זיג הייל

זיג הייל, הר שטראוס, זיג הייל.

מוכרחים היינו לסבול אותך כאן אצלנו. אין ברירה.

לפני עשר-עשרים שנה זה לא היה קורה. פרצופים כמוך מצאו באותם ימים מהר מאוד את מקומם בגיהנום. חבל שאתה לא יכול לשאול את הרוזן ברנדוט, או אפילו את הלורד מוין, הם היו מסבירים לך כבר. יש להם ניסיון עם זה.

זיג הייל, הר שטראוס, זיג הייל.

אין גברים בארץ הזאת. אין גברים. בעד זה היינו מוכרחים לסבול אותך ולשתוק.

אתה אומר שלא אכפת לך מההפגנות שעושים פה נגדך. בעצם אתה צודק, אבל אם היית מוצא את עצמך בחדר המתים של הדסה, למשל, היית בוודאי משנה את דעתך.

בעצם אפילו פקק של פורים היה מספיק בשבילך. כל שרי הביטחון הם פייטרים גדולים.

פראנץ-יוזף שטראוס "אני דמוקרט בדיוק כמו הר פרס"

פראנץ-יוזף שטראוס
"אני דמוקרט בדיוק כמו הר פרס"

זיג הייל, הר שטראוס, ותרשה כמה מלים גם לחברים שלך; הפשפש הזה ממשרד הביטחון, שעלה למעלה למעלה ולא ברור איך, כלל לא ברור. וגם הסמרקץ' ההוא ממשרד החקלאות, או השד יודע מאיפה.

עברתם את הגבול. עשיתם פעולות תגמול ועסקי ביש. שתקנו. ש...  ש... ש... זה ביטחון. אסור לדבר. עשיתם פרשות. שתקנו. זה קשור לביטחון. סילקתם את לבון. החרשנו. זה בטח מטעמי ביטחון. הכל ביטחון. איפה שאתה מסתכל מסביב יש ביטחון. אוכלים ביטחון, שותים ביטחון, משתינים ביטחון. במכולת מוכרים ביטחון. עשרים גרוש הקילו. כמה זמן עוד נצטרך לאכול את זה?

הפעם, נדמה לי, עברתם את הגבול. הבאתם לנו את החזיר הזה ועשיתם לו קבלת פנים, והראיתם לו את כל הביטחון שלכם – והכל בשביל ביטחון. אבל מה אני בכלל מדבר אתכם.

רגע, רגע, לפני שאני גומר, אולי גם אתם רוצים זיג הייל קטן? אל תצחקו, ככה התחילו כולם. תשאלו את האורח שלכם. הוא מומחה בזה.

זיג הייל, הר שטראוס. זיג הייל, הר פרס.

שקו בתחת.

מאכל לאומי

היום קראתי את הספר של שמעון צבר על המטבח הצרפתי ונזל לי ריר מהפה. על כן החלטתי שגם אני מוציא ספר בישול, אבל על טהרת המטבח הישראלי. מה יש? מה הסנוביזם הזה? בקושי יודעים מה זה אוכל ישראלי וכבר מדברים על מטבח צרפתי. בשדה בוקר כבר הייתם?

בינתיים הכנתי את המרשם הישראלי הראשון אחרי אלפיים וחמש-עשרה שנה.

ביטחונציה עם רוטב פשפשים

Merde de Peress

לוקחים קילו ביטחון ומנקים אותו היטב. משרים קצת במים פושרים עד שהסירחון מתנדף. את הביטחון הנקי שמים בסיר לחץ עם קצת פטרוזיליה קצוצה. אפשר להוסיף קצת חזון או קוממיות, אבל זה לא הכרחי. יש כאלה שאוכלים את זה בלי תוספות. בשביל אלה מספיק אפילו ביטחון עם כל הקישקס ורוטב פשפשים (שתי כפות על כל קילו).

אלה שאוכלים טָרֵף יכולים להוסיף כפית מיץ עגבניות. מונימייקר כמובן. לחמם את כל זה באש קטנה, אבל אפשר להגדיל אותה לפי הצורך. הכל בהתאם לצו השעה. אחרי שמחממים שעתיים-שלוש צריך להוסיף את התבלינים הבאים: שתי כפיות פרשה, כפית וחצי לשון הרע, חצי כפית תגמול ולבנת חומר נפץ עטופה בשקית דואר. לאניני הטעם אפשר להוסיף קצת תודעה ביטחונית. אצל השאר אין בעיות, הם אוכלים את זה גם ככה. בתיאבון.

ככה הם אומרים

הבן-דוד שלי איציק שן-זהב כתב פעם מכתב למערכת הדו-יובלון "מתי?". מאז הוא מכיר את כל המשוררים, הסופרים, המחזאים ושאר הירקות של התרבות העברית המתקדמת, אלה עם זקן ואלה בלי זקן, אלה שלובשים חולצות עם פסים ואלה שהם נגד ללבוש חולצות עם פסים, אלה השייכים לזרם המתריע נגד המחדל ואלה השייכים לזרם המתריע נגד אלה המתריעים נגד המחדל. בקיצור – הוא מכיר את כולם.

ביום שישי האחרון הוא ישב עם כמה מהם באחד מבתי הקפה (משוררים כידוע לא יושבים בבית). מכיוון שהם דיברו, בין היתר, על "מצפן" ומכיוון שלדבריהם יש משקל עצום, כפי שתיווכחו בעוד רגע, החליט איציק לדווח לי על אותה שיחת משוררים מלבבת.

וככה הוא כותב לי:

שלום רב בן-דוד יקר שלי!

ביום שישי ישבתי בקפה "זרד". בשביל מי שלא יודע, זה המקום שבו מתאספים בימי שישי כל אנשי התרבות המתקדמת ומעצבי פניה של שירתנו הזעירה שלאחר תקופת הפיחות.

היו שם כולם.

מאקסי (זה שתבע את "דבר" למשפט בעד זה שלא הדפיסו את השיר שלו בעמוד הראשון עם מסגרת) כיעכע בגרון, נשף באפו, פתח ואמר: סבורני.

הסתכלתי עליו בהערצה תהומית והוצאתי נייר ועיפרון בשביל לרשום דו"ח סטנוגרמטי. פה אני שולח לך אי אלו קטעים מן השיחה המרשימה שבה מדובר כמדומני על "מצפן".

מאקסי: ירחון פועלים הה? פועלים-שמועלים. זוהי תקיעת סכין זדונית במעמד המשוררים ושאר ירקותיה הטריים של התרבות העברית המתקדמת.

בית-אל (עם פה מלא אוכל): הום-הום.

המון-בז: והביקואת הספאותית שלהם! בושה וחאפה! סמאקצ'יזם חסא פאופואציה. דסקאטיזם עם תוספת של שמנה וסולתה של הפסיבדו-דיסאסציניקנסטית.

זם-זם: המצפניזם הוא מין תופעיזם שקשה מאוד להכלילויזם בתחומי האיזם שהוא בבחינת אנארפיזם ואין ספק שהוא אבי האיזמים.

לאוס בלה-בלה: שלחתי להם אתמול תמונה שלי, זותי עם הפייפ והזקן. כמה הם משלמים בעד דבר כזה?

המון-בז: משוכנעני שיתנו לך סכום הגון. אני אמליץ עליך. הם דווקא חבאים שלי.

לאוס בלה-בלה: חברים שלך?

המון בז: או-מנם.

לאוס בלה-בלה: לא בזה העניין כי בזה העניין.

בית-אל: גיחי גיחי. חברים שלו...

המון בז: לא אמאתי חבאים. אק ידידים. אפילו לא. סתם מכאים. לא לא. גם מכאים לא. לא מכיא אותם. לא יודע מי הם. דסקאטיזם. מתסטנקאומיזם פסבדו-דלקטנטי. בייחוד ההוא שכותב "ז'וליקים" בעיתון.

מאקסי: בכל זאת ירחון פועלים עם ביקורת ספרותית ומדור תיאטרון.

אבידל: ראיתם את התמונה שלי בגיליון האחרון? אפשר להשתגע. זאת תמונה שלי קופץ בחבל על הגג. אבל הנאדות האלה מראים בעיתון רק את החבל. זה יחסם למשוררים זה? ובטור הביקורת  על השירה בת זמננו שכחו להזכיר את מאנדי.

מאנדי: אידיוט! אני לא משורר. אני מחזאי.

ביום שישי הבא אהיה שוב ב"זרד". אני מקווה לקבל עשר לירות מכל אחד מהם בעד הזכרת שמו בעיתון.

שלך,
בידידות,
איציק שן-זהב