שנת 1962 היתה שנת "פרוספריטי" בארצות הברית. פירוש הדבר, שהיתה זו שנת שיא בתפוקה וברווחים לחברות ההון הענקיות השולטות בכלכלה האמריקאית.

אולם בעיצומו של השפע, בשעה שרווחי ענק מתגלגלים לכיסי בעלי ההון, והמכונות פולטות יותר סחורות מאשר אי פעם, סובלים פועלים רבים בארצות הברית מאבטלה ממושכת.

במדינה העשירה ביותר בעולם, בעלת הטכנולוגיה הכי מפותחת, התיעוש הרחב ביותר, בעיצומו של שפע ללא תקדים בייצור – מהווה האבטלה בעיה מתמדת לשכבות נרחבות של האוכלוסייה.

ממשלה ארצות הברית התערבה בעניין. היא הקציבה עשרות ביליוני דולרים לתעשייה הצבאית, האלקטרונית וכו', בצורת הזמנות. היו אלה הסכומים הגדולים ביותר שהוציאה ממשלה אמריקאית אי פעם בימי שלום על הזמנות לתעשייה.

למרות כל זאת, לא הצליחו להגיע לתעסוקה מלאה אפילו בשעה נוחה זו של שפע בייצור.

הנתונים שפורסמו על ידי המחלקה לסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי מגלים כי אחרי ניכוי התנודות העונתיות במספר המובטלים עדיין מקיפה האבטלה בקביעות למעלה מ-5.5 אחוז של כוח העבודה בארצות הברית.

התפוקה עולה – האבטלה נמשכת. עליית התפוקה אינה גוררת עלייה בתעסוקה.

סקר על 69 תעשיינים, שפורסם ב"וול סטריט ז'ורנל" (ב-12 למרץ 1962) מראה, כי בעוד שהעסקים משתפרים, וההזמנות הולכות וגדלות, אין לבעלי ההון כל תוכניות להעסיק יותר עובדים. גידול התפוקה מבוצע על ידי מכונות – לא על ידי בני אדם.

ה"ז'ורנל" מצטט את דובר חברת האלומיניום האמריקאית (אלקו) שאמר:

"העסקים טובים מאשר לפני שנה, אך אין אנו צופים לראות הגדלה כזאת בייצור, אשר תאלץ אותנו לקרוא בחזרה לעבודה הרבה פועלים. אם הייצור לא יגדל, ייתכן שאפילו ניאלץ לפטר עובדים נוספים".

הנשיא קנדי דיווח לקונגרס ב-11 למרץ אודות האבטלה. בדו"ח נאמר כי ישנה בארצות הברית מגמה ארוכת טווח, מתמדת ועקבית, לגידול האבטלה, כיוון שהכלכלה אינה משיגה בקצב התפתחותה את גידול כוח העבודה. מאז 1947 גדל מספר המועסקים ב-17%, ואילו כוח העבודה גדל ב-21%. האבטלה שבאה בעקבות כל אחת משלוש תקופות השפל בכלכלה האמריקאית אחרי 1945 גדלה בהדרגה.

דו"ח קנדי הצביע על עלייה באבטלה הממושכת במשך חמש השנים האחרונות. מאז 1957 גדל מספר המובטלים שלא עבדו לפחות 15 שבועות רצופים, ב-110%. מספרם של המובטלים שלא עבדו לפחות 6 חודשים רצופים גדל ב-150%.

האבטלה פוגעת בעיקר בזקנים, בצעירים ובמיעוטים הגזעיים.

האוטומטיזציה הנרחבת והשיטתית, החודרת במהירות לכל פינה בתעשייה האמריקאית, מצריכה מעט עובדים – אך בעלי מומחיות גבוהה. היא דוחפת המוני עובדים, ביניהם פועלים מקצועיים מרובים, לאבטלה.

מיניסטריון העבודה האמריקאי מעריך כי לפחות 22 מיליון (!) איש ינושלו מעבודתם עד שנת 1970 בעקבות התפתחות האוטומטיזציה. ייפגעו בעיקר פועלים ללא הכשרה מקצועית גבוהה ביותר, מאחר שבעתיד יבצעו רובוטים את עבודתם.

כאשר אפילו פועלים ותיקים ומומחים מחפשים עבודה, הרי שהבלתי מומחים, ובמיוחד הצעירים, מתקשים יותר ויותר למצוא עבודה או ללמוד מקצוע. למרות ההתגייסות לצבא מובטלים כ-15.6% מתוך כל בני העשרה שאינם לומדים.

בשנת השפע 1959 היו מובטלים 27.2% מהגברים הלא-לבנים שבין גיל 18 ל-19. אין פלא שהם נמצאים על סף הייאוש.

המספרים הללו הולכים וגדלים משנה לשנה, באיטיות, אך בעקביות. מסתבר, כי האבטלה בכלכלת ארצות הברית הינה סטרוקטורלית, כלומר מהווה חלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית.

האוטומטיזציה אשר מביאה לעולם תקופה בה תמלאנה המכונות את רוב העבודות, גורמת בקפיטליזם בעיות חמורות.

סיפור מעשה אחד, שהפך עתה קלאסי, ממחיש את העניין.

יום אחד הזמין מנהל מפעל פורד את ולטר רויטר, נשיא איגוד עובדי המכוניות, לביקור במפעל. בשעת הביקור הראה לו אוטומט חדש, מכונה שאורכה חמש-מאות מטר, אשר מבצעת חמש-מאות ושלושים פעולות מורכבות נפרדות. לצידה האחד של המכונה נכנס ברזל לוהט, מצידה השני יוצא בלוק המנוע כשהוא גמור. מכונה זו, שלידה עובדים פועלים אחדים, ממלאת תפקידים שבוצעו קודם לכן על ידי מאות פועלים. הללו השתייכו לאיגודו של רויטר ופוטרו מהעבודה אחרי כניסת המכונה לתפקידה.

"כיצד מתכונן אתה להפוך את המכונה הזאת לחבר באיגוד שלך?" שאל המנהל בלגלוג את ולטר רויטר.

הרהר המזכיר מעט, ואחר ענה:

"כיצד מתכונן אתה למכור את המכוניות שלך למכונה הזאת?"

אכן, המיכון אינו יוצר בעיות לשכירים בלבד. התשובה הפשוטה ביותר למיכון הנרחב והחדיש היא הקטנת שעות העבודה.

אם המכונות מקצרות את משך הזמן שנדרש לייצור, פי שניים, למשל, אזי אין צורך לפטר חצי מהעובדים. אפשר בהחלט להשאיר את העובדים כולם בעבודה ולהקטין את מספר שעות העבודה פי שניים (ללא קיצוץ השכר, כמובן). בזמן הפנוי יוכלו העובדים להשתלם וללמוד על מנת שיוכלו לטפל במכונות המשוכללות. אולם הקפיטליסט אינו מעלה כלל בדעתו להתחלק עם העובדים בטובות ההנאה של המיכון. הוא חושב אך ורק על רווחיו. אם המכונה מקצרת את זמן הייצור פי שניים, אזי מחצית הפועלים מקבלים הודעות פיטורים.

השיטה הכלכלית הקפיטליסטית אינה מסוגלת, מעצם מהותה, לפתור את בעיית האבטלה הנוצרת בעקבות המיכון; ודוגמת ארצות הברית תוכיח. בעיצומו של שפע ללא תקדים בייצור ישנה אבטלה מתמדת של 5.5% מכלל כוח העבודה והמגמה נמצאת בעלייה.

הנשיא קנדי הציע פתרון לבעיה בצורת הקטנת המסים. עיקר הצעתו היא לשחרר את בעלי העסקים ממסים, על מנת שירחיבו את השקעותיהם ויגדילו את מספר מקומות העבודה.

האדמיניסטרציה של קנדי מתנגדת בעקשנות לדרישת פועלי ארצות הברית: "קיצוץ שעות העבודה ללא קיצוץ במשכורת". ברור כי רק גישה כזאת יכולה לחסל את האבטלה, אך ממשלה המייצגת את בעלי ההון הגדולים אינה יכולה לקבל דרישה כזאת.

חישובים מראים, כי העמדת שבוע העבודה על 30 שעות (במקום 40 כנהוג עתה) תגדיל מיד את מספר מקומות העבודה, ייווצרו בערך 25% יותר מקומות עבודה מאשר יש כיום. אולם קשה מאוד לדרוש מקפיטליסט שיוותר על רווחיו ולו רק למען האינטרס הכללי של המעמד שאליו הוא שייך.

ממשלת קנדי מנסה להסביר לקפיטליסטים האמריקאים כי ימי היוזמה החופשית, השוק הפתוח והתחרות הפרועה חלפו ללא שוב; כי אם ברצונם להגן על השיטה הקפיטליסטית, להגן על עצמם כציבור, כמעמד, אזי חייב כל אחד מהם להקריב משהו מהאינטרסים הפרטיים שלו לטובת האינטרס המעמדי שלו. אולם הדבר אינו קל. ספק אם הוא אפשרי בכלל. קפיטליסט אינו עושה שיקולים כלליים, מעמדיים או היסטוריים. הוא רואה לנגד עיניו קודם כל את הרווח. הקפיטליסט האחר אינו חבר למעמד בעיניו. אלא קודם כל מתחרה. נגדו הוא נאבק בשוק. שום קפיטליסט לא יסכים כי יכתיבו לו את קצב הגידול שלו ולא יוותר מרצון לשכירים – או למתחריו – על חלק מרווחיו. לא גורלו המעמדי, ההיסטורי, מעניין אותו, אלא הרווח המיידי.

אכן, קרל מרכס נפטר לפני שמונים שנה, אך בעיות הקפיטליזם לא נפתרו יחד איתו.