הוויכוח הרעיוני המתנהל בין המפלגה הקומוניסטית הסינית (מ.ק.ס.) לבין המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מ.ק.ב.מ.) הינו בעל חשיבות היסטורית.
תוצאותיו תורגשנה, בסופו של דבר, ברחבי העולם, ולא רק במדינות הסוציאליסטיות. זהו ויכוח אשר ללא ספק ישפיע על כל מהלך ההיסטוריה בתקופתנו, על גורלן של מדינות, מפלגות, משטרים, על חייהם הפרטיים של מיליוני בני אדם.
ישנם אנשים הסבורים שכל הוויכוח הזה אינו אלא פילפול סכולסטי, מיותר, מזיק ואף מגוחך. לאלה ברצוננו להזכיר את הוויכוחים הרעיוניים הארוכים שלנין והבולשביקים ניהלו נגד המנשביקים. אף אלה נראו פעם לצופה מן הצד כמלל משעמם ומיותר. בינתיים נתברר שהוויכוחים הללו עיצבו לא במעט את דמותה של אירופה והשפיעו על כל ההיסטוריה העולמית. ללא הוויכוחים הללו היתה מנצחת ברוסיה מהפכת פברואר 1917, המהפכה הבורגנית-דמוקרטית, ולא מהפכת אוקטובר 1917, המהפכה הסוציאליסטית. לא היה הכרח אובייקטיבי שהמהפכה הסוציאליסטית ברוסיה תנצח דווקא באוקטובר 1917. אם בכל זאת היא פרצה וניצחה, הרי זה במידה רבה תודות לוויכוחים הרעיוניים בין לנין והמנשביקים.
פעם זילזלו בוויכוחים הללו – כיום כותבים עליהם מחקרים. כזה, ללא ספק, יהיה גם גורל הוויכוח הסיני-סובייטי המתנהל כיום.
ישנם אנשים אשר סבורים כי כל הוויכוח הרעיוני הזה אינו אלא חיפוי לסכסוך בין שתי מדינות. בין מדינות ש"יש להן" לבין מדינות ש"אין להן". אחרים סבורים כי אין זו אלא מחלוקת בין שני אישים. אנו חולקים על שתי הגישות הללו. ייתכן שהיחסים בין שתי המדינות או שני האישים הם בעלי משקל מסוים בוויכוח, אך בוודאי שאין זה המשקל המכריע.
הוויכוח הוא קודם כל רעיוני, והוא משקף, מעל לכל, את המחלוקת הרעיונית ברחבי התנועה הקומוניסטית.
בתולדות האנושות לא קמה עוד תנועה פוליטית אדירה כמו התנועה הקומוניסטית. נשמתה של תנועה זו היא האידיאולוגיה שלה, המרכסיזם-לניניזם. זהו מבנה רעיוני מסועף של פילוסופיה, כלכלה, היסטוריה וסוציולוגיה, שגולת הכותרת שלו היא תורת המהפכות. הוויכוח הנוכחי הוא דווקא על עניין המהפכות, על בבת עינו של המרכסיזם-לניניזם.
* * *
ויכוח זה אינו חדש. הסינים נחלקו עם הסובייטים בעניין זה עוד לפני 30 שנה. סטאלין "יעץ" למ.ק.ס. לשתף פעולה עם צ'יאנג קאי-שק, שהיה בשעתו מנהיג המהפכה הבורגנית בסין. ואילו מאו צה-טונג התעלם מעצותיו של סטאלין וביצע את המהפכה הסינית למורת רוחו של משרד החוץ הסובייטי. מאו נקט תמיד בקו עצמאי. הוא חשב בעצמו ופעל לפי ראות עיניו. כאשר, בעקבות הוועידה ה-20, יצאו הסובייטים בתיאוריה אודות "מעבר לסוציאליזם בדרך שלווה, פרלמנטרית", פרץ הוויכוח הנוכחי.
בהתייעצויות רעיוניות קודמות גילו הסינים לא פעם מורת רוח מכך שהסובייטים הופכים את שיקולי מדיניות החוץ הסובייטית לקו פעולה של המפלגות הקומוניסטיות, לדעתם יש להפריד בין הדברים.
בשעת התייעצויות מוסקבה ב-1960, למשל, התווכחו הסינים בפומבי בפני נציגי כל המפלגות הקומוניסטיות שבעולם עם נציגי מ.ק.ב.מ. בדבר זה כשלעצמו ראו מנהיגים קומוניסטים רבים, שעלו ועוצבו בתקופת סטאלין (והיו רגילים לסגוד לו ולמלא את כל פקודותיו), משום כפירה נוראה. אין הם מבינים כיצד מעז מישהו לחלוק על דעת הסובייטים ולהתווכח נגדם.
אולם כיוון שכל המפלגות לא רצו לגלות את הוויכוח כלפי חוץ, ועשו כמיטב יכולתן לפרסם הצהרה "פה אחד", הכניסו להצהרות הכלליות את הניסוחים של שני הצדדים – הסינים והסובייטים כאחד. כתוצאה מכך נתקבלו הצהרות כלליות של התנועה הקומוניסטית, שכמעט כל המפלגות חתמו עליהן וכולן, בכלל זה הסינים והסובייטים, נשבעים בשמן ומאשימים איש את רעהו בהפרתן; אך למעשה ההצהרות מטולאות טלאי על טלאי.
הסינים מצטטים במסמכיהם את הקטעים שהם הכניסו לנוסח המשותף והסובייטים את הקטעים שלהם. דבר זה גורם לבלבול כלפי חוץ.
אדם שאינו מתמצא בקריאת מסמכים קומוניסטיים מקבל את הרושם ששני הצדדים אומרים, למעשה, אותו הדבר – אך זו טעות. הניסוחים דומים, אך ההדגשות שונות, סידור העניינים לפי חשיבותם הוא שונה, וישנם אי אלה "הבדלים קטנים" שהם, למעשה, מהותיים.
הוויכוח הוא בעיקרו על היחס והגישה למהפכות סוציאליסטיות באותן הארצות שבהן עומדת שאלה זו על הפרק. הסינים קובעים, כי מדיניות החוץ של ממשלת ברית המועצות הפכה לתוכנית הפעולה של מפלגות קומוניסטיות בארצות רבות וכתוצאה מכך נבלם במידה רבה המאבק המהפכני. יתרה מזו, מדיניות הדו קיום בשלום הפכה למעשה ממדיניות חוץ של ברית המועצות לאידיאולוגיה שלמה, אשר ניטרלה את כל החלק המהפכני שבמרכסיזם.
הוויכוח הוא בעיקרו על דמותה הרעיונית של התנועה הקומוניסטית העולמית, על השאלה אם ימשיכו המהפכנים הסוציאליסטיים במדינות שונות לחתור לשלטון, כל אחד במדינתו, בכל האמצעים והדרכים, או שיתחילו לחשוב על "דרכים פרלמנטריות", "שלוות", לסוציאליזם, על "עוצמתו הגוברת של המחנה הסוציאליסטי", על "כוח המשיכה של רמת החיים בארצות הסוציאליזם" וכו'. לדעת הסינים אין זו התאמת המרכסיזם לתנאי המציאות החדשה, אלא פירוק נשק רעיוני מצדם של המהפכנים.
הסינים אינם מצטטים דוגמאות, אך ידוע על מה הם מרמזים. הם מתכוונים לכך שהמהפכה הקומוניסטית בקובה בוצעה על ידי לא-קומוניסטים, אשר המפלגה הקומוניסטית הקובנית הזדנבה אחריהם. הם מתכוונים לכך שהנהגת המפלגה הקומוניסטית העיראקית, בהשראת מוסקבה, לא נכנסה כלל למאבק נגד קאסם ב-1959, וכתוצאה מכך נשחטה על ידי עארף ב-1963. הם מתכוונים לכך שברית המועצות עושה מאמצים למנוע מהקומוניסטים בהודו-סין מלהמשיך במלחמתם. הם מתכוונים לכך שממשלתו הקומוניסטית של המחוז ההודי קראלה, שעלתה לשלטון (מקומי) בעזרת בחירות בלבד, הודחה ונפלה, וכו'.
מי שרוצה לדעת בדיוק מה אומרים הסינים, חייב לקרוא את פרסומיהם.
מערכת "מצפן" תפרסם בנפרד תרגום מלא של המאמר הסיני בעל 25 הנקודות שהתפרסם ב"פקינג רביו" בתאריך 21.6.63.
לצערנו אין ביכולתנו להגיש לקורא את כל המאמר בגיליון זה, מפאת אורכו; החלטנו, על כן, לתרגם כאן רק את הקטעים המרכזיים מתוכו.
הסינים עצמה נוהגים – דרך קבע – לפרסם את מאמרי שני הצדדים. ב"פקינג רביו" מתאריך 21.6.63 מודפס – בצד "25 הנקודות" הסיניות – מכתב ארוך של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הדן באותם נושאים. הקטעים המצוטטים להלן ללא ציון נוסף – הן אלה המייצגים את העמדה הסינית והן אלה המייצגים את העמדה הסובייטית – תורגמו מן המקור הנ"ל.
