ב"קול העם" מתאריך 7.1.63 פורסמה הרצאתו של המזכיר הכללי של מק"י, ש. [שמואל] מיקוניס, בישיבת מליאת הוועד המרכזי של מק"י, שנערכה בימים 29.12.62–30.12.62, וכך נאמר שם:

"חילוקי דעות אלה, בין החברים הסינים והאלבנים לבין הרוב המכריע של התנועה הקומוניסטית העולמית, בשאלות השלום והמלחמה, כבשאלות אחרות, מוכרים לנו במלואם מאז התייעצות נובמבר 1960. פומבי ניתן להם בתקופה שלאחר ההתייעצות, על ידי המנהיגים האלבנים עצמם, תוך נקיטת לשון מופקרת נגד המפלגה הקומוניסטית הלנינית של ברית המועצות ומפלגות אחיות אחרות. במסעם זה, הנוגד את עקרונות היחסים בתנועתנו הקומוניסטית, נהנו המנהיגים האלבנים מהעידוד של החברים הסינים.

"מפלגתנו הקומוניסטית נטלה חלק פעיל בהתייעצויות הבינלאומיות של התנועה הקומוניסטית. משלחות הוועד המרכזי שלנו שהשתתפו בהתייעצות בוקרשט ביוני 1960 ובהתייעצות מוסקבה בנובמבר 1960, הופיעו בוויכוח – בהתאם להחלטות הוועד המרכזי – נגד הסטיות הדוגמאטיות-נציונליסטיות של החברים הסינים והמנהיגים האלבנים, נגד התנכרותם להנחות ולמסקנות של הוועידה ה-20 של מ.ק.ב.מ. [המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות] ושל התייעצות תנועתנו העולמית, נגד הפרתם של עקרונות האינטרנציונליזם הפרולטרי ופעילותם הפלגנית בשורות התנועה הקומוניסטית. ברוח זה ביקרה גם משלחתנו בוועידה ה-22 את המנהיגים האלבנים בקחתנו בחשבון כי החברים הסינים והאלבנים הסכימו לבסוף לסיכומים של התייעצות 1960 וחתמו על מסמכיה. לא ראינו צורך וכל הצדקה לדווח בפומבי על חילוקי הדעות איתם באותה התייעצות" ("קול העם" 7.1.63).

שלוש מסקנות ניתן להסיק מקטע זה.

  • מיקוניס, סנה, וילנר, וילנסקה ואחרים ידעו לפחות מ-1960 על הוויכוח.
  • המנהיגים הנוכחיים של מק"י העלימו את הוויכוח מחברי השורה במק"י.
  • מיקוניס וקבוצתו השתתפו באופן פעיל בוויכוח, ויצאו בצורה נמרצת נגד הסינים.

גינו והעלימו

אולם מנהיגי מק"י לא רק העלימו את הוויכוח, אלא תקפו בצורה נמרצת וגינו כל חבר שורה אשר שאל בתום לב מה האמת בידיעות המופיעות בעיתונות הלא-קומוניסטית אודות הוויכוח. מ. [משה] סנה, למשל, תקף חברי שורה בחריפות על כך שהם "מפיצים רכילות ונרגנות כוזבנית... על עמדותיה של המפלגה הסינית (שוב הצטרפות למקהלת העורבים האנטי-קומוניסטית)" ("קול העם", 5.10.62).

סנה וחבריו גירשו מהמפלגה חברים שמתחו ביקורת על ההנהגה, ביקורת שהיתה קרובה ברוחה לביקורת שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מתחה על מ.ק.ב.מ. חברים אלה, אגב, לא ידעו פרטים מלאים על הוויכוח הסיני-סובייטי, משום שסנה, מיקוניס ווילנר הכחישו נמרצות את קיומו והסתירו כל אינפורמציה עליו.

מי שיקרא בעיון את דברי מיקוניס שציטטנו לעיל, ויבדוק את התאריכים השונים, ייווכח, כי מנהיגי מק"י השתתפו בוויכוח שאת קיומו העלימו מחברי השורה. יתר על כן, הם לא השתתפו סתם, אלא יצאו בהתקפה אנטי-סינית נמרצת. עמדה זו הם נקטו בשמם של כל חברי מק"י, אשר כלל לא נשאלו תחילה אם הם מסכימים למדיניות זו.

בבוקרשט ובמוסקבה גינו מנהיגי מק"י את הסינים, בייצגם כביכול את עמדת כל חברי השורה. אחר כך חזרו לארץ והכריזו בסניפים בתל אביב, בחיפה ובירושלים, כי הוויכוח הוא אמצאה של ה"ריאקציה". ככתוב: "לא ראינו צורך, וכל הצדקה, לדווח בפומבי על חילוקי הדעות" ("קול העם", 7.1.63)

עמדת מיקוניס וחבריו

גישת מק"י לוויכוח נקבעה על ידי מיקוניס, סנה, וילנר, וילנסקה ואחרים, אשר טענו:

"אנחנו, הקומוניסטים הישראלים, מעריכים מאוד את המאבק המהפכני המפואר ואת זכויותיה הגדולות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אולם איננו יכולים להשלים עם עמדותיהם ומעשיהם של החברים הסינים, הנוגדים את ההנחות והמסקנות שנתקבלו פה אחד ובמשותף בהתייעצות התנועה הקומוניסטית בנובמבר 1960. איננו יכולים להשלים עם הפרקטיקה שלהם – של גרימת קשיים לפעולת התנועות והאירגונים הדמוקרטיים הבינלאומיים, למערכת 'בעיות השלום והסוציאליזם' וכו', בדגל השמאלנות; עם העלילה שהופיעה ב'יומון העם' ב-15.12.62 בדבר 'תכתיבים' ו'פקודות' כביכול של מ.ק.ב.מ למפלגות אחרות. אנו דוחים את ההתרברבות הבלתי רצינית והבלתי מציאותית של החברים הסינים שהם מייצגים את 'מבצר התיאוריה המרכסיסטית-לניניסטית', ושוללים בתכלית השלילה את צעדיהם הפוגעים באחדות המחנה הסוציאליסטי והתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר לעבור בשקט על אותו חלק של המאמר הסיני, הנזכר לעיל, שעליו מתנוססת כותרת המשנה 'אלף סיבות לאחדות – אף סיבה לפירוד', כיוון שהוא כולו חדור רוח של יהירות, התנשאות ופלגנות. הקביעה הפסקנית הזאת, 'שהרוב הנוכחי' אינו צודק ואילו 'המיעוט הזמני' צודק, ולכן לצידו 'יותר מ-90% של אוכלוסיית העולם הקובעים את ההיסטוריה', היודעים כנראה מלמפרע כי המנהיגים האלבנים והסינים הם הצודקים ולהם העתיד – מה לזאת ולהיגיון, מה לזאת ולאחדות? יותר נכון להכתיר את כל הפלפול הזה ב'אלף נימוקים לפירוד', כיוון שכל כולו מוקדש להנחות 'תיאורטיות' להצדקת התארגנות סיעתית של 'המיעוט הזמני הצודק' כדי להחיש את הפיכתו ל'רוב' לטובת ניצחון הצד הצודק...

"אנחנו, מצידנו אנו, נוסיף לתרום את תרומתנו לשמירת אחדות השורות של התנועה הקומוניסטית העולמית ולביצורה על יסודות המרכסיזם-לניניזם היוצר, ועקרונות האינטרנציונליזם הפרולטרי, תוך מאבק הן נגד הרביזיוניזם, והן נגד הדוגמאטיזם, שנהיה בזמן האחרון לסכנה העיקרית בתנועה הקומוניסטית" ("קול העם", 7.1.63).

הדברים הללו קובעים בבהירות ובפסקנות את עמדת מנהיגי מק"י בוויכוח.

ויכוח הוגן נוסח מק"י

ראוי לציין, כי מיקוניס אינו טורח כלל לצטט את דברי הסינים. הוא מתווכח עם יריב, מבלי להביא מלה אחת מדברי היריב.

ממש באותה גישה נקט סנה במאמרו ב"קול העם" מתאריך 5.10.62, אשר כוון נגד מספר חברי שורה במק"י. הוא תקף, גינה, הוקיע, חירף וגידף בגסות יריב – מבלי להביא ולו גם שורה אחת מדברי אותו יריב; וזאת למרות שבידו מצויים היו אותה שעה לפחות שני מאמרים בסטנסיל, בני 20 עמוד כל אחד, שפורסמו על ידי אותם חברי שורה.

מיקוניס וסנה חופשיים, כמובן, לעשות כרצונם ולמנוע פרסום מאמרים פנימיים או חיצוניים המותחים עליהם ביקורת. אולם, אם מאמרי הביקורת הללו הם כל כך גרועים, מדוע זה לא ידפיסו אותם ויתנו לחברי השורה לשפוט אותם בעצמם?

הסינים פירסמו 7 מאמרים בין 15.12.62 ו-8.3.63 ואלה כותרותיהם:

  • "פועלי כל הארצות התאחדו, התנגדו לאויבנו המשותף";
  • "ההבדלים בין החבר טוליאטי ובינינו";
  • "לניניזם ורביזיוניזם מודרני";
  • "הבה נתאחדה על בסיס הצהרת מוסקבה והכרזת מוסקבה";
  • "מנין ההבדלים? – תשובה לתורז ולחברים אחרים";
  • "עוד על ההבדלים בין החבר טוליאטי ובינינו – מספר בעיות חשובות של הלניניזם בתקופתנו";
  • "הערות להכרזת המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית".

הסינים כותבים בעניין זה לסובייטים:

"מאחר ואתם מתארים את מאמרינו כ'חסרי יסוד' ולכן גרועים, מדוע אינכם מפרסמים את כל ההתקפות 'חסרות היסוד' הללו, כפי שאנחנו מפרסמים את מאמריכם, ומאפשרים לחברים הסובייטים לחשוב בשביל עצמם ולשפוט מי צודק ומי טועה. אתם זכאים כמובן לסתור נקודה אחר נקודה את המאמרים הללו אשר אתם מעריכים אותם כ'התקפות בלתי מבוססות'. למרות שאתם מכנים את מאמרינו כ'חסרי יסוד' ואת נימוקינו כמוטעים, אינכם מספרים לעם הסובייטי מהם נימוקינו למעשה. דרך זו אי אפשר לכנות כגישה רצינית לוויכוח" ("פקינג רביו", 20.6.63, עמ' 22).

תחת לחץ זה, ואחרי שהסינים הפיצו את "25 הנקודות" שלהם ברחבי העולם ובברית המועצות עצמה, אולצו הסובייטים לפרסם את "25 הנקודות" ב"פרבדה".

לנו לא נותר אלא להפנות אל מנהיגי מק"י אותה שאלה שהסינים הפנו למנהיגי מ.ק.ב.מ.: מדוע אין אתם מתרגמים ומפרסמים את כל החומר הסיני הנמצא בידיכם?

מדוע מונעים אתם מחברי המפלגה לקרוא את הביקורת הנמתחת עליכם, על ידי הסינים, ועל ידי חברי שורה מקומיים?

מעל לכל ביקורת?

במה מאשימים מיקוניס, סנה, וילנר וקבוצתם את הסינים?

ב"התרברבות בלתי רצינית ובלתי מציאותית", ב"יהירות", "התנשאות", "פלגנות", ב"פלפול דוגמאטי וכיתתי", "סטיות דוגמאטיות נציונליסטיות", ב"התקפה על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות", ב"גרימת קשיים" לפעולות התנועות והאירגונים הדמוקרטים הבינלאומיים ולמערכת [כתב העת] "בעיות השלום והסוציאליזם".

שום הוכחה של ממש, בצורת ציטוט מהטיעון הסיני, אינה מובאת לשם ביסוס ההאשמות. קוראי המאמר מתבקשים לקבל את ההאשמות הללו כנכונות ללא כל הוכחה. ואת זה דורש מהם אדם, אשר "לשם טובת העניין" הכחיש תחילה את עצם קיום הוויכוח.

מגוחכת במיוחד היא ההאשמה שהסינים גורמים קשיים למערכת העיתון "בעיות השלום והסוציאליזם". האשמה כזאת מתאימה לעיתונאי מעוצבן, ולא למדינאי. באשר להאשמה בדבר "גרימת קשיים לאירגונים דמוקרטיים", זו הולמת עסקנצ'יק ולא מהפכן.

מנין למיקוניס הוודאות כי ההאשמות הסיניות אודות תכתיבים של מ.ק.ב.מ. למפלגות אחרות הן בגדר עלילה? כלום בקיא הוא יותר ממאו צה טונג בהיסטוריה של היחסים בין מ.ק.ב.מ. ל-מ.ק.ס. [המפלגה הקומוניסטית הסינית]?

מה האסון בכך שמפלגה קומוניסטית מותחת ביקורת על מ.ק.ב.מ.? כלום מ.ק.ב.מ. עומדת מעל לכל ביקורת? מיקוניס אינו מאשים את הסינים רק בכך שהביקורת שלהם מוטעית, אלא בעצם מתיחת הביקורת שלהם על מ.ק.ב.מ.; זהו, בעיניו, "פשע ללא כפרה".

כותב וילנר: "חוסר סולידריות מצד כמה קומוניסטים עם מדיניות ברית המועצות בימי המשבר בים הקאריבי סתר את יסודות האינטרנציונליזם הפרולטרי" ("קול העם", 11.2.63).

וילנר מרחיק לכת ממיקוניס. בעוד שהאחרון מאשים את הסינים בכך שהם מותחים ביקורת על המפלגה הסובייטית, מאשים אותם וילנר בכך שהם אינם מזדהים עם מדיניות החוץ הסובייטית.

האם מחובתו של כל קומוניסט בעולם להזדהות תמיד עם כל תכסיס של מדיניות החוץ של ממשלת ברית המועצות? הרי מיקוניס עצמו התנגד למדיניות משרד החוץ הסובייטי בשאלת פלשתינה בשנים 1946-7.

מיקוניס מאשים את הסינים בהפרת האחדות, אך הוא עצמו, תוך כדי אירגון סיעה נגד "מוסה", פילג בשעתו את פ.ק.פ. [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית] ומעולם לא ראה בכך פסול, להיפך – ובצדק.

הוא מאשים את הסינים בכך שאינם נכנעים לרוב, אולם בוועידת המפלגות הקומוניסטיות, שנערכה בלונדון במרץ 1947, הוא עצמו סירב להיכנע להחלטות הרוב בעניין פלשתינה. הוא עצמו היה משוכנע כי מיעוט זמני צודק יהפוך במשך הזמן לרוב.

מי שאל את חברי השורה?

מאיר וילנר קובע, כי "מיעוט אינו יכול לכפות דעתו על הרוב" ("קול העם" 11.2.63); זה, כמובן, נכון – אולם לא בזה מדובר. העניין הוא בכך שמנהיגים מסוימים מונעים כל אפשרות של מתיחת ביקורת עליהם. מנין לווילנר, כי הביקורת שמתחו על מדיניות הנהגת מק"י אותם חברי שורה שגורשו מהמפלגה לפני שנה, ושסנה תקף אותם ב"קול העם", היו "דעות של מיעוט"? הרי חברי המפלגה ברחבי הארץ כלל לא שמעו על הביקורת הזאת. מנין לווילנר כי הדעות הסיניות הן במיעוט במק"י, האם שאל בכלל את חברי השורה מה דעתם על הוויכוח? האם הביא בפניהם במלואו, ללא זיופים, את הטיעון הסיני, על מנת שישפטו בעניין?

על סמך מה – פרט למשאלות ליבם -  קובעים מיקוניס, סנה, וילנר ווילנסקה, כי הם הרוב, ואילו כל המותחים עליהם ביקורת הם במיעוט? האם ערכו הצבעה בעניין זה? הריהם מתחמקים בעקביות ובעקשנות מעריכת ועידה רעיונית לדיון בוויכוח היסטורי זה.

במקום אחר במאמרו מדבר וילנר על "המרכסיסט הלניניסט הגדול של דורנו, החבר נ.ס. חרושצ'וב". זהו למעשה אותו הפולחן בשינוי האישיות. לא ברור כלל על מה מסתמך וילנר. חרושצ'וב הוא ללא ספק מדינאי פיקח וחשוב, אך איזה כתבים מרכסיסטים רעיוניים מפרי עטו קרא וילנר? ואם כבר מדברים על תרומה למרכסיזם בדורנו, כיצד אפשר להתעלם ממאו צה טונג, שגם מבלי להסכים לדעותיו, חייב וילנר להודות כי הוא כתב שורה ארוכה של כתבים מרכסיסטיים רעיוניים, שאי אפשר כלל להתעלם מהם. שלא לדבר כבר על כך שמאו הנהיג מהפכה אדירה לניצחון, ואילו חרושצ'וב מילא תפקיד מבוטל במהפכת אוקטובר, ותפקידים אחרים, בלתי ידועים עדיין במלואם, בתקופת סטאלין.

דברי הסינים על מק"י

בהמשך מאמרו כותב וילנר:

"בעוד שנתיים-שלוש, בסוף שנת 1965, יעלה המחנה הסוציאליסטי בהיקף הייצור התעשייתי על העולם הקפיטליסטי בפעם הראשונה בהיסטוריה. יהיה זה ניצחון היסטורי כל עולמי של הסוציאליזם על הקפיטליזם. נתאר לנו איזה כוח משיכה גובר יהיה אז לסוציאליזם" ("קול העם", 11.2.63).

על כך כותבים הסינים:

"אם הקו הכללי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית יצטמצם באופן חד צדדי ל'דו קיום בשלום', ל'תחרות שלווה', ל'מעבר שליו', הרי זו הפרת העקרונות המהפכניים של הצהרות 1957, 1960, הרי זו זניחת התפקיד ההיסטורי של המהפכה הפרולטרית העולמית, הרי זו סטייה מתורת המרכסיזם-לניניזם" ("פקינג רביו, עמ' 7).

הסינים מגנים כמוטעית אותה גישה אשר מגזימה בחשיבות המאבק שבין הגוש הסוציאליסטי למחנה הקפיטליסטי, לעומת חשיבותו של המאבק בין הפרולטריון לבורגנות בארצות הקפיטליסטיות, ובין האומות המדוכאות לאימפריאליזם.

על מנהיגים מסוימים במפלגות קומוניסטיות מסוימות כותבים הסינים:

"אם הנהגה של מפלגה כלשהי מאמצת לעצמה קו לא מהפכני, והופכת את המפלגה לרפורמיסטית, אזי מרכסיסטים לניניסטים – בפנים ומחוץ למפלגה – יתפסו את מקומה וינהיגו את ההמונים במאבק המהפכני. במצב אחר, הבורגנות היא אשר תנהיג את המהפכה והמפלגה הפרולטרית תפסיד את המנהיגות במהפכה. כאשר הבורגנות הריאקציונית בוגדת במהפכה ומדכאת את העם, גורם הקו האופורטוניסטי לאבידות טראגיות ומיותרות לקומוניסטים ולהמוני העם" ("פקינג רביו" עמ' 12).

"שגיאות דוגמטיות תיגרמנה... אם מעתיקים באופן מכני את המדיניות והתכסיסים של מפלגה קומוניסטית אחרת, מצייתים בצורה עיוורת לרצון אחרים, ומקבלים ללא ניתוח את התוכנית וההחלטות של מפלגה קומוניסטית אחרת כתוכנית עצמית" ("פקינג רביו" עמ' 20).

אין שום פלא שמיקוניס, סנה, וילנר ווילנסקה אינם מעיזים להדפיס דברים כאלה ב"קול העם". הרבה חברי שורה במק"י טוענים ממש אותם הדברים, אלא שעד כה הוקעה ביקורת מעין זו כ"כפירה בעיקר", והנה, לפתע, היא מושמעת מפי סמכות מהפכנית כ-מ.ק.ס. ביקורת מעין זו עלולה היתה לגרום להדחת מיקוניס, סנה, וילנר, או בכל אופן לערער את סמכותם  בעיני חברים רבים. עתה ברור מדוע הם מתנגדים לפרסם את הביקורת הסינית. אין הם חוששים למ.ק.ב.מ. אלא לעצמם.

*     *     *

כדי למנוע את הטענה שביקורתנו אינה מבוססת על עובדות, נביא דוגמה אחת מני רבות. הוועידה ה-13 של מק"י, שנערכה ביפו במאי-יוני 1957, קיבלה החלטה חגיגית בזו הלשון:

"הוועידה ה-13 של מק"י מטילה על הוועד המרכזי לעבד הצעת פרוגרמה של המפלגה 'הדרך הישראלית אל הסוציאליזם'." (ספר הוועידה ה-13 עמוד 210).

זו היתה החלטה חגיגית, החלטה לחיבור תוכנית פעולה כללית למפלגה, החלטה מס' 2 בסדר ההחלטות, שבאה מיד לאחר ההחלטה המאשרת את דו"ח הוועד המרכזי היוצא. זוהי החלטה מרכזית שנועדה לעצב את כל דמותה ומדיניותה של מק"י מחדש, אחרי הוועידה ה-20.

במאי 1961 התכנסה הוועידה ה-14 של מק"י, ובה לא נמסר דבר על אי ביצוע החלטת הוועידה ה-13. ההחלטה נעלמה כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתה. שום נואם לא שאל מדוע לא בוצעה החלטה זו של הוועידה הקודמת. שום ביקורת-ביצוע לא נעשתה.

יתר על כן, עד היום, שש שנים לאחר קבלת ההחלטה אודות התוויית "הדרך הישראלית לסוציאליזם", לא הגשימו מנהיגי מק"י את ההחלטה. אין זו רק שאלה של נוהל תקין בעבודת מפלגה. השאלה היא אם בכלל מסוגלים אנשים כאלה להתוות דרך אל הסוציאליזם בתנאי ישראל.

בעניין זה כותבים הסינים, למודי הניסיון:

"אם מפלגה אינה מסוגלת להשתמש בשכלה, לחשוב באופן עצמאי, לרכוש ידיעה מדויקת על המגמות של המעמדות השונים בארצה; באמצעות חקירה, לימוד וידע, להשתמש במרכסיזם-לניניזם ולמזגו בפעילות הממשית של ארצה, אך במקום זאת היא חוזרת כתוכי על דברי אחרים, מעתיקה ניסיון זר ללא ניתוח, מקפצת לפי שרביט הניצוח של אנשים מסוימים בחוץ לארץ והפכה לבליל של רביזיוניזם, דוגמטיזם ולכל דבר אחר פרט לעקרונות מרכסיסטיים-לניניסטיים, הרי שהיא בהחלט בלתי מסוגלת להנהיג את הפרולטריון וההמונים במאבק מהפכני" ("פקינג רביו" עמ' 21).

אנו מזמינים את מנהיגי מק"י להפריך את האשמותיהם של הסינים, לבצע החלטה שהם עצמם קיבלו לפני שש שנים ולחבר פרוגרמה בדבר "הדרך הישראלית אל הסוציאליזם". כך אפשר יהיה להיווכח אם אמנם יש להם תוכנית למהפכה סוציאליסטית או לא.

אנו מזמינים את מנהיגי מק"י לפרסם במלואם את הפרסומים של מ.ק.ב.מ. ושל מ.ק.ס. בוויכוח הרעיוני ההיסטורי המתחולל עתה בתנועה הקומוניסטית, בצורת ספר. הם פירסמו כבר ספרים רבים על נושאים פחות חשובים בהרבה.

אנו מזמינים את מנהיגי מק"י לענות באופן עצמאי, בצורה שקטה ועניינית, ללא שימוש בתארי-גנאי מרובים ומיותרים, על כל נקודה ונקודה מתוך 25 הנקודות של הטיעון הסיני, כפי שהתפרסם ב"פקינג רביו" מתאריך 21.6.63.

אנו מזמינים את מנהיגי מק"י לענות על 9 השאלות שהפנינו אליהם:

תשע שאלות למיקוניס, סנה ווילנר

  1. מדוע העלמתם במשך שנים מציבור חברי מק"י את העובדה כי בין המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מקב"מ) לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) מתנהל ויכוח רעיוני בשאלות יסוד, ואף הכחשתם בתוקף קיום ויכוח זה?
  2. מדוע הופעתם בכינוסים הבינלאומיים של התנועה הקומוניסטית בצורה נמרצת לצד מקב"מ ונגד מק"ס?
  3. מדוע הולכתם שולל את חברי השורה במפלגתכם ואת הכינוסים הבינלאומיים גם יחד, בכך שהתיימרתם לייצג בכינוסים אלה את חברי מפלגתכם ובעוד שחברי המפלגה עצמה לא ידעו כלל על קיום הוויכוח ועל העמדה שנקטתם בו?
  4. מדוע אינכם מפרסמים את כל החומר הסיני שברשותכם, יחד עם החומר הסובייטי?
  5. מדוע מסלפים אתם ביודעין את עמדת מק"ס?
  6. על סמך איזה כתבים עיוניים שלו כיניתם את חרושצ'וב בשם "המרכסיסט-הלניניסט הגדול של דורנו" ("קול העם", 11.2.63); ומדוע התעלמתם מתרומתו של מאו צה טונג לתיאוריה המרכסיסטית-לניניסטית?
  7. מדוע מסרבים אתם לכנס כינוס רעיוני ארצי של מפלגתכם לדיון בוויכוח הסיני-סובייטי, במשמעותו ובתוכנו?
  8. האם אתם נוהגים לקבוע עמדה בשאלות רעיוניות ומדיניות לפי שיקול דעתכם הפרטי, או לאור דעות חברי השורה במפלגתכם (כפי שהן משתקפות בדיונים פנימיים), או שמסתפקים אתם בחזרה על עמדותיהם של אנשים מסוימים בחוץ לארץ?
  9. איזו תשובה עניינית יש בפיכם לכל אחת מ-25 הנקודות של "ההצעה בדבר הקו הכללי של התנועה הקומוניסטית העולמית", שפורסמה ב"פקינג  רביו" מתאריך 21.6.63?