצעיר שקדמו לה) משתלטת עליו כליל.

מוסדות הסתדרות כלליים אלה נשאו תמיד את האידיאולוגיה הציונית של שיתוף פעולה בין-מעמדי למען בניין הארץ.

פעם הם ביטאו את שלטון החלוץ החקלאי והפקידות המפלגתית בהסתדרות. היום הם מבטאים את שלטון הביורוקרטיה ההסתדרותית המפלגתית בפועלי העיר והכפר כאחד.

אשר לדרך האירגון האנכי: בדרך כלל נבנים איגודים מקצועיים מלמטה למעלה על ידי התאגדות ועדי פועלים לאיגודים מקצועיים והתחברות איגודים מקומיים להסתדרויות ארציות.

בארץ נכפפה ההתארגנות המקצועית למבנה-האב המפלגתי. ההסתדרות לא טרחה מעולם לגבש את המבנה האנכי והוא הסתעף במשך השנים ביוזמתו העצמית של הפרולטריון הגדל. בדרך כלל נתנה ההסתדרות דעתה על עובדות מוגמרות משום דאגתה לביית את אירגוני הפועלים שהתפתחו בארץ מחוץ ליוזמתה.

האיגודים – מחוסרי סמכויות

כך צמחו בארצנו איגודים מקצועיים המוזנחים על ידי הנהגת ההסתדרות – רובם נכים מבחינת אירגונם, מוסדותיהם העליונים משותקים למחצה, בראשם עומדים לעתים פקידים ממונים והם כפופים בכל שלבי הסולם ההייררכי למועצות הפועלים ולמסגרת הכללית של ההסתדרות.

פרק י"ב של חוקת ההסתדרות המקורית מ-1923 בדבר "הכרזת שביתות" ממחיש בבירור כפיפות זו של האיגודים למבנה האופקי:

  • "שביתה חלקית במקום עבודה אחד מוכרזת על ידי האגודה המקצועית באישור מזכירות מועצת הפועלים, בעיר או במושבה".
  • "שביתה של אגודה שלמה מוכרזת על ידי ההסתדרות המקצועית באישור מועצת הפועלים כולה".
  • "שביתה עירונית יכולה מועצת הפועלים להכריז רק באישור הוועד הפועל של ההסתדרות".

בידי האגודה המקצועית רוכזו למעשה פונקציות ביצועיות בלבד בעוד שעל המערכה המקצועית מונו המוסדות ההסתדרותיים הכלליים.

בעד הפועל והבורגני כאחד

עד לעלייה הרביעית לא היתה בהסתדרות מחלקה לענייני עבודה ולשכות עבודה. המזכירות של הוועד הפועל ניהלה את פעולות האיגוד.

בשנות המשבר והאבטלה של 1926-7 הוקמה המחלקה האמורה אולם, בניגוד לדעת המיעוט השמאלי בהסתדרות, סרב הרוב להפריד את הפעילות המשקית מהפונקציה המקצועית. הקמת המחלקה לא סימנה החרפת המאבק המעמדי אלא נתינת תשומת לב מיוחדת למציאת מקומות עבודה למובטל העירוני בעיקר, בדרך כיבוש העבודה ולעתים תוך חלוקת המעמסה בין הפועלים המועסקים והמובטלים.

לא הבורגני נתבע לשאת בעול האבטלה אלא הפועל הערבי והפועל היהודי המועסק.

בוועידה הרביעית, ב-1933, בגבור המאבק המעמדי בארץ, עם גידול החרושת והמלאכה, לחמה ההסתדרות להסכמים קולקטיביים, לבוררות חובה וללשכות עבודה פריטטיות כחלק בלתי נפרד מן ההסכמים הקולקטיביים. המגמה הקודמת נמשכת:

  • הוצאת סמכויות המאבק מידי האגודות וריכוזן בידי הוועד הפועל.
  • ניסיונות להגיע להסכמי פשרה מרחיקי לכת עם הבורגנות.

ההסתדרות ניסתה להבטיח לפועל את המינימום בכדי לרסן את תסיסתו ולמנוע זעזועים סוציאליים חריפים. בל נשכח ששלום הבית עם הבורגנות הוא יסוד מדיניותה של ההסתדרות. הפועל רשאי ללחום למקומו תחת השמש הקפיטליסטית המאירה, לא ליותר מזה. רק ברשות ובלי חוצפה בבקשה!

לאורך כל שנות השלושים שימשה העבודה העברית סיסמת הקרב של ההסתדרות. פשפשו בנאומי אבות היישוב ותראו כמה מאמרים ורשימות נתחברו על נושא זה. ההסתדרות לחמה בעד תעסוקה ונגד אבטלה. היא לא לחמה בעד העלאת שכר על חשבון רווחי הבורגנות – אלא כאשר הפועלים הקדימוה, וגם אז שימשה כמתווך והוציאה את הרוח ממפרשי הפועלים לפני שהשיטה את סירתם אל חופי ההסכם.

אגודות מקצועיות ארציות

בשנות המלחמה, במקביל לגידולם המהיר של הבניין והתעשייה לצורכי מלחמה, נשתנה במידה רבה הרכב כוח העבודה היהודי בארץ. בעוד שב-1939 עבדו 19.3% מבין כל המפרנסים היהודים בחקלאות ורק 18.7 בתעשייה ובמלאכה, נשתנתה התמונה ב-1942. בשנה זו עבדו 50,000 איש בתעשייה ובמלאכה ורק 32,000 מפרנסים בחקלאות.

ב-1940 הוקמה המחלקה לאיגוד מקצועי. ההסתדרות החלה לתת דעתה על הפועל השכיר שהתעצם במספרו.

ב-1945, בוועידה השישית של ההסתדרות, נוצקו דפוסי האירגון הארציים של הפועל העירוני.

וכך הוחלט: לשם הגברת פעילותם הציבורית של הפועלים השכירים (הכוונה היא לפעולות תרבותיות ו"קונסטרוקטיביות" ולאו דווקא לניהול מאבק!) והעמקת תוכן חייהם ההסתדרותי (זיכרו שהמדובר בהסתדרות העובדים ולא ב"תנועה המאוחדת") לשם פעילות שיטתית מקיפה להאחדת תנאי עבודתם... (לא לשיפור אלא להאחדה, ההסתדרות ממונה על חלוקה צודקת של הניצול המעמדי בין כל חברי המעמד, רווחי הבורגנות הם בחינת טאבו לגביה ובוודאי לגבי האגודות המקצועיות). (הוחלט) לאגד את פועלי החרושת, הבניין, ההובלה והים בהסתדרויות ארציות על בסיס תעשייתי נוסף על ההסתדרויות הקיימות כבר (עד אז היו ארבע הסתדרויות: הסתדרות המהנדסים, ההסתדרות החקלאית, הסתדרות הפקידים והסתדרות פועלי הרכבת).

בן גוריון, במאמרו "פועלי הבניין והתנועה", מסביר מדוע התנגדו מנהיגי ההסתדרות להקמת הסתדרויות מקצועיות ארציות עד אז:

"נאמר שהסתדרות ארצית תדאג רק לעניינים המקצועיים ולא לעניין הכללי ויש סכנה שהיא תפרוק את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות ללא התחשבות עם מצב המשק".

במילים אחרות: הסתדרויות ארציות לא הוקמו, משום שההסתדרות חששה שגופים אלו יסיטו את ההסתדרות מתפקידיה המרכזיים (בניין, עלייה, קליטה, התיישבות ותרבות, הסברה, ייעול העבודה, העלאת הפריון וכו') אל המאבק המעמדי "המסוכן והפראי".

לבן גוריון עצמו היתה כנראה דעה חיובית יותר על ציוניותו של הפועל היהודי מאשר לחבריו החשדנים. בוועידה השישית של ההסתדרות ב-29.1.45 לחם בן גוריון בנאומו נגד חוסר האמון החולני בפועל, הטבוע במדיניותה של הנהגת ההסתדרות. הוא תאר את מעמד הפועל השכיר בהסתדרות כך:  גוש הפועלים השכירים – ההסתדרות מטפלת בו בלבד ואין לו שום עצמאות בפעולתו היות ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

בן גוריון דרש ש"השכירים בעצמם יקבעו בעתיד את דרכי הפעולה המקצועית ואת חוזי העבודה, יכריזו שביתה וינהלו משא ומתן בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

"מוטב שישנו הפועלים ויעשו שביתה שלא לצורך מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים לעולם על דעתם ועל אחריותם".

ושוב: "אני מחייב הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה".

בן גוריון חייב את הקמת ההסתדרויות הארציות של פועלים על פי התעשייה:

"מחלקות בוועד הפועל ובמועצות הפועלים אינן הכלי ההולם את הצרכים של הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא אירגון הפועלים עצמם. לא האירגון המעורבב של כל מיני אגודות מקצועיות, אלא הסתדרויות ארציות שבהן הפועל מאורגן לפי התעשייה בשטח הארצי".

הסתדרות פועלי התעשייה לא הוקמה עד לעצם היום הזה! קשה להחליט באם זו תוצאת התרחקות בן גוריון מענייני ההסתדרות או תוצאות עלייתו לכס השלטון במדינה. העובדה נשארת בעינה. מאז ועד היום בולמת ההסתדרות הקמת "טרייד יוניונים העלולים להיות מכשול להגשמת החזון ולהפריד קולוניזציה ממלחמת המעמדות" (גוטהלף ב-1945).

המציאות: קפיטליזם

ההיסטוריה של ההסתדרות מבהירה לנו יפה מדוע לא הוכשר הפרולטריון הישראלי המאורגן ללחום בשנות הקמת המדינה על אוריינטציה סוציאליסטית של מדינת ישראל.

תלותה הרוחנית, החומרית והאירגונית בהסתדרות הציונית הבורגנית, והעדר כל כוח פועלי עצמאי מאורגן, הסגירו מראש את מדינתנו הצעירה לקפיטליזם. הפראזיולוגיה הפועלית שנטפה משפתותיו של בן גוריון ושותפיו, ואפילו היתה רצינית וכוונותיה טובות, נמצאה בסתירה מתמדת עם הדרך הפוליטית שלהם: בעוד רוממות המעמד בפיהם פירקו מנהיגי מפא"י את הפלמ"ח והביורוקרטיה הפועלית התחברה אל הבורגנות הישראלית בכדי לכונן במדינתנו גן עדן לקפיטליסטים. פיתוח האירגונים המשקיים של ישראל העובדת הוקפא במהירות והחלה התנקשות גלויה במעמד המשק הציבורי. אפילו כשרון ההסתגלות של המשק ההסתדרותי למבנה הקפיטליסטי של המדינה לא מנע את המעטת דמותו על ידי צמרתה האקס-פועלית של המדינה.

...והיום אנו שרויים במדינה שבינה לבין הסוציאליזם מפרידה עדיין מהפכה כלכלית וחברתית שלמה.

ההסתדרות במדינת ישראל

בתנאים חדשים יש משמעות אחת ויחידה להמשך קיום ההסתדרות במסגרותיה הישנות: בגידה בחזון הסוציאליזם. זו המילה שליוותה תמיד את הציונות מצידו השני של המקף, ושירות-לשמו למשטר הקפיטליסטי הישראלי.

במבנה הנוכחי משמשת ההסתדרות זרוע שלטונית של משרתי ההון בישראל – זה מבנה אידיאלי בשביל הביורוקרטיה ההסתדרותית, הטורחת לשמור על השפעתה בקרב ציבור הפועלים על ידי שילוב מעשה אמן של תככים ורמאויות עם סיסמאות מיובשות הנלקטות ממחסן המלל של העלייה שנייה.

בשנתון ההסתדרות תשכ"ג מוסבר תפקיד המחלקה לאיגוד מקצועי כך:

"פעולת המחלקה לאיגוד מקצועי מושתתת על אספקטים כלכליים, חברתיים ואירגוניים, תוך הדגשת צורכי העובד ויכולת המדינה. קווי פעולה אלה מכוונים לקידום רמת חיי העובד וביטחונו הכלכלי והחברתי תוך שמירת יציבות המסגרות הכלכליות הבסיסיות שעליהן ניצבת המדינה".

הנה לכם! מחלקת החלוץ של המאבק המקצועי בארצנו ממונה על שמירת יציבות המסגרות הכלליות הבסיסיות שעליהן ניצבת המדינה! היש שפה ברורה מזו?!

כדי שהזקיף יוכל למלא נאמנה את שליחותו בוצרה עמדתו על ידי החוקה החדשה-ישנה שההסתדרות אימצה לעצמה במועצה ה-ע"א שלה ב-1959. הנה לקט של סעיפי החוקה:

  • מקום עבודה מסור לפיקוחה וטיפולה של אגודה מקצועית ומועצת פועלים מקומית.
  • אגודה מקצועית נתונה לפיקוחה ולמרותה של מועצת הפועלים בתחומי הסמכויות השמורות לכל מועצת פועלים (שהן כסמכויות מלאכי השרת, כפי שנראה טרח בן גוריון לשווא ב-1945...).
  • "ההסתדרות הארצית נתונה לפיקוחה של המחלקה לאיגוד מקצועי..."
  • הסתדרות ארצית פועלת, בתחום סמכויותיה, בשיתוף עם מועצת הפועלים ואגודות מקצועיות והיא נותנת הוראותיה לאגודות המסונפות אליה באמצעות מועצת הפועלים בעניינים המסורים לסמכותה (במילים פשוטות: להסתדרות הארצית אין אפילו פיקוח בלתי אמצעי על סניפיה היא!).
  • חילוקי דעות בין ההסתדרות הארצית ומועצת הפועלים בעניינים המסורים לסמכות ההסתדרות הארצית יובאו להכרעת המחלקה לאיגוד מקצועי בזכות ערעור לפני הוועד הפועל (כלומר, המועצה תוכל להתערב בכל עניין הנראה לה, אפילו הוא מסמכות ההסתדרות הארצית ובדרך זו להוציא את זכות ההכרעה מידי ההסתדרות המקצועית ולהעבירה לידי המחלקה לאיגוד מקצועי).

להפיח רוח חיים בגוויית ההסתדרות

אילו הייתי בן גוריון והיום היה 29.1.45 הייתי יורק בבוז על חוקת פלסתר זאת, שריח קיצוני של אי אמון בפועל נודף ממנה וכולה זרועה מוקשים כדי לפוצץ כל ניסיון אוטונומי של הפועלים להגן על רמת חייהם ולהיאבק לשיפורה ללא ברכת המוסדות העליונים.

בארץ הזאת אין כיום איגוד מקצועי המייצג את האינטרסים המעמדיים של פועלי ישראל. קיימת מסגרת מתה שאפשר יהיה להפיח בה רוח חיים רק לאחר בדק בית יסודי. ניצחון המאבק לשינוי החוקה הריאקציונית של ההסתדרות יפתח את הדרך לכיבוש ההסתדרות על ידי פועליה. תנאי לשינוי ההנהגה – שינוי החוקה! על בסיס חוקה איגוד מקצועית דמוקרטית לא יחזיקו הבונצים ההסתדרותיים במשרותיהם יום מיותר אחד.

*     *     *

מעמד הפועלים העברי הוא מעמד צעיר, בלתי מגובש, הנתון בסתירות אידיאולוגיות עם עצמו. אולם חושו המעמדי אינו בוגד בו וככל שהוא קונה ניסיון כך הוא לומד לדעת על בשרו כי מנחים אותו בשם ציוויים לאומיים מסולפים לבנות מדינה קפיטליסטית ומשאירים לו שיירים משולחנה של הבורגנות. כאשר שולחן זה עמוס לעייפה מצליחים פירוריו למלא בטן פועל שוקקת. כאשר השולחן טעון מטען כבד פחות, רעב הפועל ללחם.

מול סיסמאות הבניין והפיתוח קיימת מציאות של בזבוז, טפילות, ניצול ותלות כלכלית ופוליטית. מעמד הפועלים המממן בזיעתו את כל בניין העל הביורוקרטי והקפיטליסטי לומד בהדרגה להבין את המציאות ולמרוד בה.

בזמן האחרון אנו עדים להתארגנות הולכת וגוברת של פועלים מלמטה. בענפי משק רבים מוקמים ועדי עובדים ארציים (תנובה, חשמל, קופת חולים). ועדות פעולה צצות כפטריות בכדי ללחום בקטעי מאבק שונים.

האל ההסתדרותי הכזיב והפועלים מחפשים דרך לרסן את אלוהיהם ולכבוש לעצמם את איגודם המקצועי.

דרך המלך לשינוי פני הדברים הוא מאבק נמרץ להגדרתם העצמית של האיגודים המקצועיים ונגד ההייררכיה הכפולה של ההסתדרות, בעד הסתדרות של איגודים מקצועיים, שלה כפופות המחלקות השונות המטפלות בכל התחומים שבהם יש להסתדרות יד. בעד בחירות שרשרת של הנהגת ההסתדרות מלמטה למעלה, בעד נציגים נבחרים ולא ממונים. בסיכום: בעד שינוי חוקת ההסתדרות והתאמתה לצורכי המאבק המעמדי בארץ. כאשר הפועל יחדל להיות בן חורג בהסתדרותו הוא יהפוך ליורש העצר של מדינת ישראל!!