הרבה חיבורים עיוניים מוקדשים בעת האחרונה לדיון בשאלה כיצד עומדים ענייני המהפכה הסוציאליסטית והתיאוריה המרכסיסטית נוכח גילויי התקופה המודרנית.
מובן מאליו כי מאז הסתלקותו של מרכס עברו על העולם תהליכים עמוקים ורציניים המחייבים ניתוח, פיתוח ועדכון ההנחות התיאורטיות של אבי הסוציאליזם המדעי.
רק אפסים אינטלקטואלים מנסים – עד היום – לסתור את תורתו של מרכס בכללותה ואיתם דומה שאין טעם להתווכח. אך לעומתם ישנם בעלי הלכה רבים הטוענים כי המהפכה הסוציאליסטית תוסיף להיות אקטואלית רק בארצות נחשלות הנאלצות להמריא – בפרק זמן קצר יחסית – מן הנחשלות והפיגור אל המערכת הכלכלית המודרנית, אך השוללים את הצורך במהפכה סוציאליסטית בארצות המפותחות. אמנם, גם לפי השקפתם, כלול רובו המכריע של המין האנושי בקטגוריה הנזקקת למהפכה סוציאליסטית לאלתר (מרבית ארצות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית) – אך גם עובדה זו אינה עושה השקפה זו לנכונה, ורצוני איפוא להעמידה תחת שבט הביקורת.
אומר גלויות: מרכס לא קלע אל האמת בכל תחזיותיו. אבי הסוציאליזם המדעי הציב את הפרוגנוזה שלו בדבר התהליכים שיתרחשו לאחר ניצחונה של המהפכה הסוציאליסטית, על תשתית של מדינה קפיטליסטית מפותחת, בה התפתחות כוחות הייצור באה לכלל התנגשות עם המבנה המסורתי של יחסי הייצור. בקווים כלליים חשב מרכס על מדינה תעשייתית דוגמת אנגליה. לפי הערכתו עשויה היתה מהפכה זו לשחרר מצברי ענק של אנרגיה אנושית, אשר ביכולתה לסייע לפיתוח רחב מידות בלתי מופרע של המשק הלאומי, ולהעלות את רמת החיים של האוכלוסייה.
הניסיון לימדנו כי המהפכה הסוציאליסטית, במישור החברתי-מדיני, ניצחה, בניגוד למצופה, דווקא בארצות בלתי מפותחות.
המהפכה פרצה בארצות אגרריות מפגרות, שבהן לא יכלה הבורגנות ליצור מכשיר לאירגון יעיל ומשוכלל של הייצור ולחולל את תהליכי המהפכה התעשייתית. תפקיד זה הטיל שר ההיסטוריה על המדינה הסוציאליסטית. כך היה הדבר בברית המועצות, בסין, בווייטנאם ולאחרונה אף בקובה.
עובדה זו עשויה להסביר את הכוחות הפועלים ואת התפישות המדיניות שבמערך העולמי דהאידנא.
מחד גיסא נעשה הסוציאליזם לאתגר ממשי דחוף לגבי הרוב המכריע של המין האנושי – הנמצא בארצות הבלתי המפותחות, ומאידך גיסא השפיע ניצחון המהפכה ברוסיה ואחר כך בסין על מערכת הגישות וההשקפות בארצות הקפיטליסטיות המפותחות.
תרומת מהפכת אוקטובר לפיתוח "מדינת הסעד" הבורגנית
היסטוריונים רבים מרבים לחקור את הסיבה לכך, מדוע לא נזדקקה אנגליה למהפכה – דוגמת המהפכה הצרפתית – לשם קידומה אל עידן הקפיטליזם. רובם מסבירים זאת בהתפתחותה המיוחדת של החוקה באנגליה, במעבר המסודר מהכפיפות לכנסייה ברומא לעבר יצירת כנסייה אנגליקנית עצמאית; בחוש ההצבר הפוריטני המפותח, בהשתלבות של חלק מן האצולה הישנה במערכת הכלכלית החדשה וכו' וכו'. אמנם אלו גורמים בעלי חשיבות לא קטנה, אך דומני שאין בהם כדי להסביר את העיקר. נראה לי שהגורם שמנע את פרוץ המהפכה באנגליה – בשנות ה-20 של המאה שחלפה – ואשר דחף את המבנה הישן לרפורמות מרחיקות לכת, היה הפחד מפני פרוץ מהפכה כדוגמת המהפכה הצרפתית, שפרצה 30 שנה קודם לכן.
ממאורעות העבר ניתן להסיק מסקנות גם לגבי ההווה. נראה לי, כי גם התפתחותה המואצת של מדינת הסעד במערב אירופה ובצפון אמריקה (בעיקר אחר המשבר העולמי של 1929) הינה במידה רבה תוצאה מניצחון המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה. אמנם אין זה המניע היחיד להיווצרותה, כי בהעדר כלכלה מפותחת לא תוכל מדינה רכושנית להעניק את שירותי מדינת הסעד, אך ללא ספק, הגורם העיקרי להענקת שירותים אלו על ידי המעמדות הרכושניים מקורו בפחד מפני מהפכה סוציאליסטית.
כדאי וכדאי שיבינו הפועלים במערב – המקיימים רמת חיים גבוהה יחסית – כי חלק חשוב מהישגיהם חייבים הם לאלה שהניפו את נס המרד באוקטובר 1917, כאשר הסתערו על ארמון החורף בפטרבורג.
גידול כוחות הייצור – המניע העיקרי
אשוב לכמה מסקנות שהוסקו על ידי מרכס ואנסה לבדקן מחדש לאור המציאות של היום.
יסוד מוסד בתיאוריה שיצר מרכס היא ההנחה כי המניע העיקרי בהתפתחות ההיסטוריה הוא גידולם של כוחות הייצור. קבע מרכס כי בתהליכי הייצור באים בני אדם במגע זה עם זה, ומתוך כך נוצרת מערכת של יחסים בין בני אדם ונוצרות שכבות בחברה – ההולמות את רמת התפתחות כוחות הייצור. על בסיס יחסים אלה, המכונים יחסי ייצור, מתנשא בניין-על גבוה של מוסדות חברתיים ותרבות אנושית, היונקים מן הבסיס הכלכלי ומשפיעים עליו בעת ובעונה אחת. מתוך הנחות אלה הסיק מרכס את המסקנה כי כוחות הייצור – בגידולם הבלתי פוסק – מגיעים לכלל התנגשות עם יחסי הייצור, הכובלים את גידול כוחות הייצור, ועם החרפת הסתירה נוצרת סיטואציה מהפכנית שמשמעותה האובייקטיבית היא התפוקקות יחסי הייצור הישנים ויצירת מערכת יחסים חדשה בין בני אדם ומערכת של שכבות חדשות בחברה, אשר תהלום את רמת גידול כוחות הייצור ותסייע להתפתחותם הבלתי מופרעת.
האם עומדת תפיסה כלכלית זו בפני הביקורת? לי זה נראה שכן.
הבה נעבור ל"מעבדה הניסיונית" שלנו – לחיים עצמם. מה משמעותו של הניו-דיל של הנשיא רוזוולט המנוח, אשר בא בעקבות המשבר של 1929 – אם לא ניסיון להתאים את כלי המדינה ומערכת היחסים בחברה לרמה הגבוהה החדשה של התפתחות התעשייה, המסחר, הפיננסים, הטכנולוגיה, הייצור – באחת: לרמת ההתפתחות החדשה של כוחות הייצור?
דוגמה נוספת, קרובה יותר: דיוני הוועידה האקומנית האחרונה ברומא ופעולותיו של האפיפיור המנוח – יוחנן ה-23 – כאשר קברניטים מסוימים של הכנסייה הקתולית, ובכך גדולתם, מנסים לערוך רפורמה ולהתאים את אירגון הכנסייה ותקנותיה לרוח הזמן או לחידוש העולם המודרני – האם אין הם מוכיחים בעצם שבניין-העל נאלץ להתאים עצמו לבסיס – למען יוכל להמשיך לשרתו ולהשפיע עליו?!
ניתן לומר איפוא, כי העיקרון היסודי במחשבה המרכסיסטית חי וקיים ומוכח מדי יום ביומו.
אין מה לאבד – יש מה לאבד
מרכס תרם תרומה גדולה להגות האנושית כאשר יצר הסבר בסיסי מקיף והגיוני למהלך ההיסטוריה האנושית – כיוון שעד להופעתו משלה בכיפה ההשקפה שראתה בהיסטוריה האנושית סבך מקרי של נסיבות – ותו לא. מרכס, שניתח ניתוח כולל את תולדות המשטרים, קבע שהגורם המדרבן את ההיסטוריה האנושית מאז החברה הקמאית הוא מלחמת המעמדות, שהיא תוצאה של הדחף האובייקטיבי התובע התאמת יחסי הייצור לרמת גידולם של כוחות הייצור.
מרכס, שפעל בעיקר ברבע השלישי של המאה הקודמת וששאב את ממצאיו מהתפתחות המשטרים הרכושניים באנגליה, צרפת וגרמניה, ראה בפרולטריון המתארגן לצבא אדיר וממושמע על ידי התעשייה הכבדה, והנתון לתנאי ניצול מחפירים ולסבל בל ישוער, את הכוח שיחולל את המהפכה, אשר תקעקע את יחסי הייצור הרכושניים ותכונן חברה חדשה שבה לא יהיה ניצול אדם בידי אדם. במניפסט הקומוניסטי משנת 1848 נאמר עוד, כי הפרולטריון יהיה למבשר את בשורת המהפכה, כיוון שאין לו מה לאבד זולת כבליו ואילו לזכות יכול הוא – בעולם ומלואו.
דברי נבואה אלה נאמרו באמצע המאה ה-19, אך המאה ה-20 יצרה מערכת מצבים חדשה שהיתה בלתי צפויה למרכס. המהפכה ניצחה לראשונה דווקא בארץ נחשלת והיא נאלצה לעכב – לתקופה ארוכה – את העלייה ברמת החיים של תושבי הארץ, כדי שתוכל ליצור בסיס מוצק לכלכלה מודרנית על ידי הקמת תעשייה כבדה.
לעומת זאת העניקה הבורגנות, בארצות המערב המפותחות, מערכת ביטוחים סוציאליים וטובות הנאה חומריות לשכבות העמלות – על מנת להרחיקן מרעיונות המהפכה, דבר שהתאפשר לה הודות לקיומה של תעשייה מודרנית מפותחת באותן ארצות.
התוצאות לא איחרו לבוא: האיגודים המקצועיים החלו להתרחק מרעיונות מהפכניים ובמידה רבה מהזירה הפוליטית בכלל. נוצר טיפוס חדש של פרולטריון – פרולטריון בעל אמצעים (בחלקו אינטליגנציה עובדת) – אם כי חסר אמצעי ייצור.
הסיטואציה המהפכנית בארצות הללו התרחקה – אך לא נעלמה. גורמי המשבר המחזורי של "עודפים" חזקים למדי: שיעור המכירות בתשלומים בארצות מסוימות הוא גדול מאוד ואף מגיע לממדים של סכנת התמוטטות; הסתירה בין אופיים החברתי של אמצעי הייצור החדישים לבין שיטת הבעלות והניכוס הפרטיים, מעמיקה מיום ליום – על אף השפע היחסי. מאז 1929 יצרה המחשבה הבורגנית הרבה תכשירי מניעה – מהם מוצלחים יותר ומהם מוצלחים פחות – לשם דחיית סכנת המשבר ולמען עידון תהליכי הנפילה לתוכו והיציאה ממנו. אך את שורש הרע לא הצליחה, כמובן, לעקור, כיוון שאז תצטרך להודות בסתירה הקיימת במשטרה – ואת זאת לא תעשה לעולם.
לעומת זאת קרובה מאוד הסיטואציה המהפכנית ביבשות אשר השתחררו לאחרונה מעול הקולוניאליזם. מוקד המעש המהפכני יוסיף לשהות זמן רב במחיצת עמי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה.
ואנו היכן?
אין אנו פטורים מלהתעכב על משמעות הדברים הללו לגבי ישראל.
מה מקומה של מדינתנו במערך העולמי, הקרובה היא או רחוקה מסיטואציה מהפכנית? מבחינה כלכלית דומה ישראל יותר לארץ מערבית מפותחת מאשר לארץ בלתי מפותחת, אשר השתחררה בעת האחרונה משיעבוד קולוניאלי, אם כי הגאות הכלכלית – בה אנו מצויים – הינה בעיקר תוצאה של הזרמת משאבי חוץ לכל ענפי הכלכלה ולא תוצאה של גאות כלכלית פנימית.
מצב זה עושה את המשק הישראלי תלוי מאוד בגורמי חוץ, דבר העשוי לגרום לו זעזועים חמורים ביותר כתוצאה משפל כלכלי העלול לפקוד את גורמי החוץ – שבהם אנו תלויים.
מאידך גיסא, אין לשכוח שאין אנו שתולים בחצר הפנימית של משרד הביטחון האמריקאי. אנו מהווים – בין שנרצה בכך ובין שלא נרצה בכך – חלק בלתי נפרד של אזור המזרח התיכון או – כפי שקוראים זאת אחרים – אסיה המערבית, וכלולים לכן בתחום הגיאוגרפי שלגביו המהפכה הסוציאליסטית אינה חזון לאחרית הימים.
בשני גורמים חשובים אלו חייב להתחשב כל מי שמבקש לנהל מדיניות ישראלית עצמאית ארוכת טווחים, הן בתחום הפנימי והן במערך החיצוני. גורמים אלה נעלמו, משום מה, מעיניהם של מעצבי המדיניות הרשמית בישראל, אשר ספק אם יש להם מחשבה מדינית כלשהי.
