כמה גורמים חברו יחד ופועלים בכיוון הורדה שיטתית של שכר האקדמאים.
א. שיטת תוספת היוקר. מאחר שהתוספת משתלמת רק עד הכנסה של 500 ל"י ברוטו יוצא שבאופן יחסי מפסיד המשתכר למעלה מ-500 ברוטו. בתנאי הארץ כיום, 500 ל"י ברוטו הוא שכר מינימום (נשאר מזה כ-380 נטו).
ב. שיטת מס ההכנסה. בדרך כלל שיטת מס ההכנסה ברוב הארצות היא כזו: קובעים מינימום מסוים הדרוש לקיום ועל סכום זה לא מורידים מס. על כל הכנסה נוספת גובים אחוז מסוים שהולך וגדל עם עליית סכום ההכנסה העודפת. בארץ קבעו לפני הרבה שנים את המינימום, בערך 120 ל"י (מצחיק, מה?). מאז זרמו מים רבים בירדן והמחירים האמירו, כלומר ערך הכסף קטן. ברור שהמינימום צריך להיות כפול לפחות. יוצא מכך שהשכירים משלמים הרבה מס הכנסה לא צודק. הכנסה שבקושי מאפשרת קיום מינימלי למשפחה נחשבת אצל [שר האוצר, לוי] אשכול כהכנסה גדולה (כפי שראינו 500 ל"י ברוטו).
ג. חוסר הנכונות למאבק מצד האקדמאים. בעוד אשר הפועל בבית חרושת רואה במאבק ובשביתה דבר רגיל וחלק מחייו, רואה בכך האקדמאי דבר "לא יפה" ולא מתאים למעמדו. האקדמאי נוטה לשייך את עצמו לשכבה עליונה בחברה הקפיטליסטית, אולם הקפיטליסטים עצמם (והממשלה) נוטים יותר ויותר לראות באקדמאים סתם פועלים שכירים בעלי הכשרה נוספת.
בשנים האחרונות קיבל הציבור האקדמאי כמה שיעורים בתורת המאבק המקצועי. שביתת המהנדסים היא אחד הלקחים החשובים בשטח זה. בשביתה זו הצליחה הממשלה להפריד בין הסקטורים השונים של העובדים האקדמאים (רופאים כנגד מהנדסים) ועל חשבון כך להחליש את עוצמת המאבק ולבסוף לשוברו. כדי למנוע את הכישלון שנפל בחלקם של המהנדסים, ואשר ציבור האקדמאים כולו סבל ממנו, הוקמה הפעם ועדת תיאום (בלשון הפועלים: ועדת פעולה) של כל אירגוני האקדמאים.
ועדת התיאום החלה את המאבק בהצגת שתי דרישות בפני המשרדים השונים (ההסתדרות ומשרד האוצר): א. תשלום תוספת יוקר מלאה על כל המשכורות ברוטו; ב. הגדלת המענק לספרות מקצועית בעקבות עליית שער הדולר לספרים מ-1.80 ל"י לדולר ל-3.30 ל"י לדולר.
בכל המשרדים נענתה הוועדה בסירוב מוחלט. סיפר ד"ר חלפן באסיפת מחאה שנערכה בירושלים: "כאשר הראינו לאשכול את החישובים המראים על קיפוח במשכורת, אפילו לא רצה להסתכל, הוא הודיע שבלאו הכי התשובה היא 'לא'. לעומתו, מנהל משרד האוצר היה מוכן להסתכל בחישובים. כשנשאל אם מוכן הוא למשא-ומתן, אמר: אני מסתכל בחישובים על מנת שאדע על מה אני אומר לא!"
לאחר הסירוב המוחלט לכל משא-ומתן על התביעות החליטה ועדת התיאום לקיים שביתת אזהרה של שעתיים. ב-6.6.63, .בין השעות 11–13, התקיימה שביתה אשר הקיפה כמעט את כל ציבור האקדמאים השכירים: מהנדסים, מורים תיכוניים, רופאים, מורי האוניברסיטאות ועובדי מכוני המחקר למיניהם. האקדמאים התכנסו בזמן השביתה לאספות מחאה.
על השיטות בהן נלחם השלטון באקדמאים סיפר כץ, נציג ארגון המורים התיכוניים, בין השאר: קול ישראל מקצץ במודעות הנמסרות לשידור בכסף מלא, משנה את סדר ההודעה, לא נותן לנציג מוועדת התיאום להשתתף בתוכנית המוקדשת לשכר האקדמאים.
יחד עם זאת דרש מר כץ לנהל את המאבק על רמה אקדמאית (?) ו"בטון שקט". אם אומנם כך ינהלו האקדמאים את ה"משחק" ברור שזה יהיה משחק חד צדדי. כפי שכבר הראה הניסיון הקצר של המאבק הנוכחי, אין השלטון מתכונן למשחק אקדמאי כלל וכלל.
ד"ר ירון, משפטן מהאוניברסיטה העברית, סיפר על הניצול המחפיר של מתמחים במשפטים העובדים בממשלה. במשך שתי שנות התמחות הם מקבלים 85–100 ל"י לחודש! כתוצאה מקיפוחם עוברים רוב המשפטנים לעבודה עצמאית. ד"ר ירון אומר שהשירות המשפטי הממשלתי עומד ממש לפני התמוטטות. אולם הממשלה לא מוכנה לעלות את שכרם של המשפטנים וזאת על מנת "לשמור על הפסאדה החיצונית", כלומר לדכא את המאבק של האקדמאים. דבר זה גורם הפסדים לממשלה מאחר שבמקרים רבים היא נאלצת לשכור משפטנים במחירי השוק החופשי.
במהלך המאבק במשך החודשיים האחרונים ספגו האקדמאים מהלומה בלתי צפויה מוועדת הורוביץ. כל הנואמים באספות המחאה דחו בכל תוקף את מסקנות הדו"ח. זהו ניסיון להקפיא ולהוריד את שכר האקדמאים למשך שנים רבות ולא רק של האקדמאים.
במאבק הזה תופסים הבוסים ההסתדרותיים את העמדה של המעבידים. חלק מהאקדמאים חושב שזה מפני שההסתדרות היא של פועלים וזה לא מבטא את האינטרסים של האקדמאים (דעה זו באה לידי ביטוי בנאומו של חבר ועדת התיאום באספה בירושלים). אולם, אם היו שואלים את פועלי התעשייה היו האקדמאים שומעים אותו פזמון: ההסתדרות לא מייצגת אותנו ואנו נאלצים להילחם נגד הבוסים ההסתדרותיים. האמת היא שהבוסים ההסתדרותיים חדלו כבר לייצג כל אינטרס איגוד מקצועי. הם הפכו לכלי שרת בידי המעבידים והממשלה. הם שוברים כל מאבק מקצועי, של פועלי תעשייה (פרומין, שמשון), של פקידים (שעות קיץ), של טייסים ושל אקדמאים. הגיע הזמן שמחנות השכירים לסוגיהם יכירו בעובדה שכולם נמצאים ב"סירה אחת" והאינטרס שלהם הוא אחד.
אספות המחאה של האקדמאים נסתיימו בקריאה לאחדות. כשם שהכירו האקדמאים בצורך באחדות בין כל אירגוניהם לשם יעילות המאבק, כן יכירו בהמשך המאבק בצורך לאחדות עם שאר השכירים ובמיוחד עם ועדות הפעולה של פועלי התעשייה. האקדמאים התחילו את המאבק תוך הסכמה עם מדיניות הקפאת השכר הכללית, מדיניות הנדחית על ידי רוב השכירים; למעשה, מאבקם הוא בניגוד למדיניות הקפאת השכר, וזאת כבר אמר להם אשכול. אנו מקווים שבהמשך המאבק יחרגו האקדמאים מסיסמת "הקפאת השכר" ויעלו דרישות חד משמעיות להעלאת השכר ולשיפור התנאים הסוציאליים. בדרישות אלה ימצאו בעלי ברית טבעיים מקרב הפועלים, הפקידים ושאר השכירים למיניהם.
