הסיבוב הראשון של המאבק סביב השלטון נסתיים בתבוסתו של דיין. עתה הוא אוסף כוח לקראת סיבוב נוסף. הסתלקותו של דוד בן גוריון חשפה לעיני כל את המאבק – לחיים ולמוות – המתנהל בין קבוצות השלטון השונות אשר בתוך מפא"י. אמנם מכבר היה ידוע על אופיו של מאבק זה, אך הטיח החיצוני הדק מנע מלראות את מאבק הג'ונגל הזה בכל כיעורו.

מאבק זה, שהוא ציני וגלוי, וכולו חתירה לקראת תפישת עמדות כוח גבוהות בשלטון, משקף במידה רבה את הלכי הרוח הפוליטיים השוררים בארץ – זאת אפשר לראות בהדים שהוא עורר.

אצל מעטים, שהיו מצויים אצל הסודות, לא היוותה תבוסה זו של הצעירים כל הפתעה. אדרבה! הם ציפו לה – אולם אצל רבים באה כהפתעה ואולי אף כאכזבה.

 *     *     *

בסיטואציה חדשה זו, שנוצרה בתוך מפא"י – בה הניגודים ברורים, הקרע גלוי והאנשים מדברים בגלוי על כוונותיהם – דיין אינו מסתיר את כוונותיו ושאיפותיו ביחס למגיע לו. אפילו את המשרה החשובה של שר הביטחון הוא רואה כקרש קפיצה כלפי מעלה.

מצב חדש זה מוביל לקראת אפשרויות של מאבק לשלטון שלא היו מקובלות עד כה בישראל. מדינאים היוצאים למאבק על השלטון, מעריכים ושוקלים היטב את כל האפשרויות העומדות לרשותם. לכן, אם חושבים שדיין יצא למאבקו בסומכו על הדרך המקובלת, הרי אפשר לגחך עליו, משום שמתוך בדיקה שטחית ביותר נראה שלאחר שהלך בן גוריון התבצרו הוותיקים בעמדות השלטון. הם השתלטו על כל עמדות המפתח החשובות בממשלה.

מבצר כזה אי אפשר לכבוש בדרך המקובלת – ובכן, על מי ועל מה בנה דיין את שיקוליו?

 *    *     *

כשבן גוריון התפטר לפני למעלה מחודש, נדמה היה שהוא הולך ומשאיר מאחוריו את המאבק על מקומו בלא שיתערב. אולם עד מהרה נתברר שלא כן הדבר. כעל סרט נע, בסדר ובשיטה, החלו לבוא הגילויים השונים שהפריכו הנחה זו.

ראשית מעשה, חזר בו מהתפטרותו מהכנסת – צעד ראשון לאי יציאתו מהזירה המדינית – לאחר מכן באה ההדלפה ל"ניו יורק טיימס", שבאם יבוא משבר הוא יחזור, ולבסוף חזרתו לעניין "פרשת לבון"; כלומר, במו ידיו הוא רוצה להביא לקץ שלטונו של אשכול. ידוע על איזה רקע פרש בן גוריון מראשות הממשלה; הוא לא הלך כמדינאי שהשאיר מאחוריו ממשלה יציבה או בעיות בוערות שבאו על פתרונן, כי אם להיפך, כישלונות רבים; בבעיה הגרמנית, בשאלת הבחירות, הממשל הצבאי ועוד.

הוא החליט לפעול מבחוץ, לזאת הוא נצרך לאנשים שיעבדו עבורו "בפנים", וכאן קשה שלא לראות את הקשר שבין "מרד הצעירים" לבין שאיפותיו.

כאן רואים את זהות האינטרסים שבין דיין לבין ראש הממשלה לשעבר. כזה גם זה, הם רוצים יותר חופש פעולה בניהול ענייני המדינה, פחות ביקורת פרלמנטרית וציבורית, ולא להיות תלויים בכנסת בשל עניינים כלשהם.

*     *     *

כפי שנוכחנו בעבר, לא מסתמכים הצעירים על הפופולריות של בן גוריון בלבד, כי הרי הוא עצמו לא השיג את חופש הפעולה שרצה.

אפשרות אחרת היא להגיע למטרותיהם על ידי לחץ; גם דרך זו הוכח שאינה נושאת פירות של ממש, שכן הם ניסו דרך זו והטיחו עד כה ראשיהם בחומת המצודה של הוותיקים שאינם רוצים להסתלק עדיין. מכאן אפשר להניח שהם ינקטו בצעדים קיצוניים בכדי להשיג את השלטון המדיני! אולם גם דרך זו, בתנאי הארץ, עלולה להותיר את הגנרל מחוץ לעניינים – יושב ומספר צ'יזבטים בבית הקפה ברחוב דיזנגוף ומצפה לשעת כושר חדשה (שכן לא מעטים שניסו בדרך זו מצאו עצמם מבחוץ מחכים שנים ארוכות ליומם).

הם יכולים לקחת על עצמם את הסיכון ולפעול בדרך קיצונית להשגת מטרותיהם, וגם אז נראה שבתנאי הארץ אינם יכולים לשים יהבם על דוגמאות של ארצות דרום-אמריקאיות להגיע למטרתם בדרך של הפיכה צבאית "מקובלת".

הצבא, עם היותו גוף מכובד בארץ, שנאמנותו לראשי הביטחון אינה מוטלת בספק (וייתכן שלדיין ודומיו עדיין פופולריות רבה בו), אינו יכול למלא שליחות כזו עבורם, בשל החתך החברתי של אנשיו ובשל חוסר תודעה "מתאימה" של רבים מקציניו; ומה עוד, שבארץ אינה קיימת סיטואציה כלכלית וחברתית "נוחה".

הם יכולים לנסות להגיע למטרתם על ידי ניצול פרובוקציות על הגבולות והבאת הארץ למצב של משטר חירום ממושך, ואז להשתלט; אולם צעדים אלו אינם כל כך אהודים כפי שהיו בעבר והציבור בוחן אותם בזהירות – כלאחר מבצע "נוקייב" על הגבול הסורי.

*     *     *

אם התנאים של היום אינם נראים ורודים ביותר עבורם, אין זה אומר שמחר לא תבוא לידיהם שעת כושר מתאימה.

כשם שהם מתכוננים ליומם הגדול, יש להגיב על צעדיהם לא בערנות בלבד ואין להסתפק בחשיפת שאיפותיהם, אלא להתכונן באופן ממשי, יחד עם כל הכוחות המתייחסים בשאט נפש ובחרדה לניסיונותיהם להשתלט.

כוחות אלו קיימים – אך כוחם מפוזר ומפורד. רבים מהם עדיין מאמינים למפלגות הפועלים ה"מסורתיות" שגילו בעבר, ומגלות אף היום, אוזלת יד בשאלות מכריעות.