* ייקברו הם, ולא אתה! – סיסמתו של פלקט "המוסד לבטיחות וגיהות"
בתקופת השיא של הפעולות המלחמתיות בגבולות (1955–1956) התחלקה הארץ לשני מחנות. הרוב, ששולהב על ידי התעמולה הרשמית ונכבש על ידי הביטחוניסטים המקצועיים, והמיעוט שלא איבד את מצפן התבונה. אך חלוקה זו אינה יחידה. אנשים כנים וישרים היוו אז וכן עתה את הרוב בשני המחנות. רוב אלה שהתלהבו לפעולות המלחמה לא עשו זאת מתוך תאוות דם לשמה. להיפך. הם היו מודרכים על ידי אהבת עמם. לכל היותר טעו. לאחד מהם שדיבר בקנאות על ההכרח בתגובה על הרג בני ארצו, מכוונים הדברים.
* * *
בפגישתנו האחרונה, בתקופת השיא של פעולות האיבה על גבולות ישראל-ערב – חלקתי על דעותיך הפוליטיות, אבל לא יכולתי לא להתרשם מכנותך כשדיברת על קדושת חיי האדם.
לא הייתי מטריד אותך מאז אילולא היה הנושא שברצוני להעלות לדיון עתה זהה עם זה שעליו דיברנו: חיי אדם. אלא שהפעם החזית היא אחרת. המלחמה היא שונה והאויב אינו זהה.
אז דובר על אויב מבחוץ. הפעם מדובר על אויב מבית. אז שמע כל אחד מאתנו את רעם התותחים. הפעם המלחמה היא שקטה – דוממת כמעט. אז רעש כל מנגנון המדינה וקרא אותנו לדגל. הפעם אין פוצה פה ומצפצף.
ובכל זאת במה המדובר?
בחזית העבודה, שקורבנותיה הם האלפים הרבים של נפגעי תאונות העבודה.
* * *
בכדי שפנייתי לא תיראה כטורדנית, כחסרת הצדקה, אביא בפניך דו"ח מספרי יבש על מאזן הדמים, שפורסם על ידי המוסד לביטוח לאומי: מספר התאונות שאושרו על ידי המוסד.
- בשנת 1957: 36,199
- בשנת 1958: 40,386
- בשנת 1959: 44,945
- בשנת 1960: 48,082
- בשנת 1961: 52,359
שים לב שאלה הם רק המספרים שאושרו על ידי המוסד. כלומר, לא המספר הכולל של כל תאונות העבודה. אם נצרף למספרים אלה את נתוני המוסד לחודשים האחרונים, נקבל את מספר הנפגעים לחודש, מאז 1957 עד היום, כשהם מעוגלים למטה, כדלהלן:
- ב-57' יותר מ-3,000 נפגעים לחודש
- ב-58' יותר מ-3,300
- ב-59' יותר מ-3,700
- ב-60' יותר מ-4,000
- ב-61' יותר מ-4,300
- ב-62' יותר מ-5,800
- ב-63' יותר מ-6,200
כמובן שאפשר לטעון כי תאונות העבודה הן תופעות לוואי טבעיות לתהליכי העבודה; ואין טענה זו מחוסרת יסוד. אולם אין בכך הסבר לעובדה שאחוז התאונות גדל בצורה מדהימה. הוא ממש הוכפל בשנים האחרונות. גם גידול האוכלוסייה על ידי עלייה וריבוי טבעי אין בו כדי להסביר זאת. כי אחוז הגידול במספר המועסקים הוא קטן בהרבה מאחוז הגידול במספר התאונות. רצונך בהוכחה? דברי שר העבודה, יגאל אלון, מלפני חודשיים:
"המצב החמיר השנה. מספר הנפגעים עלה בשיעור המדהים של 15 אחוז בעוד שהגידול במספר המועסקים עלה בארבעה אחוז בלבד. אחד מבין 12 עובדים נפגע בעבודה".
עתה צצה טענה אחרת: "לא צריך להגזים ולא צריך להפגיז אותנו במספרים. הרי לתאונת עבודה נחשבת גם תאונה קלה, שבר ביד או פצע ברגל?"; וגם טענה זו אינה מחוסרת יסוד. ובכל זאת טוען אותו שר באותה הזדמנות:
"אולם כאלף איש מתווספים להוותנו אל מספר הנכים שאיבדו כושר עבודתם. קרוב למאה משפחות איבדו את יקיריהן ומפרנסיהן".
מושמעת טענה נוספת, שאם כי בעליה מעטים במספר וציניקנים לאין שיעור, אין אפשרות לעבור עליה לסדר היום. טוענים ביצועיסטים: "ככה זה כשבונים מדינה וכשמקימים משק בקצב מסחרר. זה אמנם מצער שיש קורבנות, אבל קודם כל עלינו לבנות במהירות יש מאין, אחר כך נדאג לתנאים ולכל השאר". ובכן, נתעלם לרגע משיקולים הומניים ונפנה לחשבון הפסד ורווח. טוען השר האחראי:
"נזק חומרי רב נגרם למשק: אובדן כוח עבודה, נזקי ציוד יקר ערך והפסקות ייצור ובזבוז מיליוני ימי עבודה".
* * *
מניסיון הוויכוחים שניהלנו בעבר למדתי שבפיך – כמו בפי רבים אחרים – מושמעת לעתים קרובות טענה טבעית: "בשביל זה קיימים מוסדות המדינה. מחוקקים חוקים, וכמו בכל מדינה דמוקרטית האינטרס העליון בחוקי המדינה הוא טובת אזרחיה". ואכן, נפנה תחילה לחוק בצורתו היבשה.
ב-24 באוגוסט 1954 אושר על ידי הכנסת "חוק אירגון הפיקוח על העבודה – תשי"ד 1954", שבמסגרתו הוקם "המוסד לבטיחות וגיהות". תפקידיו הוגדרו בין השאר כך: "ניהול פעולות הסברה ופרסום מחקרים; סיוע בבחירת נאמני בטיחות במפעלים ובהקמת ועדות בטיחות בהם; מתן הדרכה בפעולות הנאמנים והוועדות". לפי החוק הנ"ל חובה על כל מפעל שבו מועסקים 25 עובדים ויותר להקים ועדת בטיחות. כן קובע החוק, שנציגי העובדים בוועדה ועובדים אחרים של המפעל, שמונו על ידי הוועדה, יהיו "נאמנים לענייני בטיחות וגיהות". תפקידם הוא לעמוד על תנאי הבטיחות במפעל, להדריך ולחקור בנסיבות התאונות. חובת המוסד, לפי החוק, לסייע להם בכך. מבקר המדינה אף ציין כי "פעולת המוסד הקשורה בנאמני הבטיחות ובוועדות נמנית עם החשובות שבפעולותיו".
אך מה מתברר? שהחוק בלבד לא עוזר. המלה הכתובה כשלעצמה אינה משנה דבר. או כמו שאומרים: נשיאים ורוח וגשם אין.
בדו"ח מבקר המדינה מהשנה שעברה צוין, תוך כדי ביקורת, כי "עד שנת 1961 הוקמו רק ב-425 מפעלים ועדות בטיחות, כשמספר המפעלים שמחובתם להקים ועדות כאלה עולה על 2,000". כלומר, רק רבע מהמפעלים מילאו את הוראת החוק. ממשיך המבקר: "עד כמה חשובים קיומן ופעילותן של ועדות אלה למניעת תאונות עבודה מראה מחקר של המוסד לביטוח לאומי משנת 1960. במפעלים שבהם פעלו ועדות, פחת שיעור התכיפות של התאונות בשנים האחרונות בתשעה אחוזים בממוצע". כלומר, אילו היה כיסוי במציאות למלים הכתובות, היו נחסכים קורבנות שווא, היו ניצלים חיי אדם. ואין זו פראזה. הביקורת בדו"ח מציינת עוד כי רק ב-200 מפעלים בקירוב הדריכו עובדי המוסד באופן שיטתי את הוועדות לבטיחות. המוסד כמעט לא פעל בתחום הגיהות המקצועית, שזאת חובתו לפי החוק.
לא תוכל להתנחם בביקורת ולומר: "הנה, ישנם פגמים, המבקר מבקר והעסק יתוקן". מול הזנחה זו, הגובלת בפשע, גם ביקורת לא עוזרת. הנה העובדות: שנה אחרי צאתו לאור של דו"ח המבקר שהזכרנו יצא דו"ח נוסף (זהו דו"ח שנתי. יוצא מדי שנה בשנה), ומה הוא מציין בחריפות? כי הפער בין החוק והביצוע נשאר כשהיה: ועדות בטיחות קיימות כבר ב-625 מפעלים, אבל מספר המפעלים גדל בינתיים והגיע ל-3,000. מספר הוועדות המודרכות הגיע רק ל-257.
אנו רואים בבירור שבמציאות לא מקפידים על מילוי החוק. הכנסת חוקקה חוק. הממשלה מופקדת על ביצועו. מבקר המדינה קבע שאין פועלים לפיו. אילו עשה זאת אדם פרטי – כמוך כמוני – היה מובא לדין באשמה חמורה: מילוי שטר שאין לו כיסוי.
* * *
אולם לבחינתו של החוק ישנו עוד צד. למשל, מר פוירשטיין, שהוא קצין העיתונות של המוסד לבטיחות וגיהות, העלה טענות צודקות באוזני כתב "מצפן". טען הדובר: "בישראל יש לחוק העבודה פגמים עקרוניים. הוא מפגר ביחס לארצות אירופיות ומהווה ירושה עלובה של חוקי המנדט הבריטיים. לדוגמה: החוק מדבר באופן כללי על סידורי בטיחות נאותים אשר אותם יש להבטיח, וזאת מבלי לפרטם".
למשל, בתעשיית הפלסטיק, התופסת מקום נכבד בייצור המודרני, ישנו שימוש רב בחומר פלסטי מוקצף הקרוי מולטופרן. למולטופרן שני מרכיבים יסודיים, שאחד מהם – הדסמודור – הוא סכנה בריאותית ויוצר בעיות בטיחות רציניות. החרשתנים, בעלי הממון, הם חסכנים מאוד בכל מה שנוגע להוצאות מיותרות. זאת יודע כל פועל. וכך, חרשתן ש"חוסך" בהתקנת מאווררים במידה מספקת במפעלי פלסטיק מהסוג הנ"ל, מסכן את בריאות פועליו. החומר המסוכן גורם לסיבוכים רבים, ביניהם לאסטמה ממש.
או דוגמה אחרת. בבית חרושת לסבון עלה פועל על מדרגות רעועות בכדי לשפוך תמיסה, מעד ונפל ליד התנור. חוקר משרד העבודה, נ. לאור, שחקר את סיבות התאונה, ציין: "במפעל מושקעים סכומים של 7 ספרות (מיליונים). אבל מה אין עושים למען החיסכון? מדרגות תקינות ומשטח עבודה יציב היו עולים כמה עשרות לירות ואת אלה חסכו".
אלו הן רק מעט דוגמאות הלקוחות מחיי היומיום של התעשייה, המוכיחות כי הציון בחוק על "סדרי בטיחות נאותים" אינו מספיק.
יש לקבוע בפירוט את סדרי הבטיחות בכל ענף וענף של התעשייה. יש להקיף בחוק את כל שטחיה – הנרחבים אמנם – של התעשייה המודרנית.
ולא די. יש לדאוג לביצוע. מר פוירשטיין קבל בצדק שלמוסדו, המוסד לבטיחות וגיהות, יש רק עשרים מדריכים המסוגלים לארגן ועדות בטיחות במפעלים. עשרים (!) בזמן שדרושים מאות ואולי אלפים. עשרים, בזמן שהמנגנונים הביורוקרטיים למיניהם מנופחים ללא גבול.
ולבסוף רצוני להסב את תשומת לבך לבעיה האחרונה שבה נטפל הפעם – שהיא לא אחרונה בסדר החשיבות: הכסף, התקציב למימון פעולות הבטיחות. לפי החוק תקציבו של המוסד לבטיחות וגיהות ממומן מהקצבות האוצר ומהקצבות אירגוני העובדים והמעבידים; בעיקר ההסתדרות הכללית והתאחדות בעלי התעשייה. בדו"ח המבקר, שכה הרבינו להזכירו, נאמר כי "בשנים הראשונות לקיומו של המוסד כיסו האוצר וגופים מספר מאלה את התקציב. אולם החל משנת 1957 הפסיקו גופים אלה את השתתפותם". במצב זה מגיעים נזקי התאונות – והכוונה כאן לנזקים הישירים בלבד – לסכום של 50 מיליון ל"י. תקציב המוסד שתפקידו להילחם בתאונות הוא פחות מחצי (!) מיליון.
* * *
אין לי אלא לסיים בציטוט מדבריך לפני שנים: "כל המדינה הזאת לא שווה בשבילי כלום, אם דם אזרחיה נשפך בה ללא תגובה".
