יסודו של הוויכוח האידיאולוגי בין הקומוניסטים הסינים והסובייטים הוא בשאלה: מהו האופי של התקופה ההיסטורית הנוכחית, מה אפשר וצריך לעשות בכדי לקדם את עניין הסוציאליזם העולמי.
הרוסים, ואלה המסכימים איתם (ובכלל זה הנהגותיהן של מרבית המפלגות הקומוניסטיות מחוץ לאסיה), חושבים שהבעיה המכרעת של זמננו היא: שלום או מלחמה; ובהשוואה לזה, כל עניין אחר הוא בעל חשיבות משנית. אם תפרוץ מלחמה תרמו-גרעינית – הם טוענים – אזי הציביליזציה תיהרס, או לפחות תוסג אחורנית מאות, ואולי אלפי שנים. והעתיד המזהיר, הרומז עתה לארצות הסוציאליסטיות, יירד לטמיון. לעומת זאת, אם תימנע המלחמה, אזי עליונות הסוציאליזם על הקפיטליזם תוכח בבהירות תוך עשר-עשרים שנה והעולם כולו יימשך, בכוח שאין לעמוד בפניו, אל המחנה הסוציאליסטי.
הקו הפוליטי הנובע מניתוח זה שם את הדגש העיקרי על שלוש משימות: דו קיום בשלום של מדינות בעלות משטרים חברתיים שונים, פירוק החימוש ומעבר בדרכי שלום מקפיטליזם לסוציאליזם. למשימות אלה מתייחסים הסובייטים – למשל בפרוגראמה החדשה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שאושרה בוועידתה ה-22 באוקטובר 1961 – לא רק כאל מטרות רצויות, אלא כאל מטרות בנות ביצוע למעשה (הבחנה זו היא בעלת חשיבות מכרעת, ויש לזכור אותה תמיד; המחלוקת במחנה הסוציאליסטי איננה על כך שהמטרות הללו הן רצויות, אלא על השאלה אם הן בנות ביצוע – ודבר זה תלוי במציאות הממשית ולא ברצונו של מישהו).
הסינים, לעומתם, מדגישים את הצד המהפכני של התנועה הקומוניסטית. המלה "מהפכני" חוזרת ומופיעה במכתביהם ובפרסומיהם בתדירות רבה ביותר. על כן מואשמים הם על ידי הסובייטים ב"הרפתקנות" ב"דוגמאטיות" וכו'.
בדרך כלל, מגיעה לארצות המערב הגירסה הסובייטית על תוכן הוויכוח. כתוצאה מכך מצטיירת בעיני הקורא הממוצע – שאינו בקיא בעניין – התיאוריה הסינית כ"סוציאליזם בכל מחיר – אפילו במחיר מלחמה גרעינית". האשמה נוספת שמטיחים בפני הסינים היא "חוסר הבנה לנעשה מחוץ לארצם".
הננו מביאים בזה את דבריהם של הסינים עצמם, בהסתמכנו על פרסומיהם-הם.
מלחמה ושלום
הטיעון הסובייטי הוא כזה: מכיוון שבימינו נצבר מלאי עצום של נשק הרסני, דומה העולם לחבית ענקית של אבקת שריפה; כל ניצוץ עלול לגרום להבערה עולמית שתסתיים בהרס כללי. על כן, התפקיד העיקרי והראשוני של הקומוניסטים והמהפכנים בעולם, הוא – לשמור על השלום.
על כך משיבים הסינים: יש להבחין בין סוגים שונים של מלחמות; אין דומה מלחמת שחרור לאומי למלחמה אימפריאליסטית כלל עולמית. סוג נוסף של מלחמות: מלחמות אזרחים ומהפכות פנימיות לשחרור סוציאלי. כאשר "אנשים מסוימים" (במונח זה מתכוונים הסינים, למעשה, לחרושצ'וב וקהל תומכיו) מאשימים אותם בכך, שמהפכנותם היתרה מובילה למלחמה, שואלים הסינים: –
"לאיזה סוג של מלחמה הם מתייחסים? האם זו מלחמת שחרור לאומי או מלחמת אזרחים מהפכנית? או, האם הכוונה למלחמה עולמית?"
יתר על כן, קובעים הסינים: –
"בשנים האחרונות הפיצו אנשים מסוימים את הטענה שניצוץ יחיד ממלחמת שחרור לאומית, או ממלחמה מהפכנית עממית, יוביל לתבערה עולמית שתהרוס את האנושות.
מה הן העובדות? בניגוד למה שאומרים אנשים אלה, מלחמות לשחרור לאומי ומלחמות מהפכניות עממיות, שהתרחשו מאז מלחמת העולם השנייה, לא הובילו למלחמה עולמית. הניצחון במלחמות המהפכניות האלה החליש באופן ישיר את הכוחות האימפריאליסטיים וחיזק בהרבה את הכוחות המונעים מהאימפריאליסטים לפתוח במלחמת עולם, הכוחות המגינים על השלום".
לחיזוק טענתם מונים הסינים בפירוט כ-20 מלחמות מקומיות או מעשי תוקפנות אימפריאליסטיים בין השנים 1960–1962.
אשר לצד הטכני, קובעים הסינים כי דווקא אופיין המיוחד של מלחמות השחרור, שברובן הן מלחמות גרילה, אינו מאפשר להשתמש בהן בנשק אטומי. אפילו בימיו של דאלס, כאשר ארצות הברית גרסה את הדוקטרינה של "תגמול מאסיבי" מול כל התקדמות של הסוציאליזם, לא היו האמריקאים מסוגלים לעשות דבר למניעת נפילתו של המבצר המערבי האחרון בווייטנאם הצפונית, דיאן-ביאן-פו; והרי הם עשו כמיטב יכולתם למנוע מפלה מוחצת זו.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, מדגישים הסינים בכל הזדמנות את תמיכתם במדיניות של דו-קיום בשלום. במאמר הנושא את הכותרת "על ההבדלים בין הח' טוליאטי לבינינו", הם מציינים: –
"המפלגה הקומוניסטית הסינית תמכה תמיד בדו-קיום בשלום בין ארצות בעלות משטרים חברתיים שונים".
מוסיפים הסינים ואומרים: –
"לפני כמה שנים הכריזו לפתע אנשים מסוימים על מדיניות הדו-קיום בשלום של לנין כעל אמצאתם הגדולה… עקרון הדו-קיום בשלום של לנין הוא ברור וקל להבנה על ידי אנשים פשוטים. הוא מציין יחסים בין ארצות בעלות מבנה חברתי שונה. אך אין לפרשו בצורה שרירותית. לעולם אין להרחיב אותו ליחסים בין אומות מדוכאות לאומות מדכאות, בין ארצות מדוכאות לארצות מדכאות, או בין מעמדות מדוכאים למעמדות מדכאים; ולעולם אין לתארו כתוכן העיקרי של המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם, ובוודאי לא לגרוס שהדו-קיום בשלום הוא דרך של האנושות לסוציאליזם".
בשדה המדיניות המעשית מתגלים הסינים כזהירים לא פחות מהסובייטים. הם מתנהגים בסובלנות רבה בעניין המושבות שעל גבולות מדינתם – הונג קונג ומקאו. גם בשאלת טייוואן (פורמוזה) הם מגלים גישה זהירה. ההאשמות החוזרות ונשנות בעיתונות המערבית בדבר התערבות סינית בדרום וייטנאם נתגלו כחסרות יסוד. גנרל פ. הארקינס, מפקד הכוחות האמריקאים שם, הודה (לפי "וושינגטון פוסט" מ-6.3.63) שכוחות הגרילה הקומוניסטים בדרום וייטנאם אינם מקבלים חיזוק או אספקה מצפון וייטנאם, סין, או כל מקום אחר. הנשק שבידיהם הוא בעיקרו שלל או מתוצרת בית.
באלג'יריה ובקובה הסתפקו הסינים בתמיכה כלכלית ומוסרית, ככל שהשיגה ידם, אך נמנעו מכל פעילות שיכלה להיחשב כפרובוקטיבית.
בעניין משבר קובה אומרים הסינים: –
"אנו לא הצבנו את הטילים בקובה ואנו לא הוצאנו אותם משם. ובכן, מיהו ההרפתקן?"
פירוק נשק
הסינים מפריכים במאמריהם את הטענה כאילו מתנגדים הם למדיניות פירוק הנשק. לאמיתו של דבר הם מבחינים בין שני סעיפים בנושא זה: בין איסור על הנשק האטומי ויתר אמצעי ההשמדה ההמוניים, לבין פירוק נשק כללי ומוחלט. בסעיף הראשון עמדתם אופטימית למדי: הם מסבירים כי במצב הנוכחי, בו לשני הצדדים יש מאגרים גדולים של נשק אטומי, וסוד ייצורו הולך ומתפשט לארצות נוספות, הרי זה בהתאם לאינטרסים של המערב להסכים לאיסור על הנשק הזה, המעמיד אותו עצמו בסכנת השמדה. לכן: –
"אנו החזקנו תמיד בדעה, שאפשר להגיע להסכם בדבר איסור מוחלט על הנשק הגרעיני" ("עוד על ההבדלים").
באשר לפירוק נשק כללי, עמדתם שונה. הם רואים את התביעה לפירוק נשק כללי ומוחלט בעיקר כצעד תעמולתי, המכוון להוקיע את מירוץ החימוש היזום על ידי המערב: –
"אנו סברנו תמיד, כי כדי לחשוף ולהיאבק בהתפשטות הצבאית האימפריאליסטית, ובהכנות המלחמה, נחוץ להציע פירוק נשק כללי. יתר על כן, אפשר לכפות על האימפריאליזם שיקבל סוג מסוים של הסכם על פירוק נשק, בדרך המאבק המשולב של הארצות הסוציאליסטיות ועמי כל העולם".
אולם הסינים מזהירים מפני אשליות: –
"אנשים מסוימים מחזיקים בדעה שאפשר להגיע ל'עולם ללא נשק, ללא כוחות מזוינים וללא מלחמות' על ידי 'פירוק נשק כללי ומוחלט', בו בזמן שעדיין קיימת השיטה האימפריאליסטית וניצול אדם בידי אדם. זוהי סתם אשליה".
כאן מסתמכים הסינים על דברי לנין, אשר קבע במאמרו "התוכנית הצבאית של המהפכה הפרולטארית": –
"רק אחרי שהפרולטריון יפרק את הבורגנות מנשקה הוא יוכל – מבלי לבגוד בשליחותו ההיסטורית – להשליך את כל כלי הנשק אל ערימת הגרוטאות. והפרולטריון יעשה זאת, ללא ספק; אבל רק כאשר יתמלא התנאי הזה, בוודאי לא לפני כן".
ובכן, בעוד שהסינים אופטימים בקשר לאפשרות מניעת מלחמת עולם שלישית ואיסור על הנשק הגרעיני, הרי הם מוסיפים וקובעים שמניעה מוחלטת של מלחמות (בעיקר מלחמות מקומיות ומלחמות אזרחים מהפכניות) ופירוק נשק מוחלט – הם בגדר אוטופיה בעולמנו, האכול סתירות וניגודים.
אסטרטגיה וטקטיקה
למרות הבדלי ההדגשה והגישה לשאלות השלום והמלחמה ופירוק הנשק – לא בזה עיקר הוויכוח. למעשה, נקודת המחלוקת העיקרית היא בשאלות האסטרטגיה והטקטיקה של המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם.
לפי הגירסה הסובייטית, התפקיד העיקרי של המפלגות הקומוניסטיות בתקופתנו הוא שמירת השלום. אולם כל ילד יודע שהמפלגות הללו נוצרו על מנת לחולל מעבר למשטר סוציאליסטי; ובכן, כיצד מתיישבים שני דברים אלה? אומרים הסובייטים: בתקופתנו, רצוי ואפשרי מעבר שלו, בדרכי שלום, לסוציאליזם. כיצד? פשוט מאוד: אם נצליח לשמור על השלום במשך 20-10 שנים, יוכיח הגוש הסוציאליסטי את עליונותו והאנושות תעבור לסוציאליזם בכוח המשיכה של הישגים אלה. כותבים הסובייטים: –
"לכן, ברור שכל החפץ לקרב את ניצחון הסוציאליזם בעולם כולו, חייב, בראש וראשונה, לדאוג לחיזוק חבר העמים הסוציאליסטי ועוצמתו הכלכלית, חייב לשאוף לבצר את האחדות והסולידריות ולהגדיל את היוקרה הבינלאומית שלו".
כך מייעצת מוסקבה למהפכנים ברחבי העולם. אולם, מכיוון שאין המהפכנים החיים בארצות הקפיטליסטיות יכולים "לחזק את עוצמתו הכלכלית", או את "הטכנולוגיה של חבר העמים הסוציאליסטי", נותר להם "בראש וראשונה" התפקיד של "האדרת היוקרה" של ברית המועצות וארצות הגוש הסוציאליסטי.
מפי הסינים נשמעים דברים אחרים לגמרי. נכון הוא, שהישגי המדינות הסוציאליסטיות מעודדים וממריצים את המהפכנים ברחבי העולם; אולם יש לזכור שני דברים: ראשית –
"ברמה הנוכחית של התפתחותן הכלכלית, כל המדינות הסוציאליסטיות נמצאות הרחק הרחק מהשלב הגבוה של הקומוניזם, אשר בו יוגשם העיקרון 'מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו'".
שנית, וזה העיקר: –
"דוגמה והשראה זו, לעולם אינן יכולות למלא את מקומו של המאבק המהפכני של העמים והאומות המדוכאים. אין עם או אומה יכולים לרכוש את חרותם, אלא בדרך המאבק המהפכני שלהם-עצמם".
בקשר לעצם צורת המאבק מייעצים הסינים: –
"המפלגה הפרולטארית וההמונים המהפכנים חייבים ללמוד לשלוט בכל צורת המאבק – כולל מאבק מזוין".
בניגוד להנחה הסובייטית בדבר הצורך בחזית לאומית אחידה, שתיווצר "על ידי איחוד כל הכוחות הפטריוטיים בחזית לאומית אחת – מעמד הפועלים, האיכרות, הבורגנות הלאומית והאינטלקטואלים הדמוקרטים", אומרים הסינים: –
"בשאלה הלאומית, הגישה צריכה להיות אינטרנציונליסטית ולא לאומנית. במאבק המהפכני חייבת (המפלגה הפרולטארית) לתמוך בכוחות לאומיים מתקדמים ולהתנגד ללאומנות ריאקציונית. היא חייבת למתוח קו מפריד בינה לבין הבורגנות הלאומית ולא ליפול לעולם בשביה".
לשם הדגמת ההבדל בין שתי הגישות יש להזכיר את המאורעות בעיראק. במהלך המאורעות של המהפכה תמכה המפלגה הקומוניסטית העיראקית בעבד אל-כארים קאסם – ללא כל הסתייגות. זה היה בהתאם לקו המומלץ על ידי הסובייטים. לעומת זאת, מאו צה-טונג וחבריו דחו בשעתם את עצת סטאלין לקיים קואליציה הדוקה עם צ'יאנג קאי-שק והמשיכו את המהפכה הלאומית הסינית בדרך משלהם.
הבדל נוסף קיים בין שתי הנוסחאות הבאות. הסינים קובעים: –
"הפרולטרים המהפכנים חייבים לחנך את ההמונים ברוח המהפכה, ולהניף ברמה את סיסמאותיה – ולא לזנוח אותן".
לעומתם גורסים הסובייטים: –
"אין לעכב את ההתלהבות של ההמונים במאבק לניצחון המהפכה הסוציאליסטית, כאשר התנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים בשלים לכך".
מול "לחנך למהפכה" של הסינים מדברים הסובייטים על "אין לעכב התלהבות מהפכנית" – הבדל "קטן".
מוסיפים בעניין זה הסינים: –
"לעולם אל למפלגה פרולטארית לבסס את מחשבתה, את מדיניותה המהפכנית, על ההנחה שהאימפריאליסטים והריאקציונרים יסכימו למעבר שליו [לסוציאליזם]. המפלגה הפרולטארית חייבת להכין את עצמה לקראת שתי אפשרויות – בו בזמן שהיא מתכוננת להתפתחות שקטה, חייבת היא להיכון למעבר אלים. היא חייבת להתרכז בצבירת עוצמה מהפכנית, כך שתוכל לנחול ניצחון כאשר יבשילו התנאים למהפכה… [אחרת, היא] תשתק את הרצון המהפכני של הפרולטריון, תתפרק אידיאולוגית מנשקה, תצלול לעמדה פסיבית לגמרי, למצב של חוסר הכנה פוליטי וארגוני. התוצאה תהיה: קבורת המהפכה הפרולטארית".
אותו סיפור נשמע אחרת מפי הרוסים. גם להם ידועים מקרים שבהם "נקברה" המהפכה על ידי הבורגנות הלאומית. אולם אין הם רואים בזה מכשול רציני: –
"האגף הימני של הבורגנות הלאומית מצליח לפעמים להקים משטרים פוליטיים ריאקציוניים למשך זמן מסוים, ומתחיל לרדוף קומוניסטים ודמוקרטים אחרים. על כל פנים, משטרים אלה הינם קצרי חיים מהסיבה הפשוטה, שהם מחבלים בקידמה ובפתרון הבעיות החיוניות – בראש ובראשונה בהשגת עצמאות כלכלית ובפיתוח כוחות הייצור. זוהי הסיבה שמשטרים אלה יסולקו – למרות התמיכה הפעילה של האימפריאליסטים – כתוצאה ממאבק ההמונים".
ההבדל בין שני הצדדים בוויכוח הוא ברור. בעוד אשר הסינים הם מהפכנים מעשיים, בודקים את בעיית המהפכה מצידה המעשי ומבססים את התיאוריה המהפכנית, הרי הסובייטים מסתפקים ב"חזית לאומית". למרות שהדבר עלול להסתיים בשלטון הבורגנות הריאקציונית (וכך אמנם קרה ברוב המקרים), הם מתנחמים בכך ששלטון זה אינו יכול להימשך זמן רב.
מוקדי הסערה
כאשר הופיעו הנציגים הסינים לוועידת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, כשבפיהם סיסמאות מהפכניות, טענו לעומתם האיטלקים: אינכם מכירים את המצב באירופה. חיים אתה בעולמכם האסייתי הרחוק ומעבירים באופן מכאני את ניסיונכם המהפכני לאירופה.
הסובייטים, באיגרתם לסינים, אומרים זאת בצורה מוסווה: –
"אי אפשר ליזום מהפכה באופן מלאכותי, אם התנאים אינם בשלים לכך. התקוממות בוסר… תוביל בהכרח לכישלון".
על כך עונים הסינים: ראשית, אפילו אם התנאים במקום מסוים אינם בשלים למהפכה, יש להמשיך ולחנך ברוח מהפכנית את מעמד הפועלים. שנית – וזה הדבר הקובע – עיקר דברינו אינו מכוון לאירופה המערבית או לצפון אמריקה. אותנו מעניינים בעיקר אזורים אחרים: –
"הניגודים השונים בתקופה הנוכחית מתרכזים בשטחים הנרחבים של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית; אלה הם השטחים הפגיעים ביותר הנמצאים בשלטון אימפריאליסטי והם מוקדי סערה של המהפכה העולמית, המנחיתים מהלומות ישירות על האימפריאליזם… הגישה כלפי המאבקים המהפכניים בארצות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית היא אבן הבוחן המבדילה בין אלה הרוצים במהפכה לבין אלה שאינם רוצים".
בניגוד לגישה הסובייטית. הרואה בהתעצמות הגוש הסוציאליסטי את הגורם המכריע (בעניין המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם) בימינו, קובעים הסינים: –
"המאבק האנטי-אימפריאליסטי המהפכני של העמים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית אינו רק בעל חשיבות אזורית, אלא בעל חשיבות מכרעת… [לכן] במובן מסוים תלוי גורלה של המהפכה הפרולטארית העולמית בתוצאות המאבקים המהפכניים של העמים בשטחים הללו, המהווים את הרוב המכריע של האנושות".
ובכן, לדעת הסינים גורל המהפכה הפרולטארית תלוי בראש ובראשונה במאבקים המהפכניים של עמי הארצות הנחשלות והמתפתחות; וזאת בניגוד לעמדה הסובייטית הרואה כגורם מכריע את התעצמות הגוש הסוציאליסטי. כל מה שהסינים מבקשים מהמפלגות הקומוניסטיות באירופה הוא: לא לתקוע טריז בגלגלי המהפכות העממיות בארצות הנחשלות, על ידי הדגשה חד צדדית של "מעבר בדרכי שלום אל הסוציאליזם". זוהי הסיבה להופעתם המהפכנית של הנציגים הסינים בוועידת המפלגה האיטלקית ובנסיבות דומות אחרות.
* * *
הבאנו כאן רק לקט מתוך "25 הנקודות" הסיניות. בחרנו את הקטעים הנראים לנו כעשויים לעורר את התעניינותו המיוחדת של הקורא הישראלי. נעיר כאן רק כי הוויכוח הולך ומתרחב ונוגע בשאלות נוספות. "25 הנקודות" דנות גם בשאלות היחסים הכלכליים בין הארצות הסוציאליסטיות (תוך הטחת אשמה בפני ברית המועצות, שהיא נוקטת יחס שוביניסטי כלפי בעלות בריתה) בשאלת היחסים בין מפלגות קומוניסטיות, בשאלת "פולחן האישיות", בשאלת הדיקטטורה של הפרולטריון וכו'.
לא כל הטענות הסיניות נראות מבוססות ומשכנעות במידה שווה.
המשך, באמצעים אחרים
נראה לנו, כי הצד החזק ביותר בטיעונם [של הסינים] הוא, שהם מצליחים לחשוף בבהירות את העובדה שלחרושצ'וב וחבריו יש, אמנם, מדיניות חוץ מגובשת עבור ברית המועצות עצמה, אך אין לו תיאוריה מתקבלת על הדעת ביחס לפעולה המהפכנית בתוך הארצות הנמצאות עדיין בשלטון קפיטליסטי שהמהפכה החברתית טרם התחוללה בהן.
המחנה החרושצ'ובי בתנועה הקומוניסטית מציע למפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם לאמץ לעצמן – בחזקת אידיאולוגיה, תיאוריה וקו פעולה גם יחד – את מדיניות החוץ הסובייטית.
אמר פעם התיאורטיקן הצבאי המפורסם, פון קלאוזביץ: "המלחמה היא המשך המדיניות, באמצעים אחרים". באופן דומה, אפשר לומר היום כי המפלגות הקומוניסטיות ממחנה חרושצ'וב הפכו למבצעות הדיפלומטיה הסובייטית באמצעים אחרים. אכן, דרך פעולה כזו נמצאת בהתאמה גמורה עם ההנחה התיאורטית החרושצ'ובית, שלפיה יתרונו העתיד של הגוש הסוציאליסטי בתחרותו עם המערב הוא הגורם המכריע שיקבע את גורל העולם וימשוך ארצות נוספות למעגל הסוציאליזם.
הסינים מצביעים על כך שתיאוריה חרושצ'ובית זו אינה עומדת בפני הביקורת. הם, מצידם, שמים את הדגש על הדיאלקטיקה הפנימית של המאבק בארצות הלא-סוציאליסטיות – ובעיקר בארצות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה.
מכאן נובעת העמדה הסינית בעניין הדו-קיום, המבדילה בין מדיניות חוץ של מדינה סוציאליסטית, לבין קו פעולה של מפלגה מהפכנית: –
"דבר אחד הוא לנקוט בדו-קיום בשלום בין מדינות בעלות משטרים חברתיים שונים. הרי זה אסור בהחלט, ואף בלתי אפשרי, לארצות הנוקטות בדו-קיום בשלום לגעת אחת בשערת-ראשה של המערכת החברתית בארץ שנייה. המאבק המעמדי, המאבק לשחרור לאומי והמעבר מקפיטליזם לסוציאליזם בארצות שונות – אלה דברים אחרים לגמרי. כל אלה הם מאבקים מהפכניים מרים, לחיים ולמוות, המכוונים לשינוי המערכת החברתית. דו קיום בשלום אינו יכול לבוא במקום המאבקים המהפכניים של העם.
"…הכרח הוא למדינות הסוציאליסטיות להיכנס במשא ומתן מסוג זה או אחר עם המדינות האימפריאליסטיות. אפשר להגיע להסכמים מסוימים בדרך משא ומתן, תוך הישענות על המדיניות הנכונה של הארצות הסוציאליסטיות ועל לחצם של העמים בכל הארצות. אך פשרות הכרחיות בין הארצות הסוציאליסטיות לבין הארצות האימפריאליסטיות אינן מחייבות את העמים והאומות המדוכאים ללכת בעקבותיהן ולהתפשר עם האימפריאליזם ועושי דברו. אסור לאיש לדרוש, בשם הדו-קיום בשלום, שהעמים והאומות המדוכאים יוותרו על מאבקיהם המהפכניים".
לאחרונה האשים "פרבדה" בגלוי את הסינים בטרוצקיזם. "האשמה" זו יש לה על מה שתסמוך. כפי שכבר הצבענו בגיליון "מצפן" מחודש ינואר השנה, גינה גם טרוצקי, בוויכוחיו ההיסטוריים נגד סטאלין, את יריבו על כך שהוא הופך שיקולים חולפים של מדיניות החוץ הסובייטית לקו האידיאולוגי של הקומינטרן כולו. במיוחד בשאלת המהפכה הסינית נקט עמדה, שאומצה לאחר מכן על ידי מאו וחבריו, נגד דעת סטאלין.
"רביזיוניזם מודרני"?
אחד הצדדים החלשים בטיעון הסיני הוא העדר ניתוח מדעי לתופעה שהם מכנים בשם "רביזיוניזם". עצם המושג "רביזיוניזם" נתייחד בזמנו של לנין לציון התיאוריה של הסוציאל-דמוקרטיה הימנית, אשר זנחה את הצד המהפכני בתורה המרכסיסטית.
מקורותיה העיקריים של "רביזיה" זו היו שניים: ראשית, היעדר מצב פוליטי מהפכני בארצות המערב המפותחות הקהה את העוקץ המהפכני של תנועת הפועלים; ושנית, צמיחת שכבה גדולה של "אריסטוקרטיה פועלית", שכירים בעלי זכויות יתר ומשכורות שמנות יחסית, השפיעה גם היא על תנועת הפועלים במערב לעבור לפסים מתונים יותר.
עתה מכנים הסינים בשם "רביזיוניזם מודרני" לא רק את עמדותיהן של מפלגות קומוניסטיות מערביות (כמו בצרפת ובאיטליה), אלא גם את עמדת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.
אכן, אם מדובר במפלגות קומוניסטיות מערביות, כמו זו באיטליה, אפשר להסכים לכך שחוסר מהפכנותן נובע מסיבות דומות לאלה שהולידו את הרביזיוניזם הישן בתחילת המאה הנוכחית. גם היום אפשר לקבוע שהשפע הכלכלי הממושך והיעדרם, זה זמן רב, של זעזועים חברתיים רציניים, השפיעו השפעה ממתנת על ההנהגות הקומוניסטיות במערב.
לעומת זאת, מקורותיו החברתיים של ה"רביזיוניזם" בברית המועצות אחרים לגמרי מאשר אלה של הרביזיוניזם המערבי – ודומה שהסינים אינם לוקחים עובדה זו בחשבון כל צרכה. הרי אי אפשר לומר שמעמד הפועלים הסובייטי חדל להיות מהפכני בגלל השפע הכלכלי או בגלל היעדר מצב מהפכני.
מעמד הפועלים הסובייטי נמצא לא בדרך אל מהפכה סוציאליסטית אלא שנים רבות אחריה. התופעה המולידה שם "רביזיוניזם" היא טבעית ומובנת: ירידת הלהט המהפכני אחרי שנים ארוכות של מאבק מר לחיים ולמוות, הרצון לשפר את המצב הכלכלי ולמנוע זעזועים נוספים. ההנהגה הבולשביקית הוותיקה, אשר ראתה את מהפכת אוקטובר כחוליה ראשונה, אבל לא עיקרית, במהפכה העולמית, הנהגה זו כבר מזמן אינה קיימת. במקומה עלתה הנהגה חדשה, המשקפת את רצון העם הסובייטי לחיות חיים שקטים יותר ונוחים יותר. הנהגה זו רואה את הכל מבעד למשקפי האינטרס של ארצם.
די להשוות שני אישים כמאו צה-טונג וחרושצ'וב כדי לעמוד על השוני העצום: מאו הוא מנהיג של מלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם, מהפכן מקצועי שעמד בראש מהפכה אדירה שניצחה רק לפני שנים מעטות, אסטרטג בעל שיעור קומה עולמי (עבודותיו על בעיות האסטרטגיה משמשות חומר לימוד באקדמיות צבאיות רבות, גם במערב!), תיאורטיקן עצמאי גדול של המהפכה. חיבוריו התיאורטיים משמשים – בצד חיבורי לנין – כחומר לימוד בתנועות המהפכניות בארצות רבות.
חרושצ'וב הוא איש המנגנון, שעלה בסולם המפלגה עוד בימיו של סטאלין. אין לו ניסיון בהנהגת מהפכות; כוחו גדול בעיקר בתכנון כלכלי, בניהול דיפלומטיה, באדמיניסטרציה. בכל אלה הוא משקף, כאמור, את הלך רוחו של עמו.
ברור כי אין לתלות תקווה במשאלת הקומוניסטים הסינים שעמדתם תתקבל כ"קו כללי" של התנועה הקומוניסטית העולמית. הגורמים האובייקטיביים, הפועלים היום הן בארצות המערביות המפותחות והן בברית המועצות, הופכים את הקרע הגלוי בתנועה הקומוניסטית לבלתי נמנע. אין ספק כי הקומוניסטים ברוב הארצות הסוציאליסטיות באירופה וכן (אם כי מסיבות אחרות) בארצות המערב המפותחות יאמצו לעצמם גם בעתיד את הקו החרושצ'ובי.
לעומת זאת, צפוי ניצחון העמדה הסינית ברוב המקומות שבהם עומדת המהפכה על הפרק, או נראית כקרובה.
הסינים הכתירו את "25 הנקודות" שלהם בשם "הצעה בדבר הקו הכללי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית". אך הצעותיהם, שיקוליהם וטיעוניהם כוחם יפה, כמעט באופן בלעדי, לארצות מעוטות פיתוח. לכל היותר אפשר לראות ב"25 הנקודות" הצעה בדבר קו כללי של המהפכה הסוציאליסטית בארצות מעוטות פיתוח, אך עצם הרעיון בדבר קו כללי עולמי אינו בר ביצוע בתנאים הנוכחיים. קיים פער עצום בין רמות ההתפתחות בחלקי העולם השונים: רק רבע מהאנושות הגיע לכלל סיפוק צרכיו החומריים במידה מתקבלת על הדעת, בעוד יתר שלושת הרבעים נמקים ברעב ובתנאים תת אנושיים. מנקודת ראות זו, פיצול הדרכים הוא בלתי נמנע. תיתכן תיאוריה מהפכנית כללית, אך לא תוכנית פוליטית אחידה.
עם זאת, אין הכרח שהקרע הרעיוני יהפוך לסכסוך בין מדינות. המטרה הסופית – משותפת; שונה היא רק הדרך. יתר על כן, כל חיזוק של אחד הצדדים במחנה השמאל העולמי משרת גם את הצד השני. הצלחה של מדיניות החוץ הסובייטית (כגון הסכם לאיסור השימוש בנשק גרעיני וכד') תקל על המאבק המהפכני בארצות מעוטות הפיתוח; וכן להיפך, כל הישג מהפכני בארצות הללו (נוסח קובה) מחזק את עמדת המיקוח של הגוש הסוציאליסטי בתחום הדיפלומטי. ובטווח ארוך, הגשמת הקומוניזם בברית המועצות עצמה מותנית בהכרח בהצלחת מהפכות בארצות רבות נוספות. בעניין חילוקי הדעות הרעיוניים, על הנהגות הצדדים "להסכים שלא להסכים".
מהפכן אמיתי יפעל קודם כל בהתאם לתנאים המקומיים, יטה אוזן קשבת לעצותיהם של מהפכנים ותיקים ולמודי ניסיון, אך ישמור על מחשבתו העצמית.
סולידאריות – כן; שעבוד רוחני – לא.
