"הגיונו של סיפור זה הוא ההיגיון הטמון בחלום או בסיוט" (אורסון ולס)

אכן, ישנו היגיון רב באותו עולם אימים, באותו סיוט מחריד, המתגלה לנגד עינינו בסרטו החדש של אורסון ולס – "המשפט" – המבוסס על הרומן הידוע של פרנץ קפקא.

סוריאליזם או ריאליזם

סיפורו של "המשפט" – המזכיר חלום בלהות – נחשב בעיני רבים ליצירה סוריאליסטית, כלומר: ליצירה המבקשת לשקף את המציאות באספקלריה של החלום, מתוך הנחה שהמראות המתגלים בחלום מיטיבים לתאר את האמת האנושית, מאשר המראות המגלים בהקיץ.

ואמנם, מצויים ב"המשפט" יסודות סוריאליסטיים – תופעות מוזרות העשויות להופיע רק בחלום – אך בעיקרה אין זו יצירה סוריאליסטית.

אמנם, גם הרומנים של קפקא נושאים אופי של חלום בלהות – אך לא בגלל תופעות דמיוניות מוזרות המתרחשות בהם, אלא באווירתם הכללית, בתחושת חוסר האונים המוזרה המצויה בחלום, בה האדם, הנתון בחלום, מבין את המתרחש סביבו, ועומד חסר אונים מול מעשים נוראים הנעשים נגדו, אינו מסוגל אף לברוח כאשר רודפים אחריו, או להימלט כאשר ביתו מתלקח סביבו.

סיפורו של גיבור "המשפט" – פקיד הבנק יוסף ק' – מאותו בוקר בו הופיעו שלושת ה"חוקרים" בחדרו, מזכיר, גם כן, חלום בלהות. שלושה אנשים גסי רוח ומגושמים מתפרצים לחדרו בהשכמת הבוקר ומציגים עצמם כחוקרים מטעם בית דין מיוחד. הם שואלים אותו שאלות שונות ומשונות, מחטטים בחפציו, מנסים לקחת את כותונותיו, דורשים ממנו שוחד, ולבסוף מאשימים אותו בכך שעבר על החוק – מבלי שיציינו במפורש, על אף הפצרותיו הרבות, מהי האשמה המיוחסת לו.

לאחר החקירה, תובעים ממנו השלושה להופיע למשפט – העתיד להתקיים בבית נידח בפרבר מרוחק, ומזהירים אותו מפני התוצאות החמורות, הצפויות לו אם לא יופיע.

ביום המיועד מופיע יוסף ק' למשפט, הנערך בבית דין מוזר – עצום וענק – בו יושבים המונים, המריעים אוטומטית, צוחקים אוטומטית ומוחאים כף אוטומטית לדברי השופט. ברם, גם בבית דין זה אין מודיעים לו את אשמתו.

לאחר התרוצצויות רבות, מצליח הוא ליטול לעצמו פרקליט, הידוע בקשריו עם אותו בית דין, כדי שיחלצו מהמיצר; אך הלה אינו עושה דבר למענו – כיוון שהוא שקוע, כל כולו, באכילה ובשינה.

יוסף ק' מנסה לפעול בכוחות עצמו ופונה לאנשים שונים ומשונים, שיש להם מגע עם אותו בית דין מוזר. הוא מבקש לדעת, לפחות, במה מאשימים אותו אך את זאת לעולם לא יוכל לדעת. לבית הדין הלז מנגנון מסועף של פקידים, לבלרים ולבלרי משנה, שכל אחד מהם יודע רק פרט קטן מתוך סעיפי האשמה, אך אין בנמצא איש המכיר את כל גיליון האישום.

מבית דין זה – נאמר לגיבורנו – אין איש יוצא זכאי. קיימות רק שתי דרכים להינצל ממלתעותיו. האחת: להשיג זיכוי לכאורה, המאפשר לנאשם ללכת לדרכו, בעוד שתיק האישום שלו נשאר פתוח; והשנייה: דחייה בלתי מוגבלת – המאפשרת לנאשם למות מוות טבעי לפני שיועמד לדין.

כל פניותיו של יוסף ק', וכל מאמציו להינצל מאימת הדין – עולים בתוהו. ובסופו של דבר, הוא מוצא להורג מבלי שיידע – גם ברגע האחרון של חייו – מהי אשמתו.

להלכה, זהו חלום בלהות. למעשה, זוהי אלגוריה על האדם הקטן בחברה המודרנית, הנרמס ונשחק כחרק תחת המכבש העצום של הביורוקרטיה, ושל המנגנון האדיר של המדינה המודרנית: בתי המשפט, המשטרה, הבולשת ושאר מוסדות השלטון.

מה בין קפקא לבין ולס

אורסון ולס, שהוא אחד מגדולי השחקנים והבמאים של הקולנוע בימינו, חוזר שוב אל הבד – לאחר שורה של כישלונות מעניינים, בעיקר בניסיונות נועזים לתרגם לשפת הקולנוע כמה מהטרגדיות הגדולות של שקספיר ("מקבת", "אותלו"(.

סרטו החדש, "המשפט", הוא למעשה פירוש לספרו של קפקא, בו הוא מרשה לעצמו לשנות את סיפור המעשה, להשמיט מספר דמויות, להוסיף אחרות – ואף לשנות את דמותו של הגיבור המרכזי.

במה שונה, אם כן, הסרט מהספר? הוא שונה, בעיקר, באיפיון דמותו של גיבור הרומן הנודע. יוסף ק' של קפקא אינו מעז להתקומם נגד עצם סדרי בית הדין. הוא אינו מגלה התנגדות לשוביו, והולך – מרצונו החופשי –  לישיבות בית המשפט. הוא אינו מסוגל אפילו לתאר לעצמו שייתכן שנעשה צעד בלתי חוקי – שניתן למנוע בעדו. הוא עומד, המום ונבוך, נוכח המאורעות הבלתי צפויים, הפורצים לתוך מסגרת חיי השגרה שלו, מבלי שינסה להבין את משמעותם האימתנית, וכל המלחמה שנלחם נועדה אך ורק להציל את עורו הוא.

ואילו גיבורו של ולס הוא מורד ומתקומם. הוא קורא תגר על עצם סדרי בית הדין, מתקומם נגד מכונת התופת האדירה – ואף קורא לאחרים למרוד בה. יוסף ק' שבסרט, מתנהג ומגיב – עד לקראת הסוף – כאילו היה חי עדיין במסגרת הישנה שלו, בה היו מוגנות זכויותיו על ידי החוק. מכאן גם אומץ ליבו ואמונתו באפשרות זיכויו.

אווירה קפקאית בשפת הקולנוע

על אף השינויים שהכניס ולס ביצירתו של קפקא, הצליח הוא לבטא את אווירת האימים המצויה בספר. יתר על כן, את האווירה הקפקאית ממחיש ולס באמצעים קולנועיים מובהקים: על ידי משחק של אור וצל; זוויות צילום מקוריות; צילומים מקרוב של פניהם המבועתות של הנידונים למוות; המראות הקודרים של הרחובות השוממים בלילה;  ובעיקר על ידי הבלטת ממדי הענק של הבתים, של אולמות בית הדין הדחוסים, ושל משרדי הבנק הארוכים והעצומים, הממחישים – בצורה חזותית – את ממדיו הננסיים של האדם, הנשחק במכונה הביורוקרטית האדירה.

מצויות בסרט תמונות שלא במהרה תישכחנה, כמו: תמונת המשפט; כניסתו של יוסף ק' למשרד, בו הוא עובד – העמוס טורים אין-ספור של אנשים גחונים על מכונות החישוב, המשמיעות טרטור מחריש אוזניים; בריחתו מקבוצת הילדות, הרודפות אחריו והמציצות בין החרכים, בשעה שהוא משוחח עם הצייר בחדרו הדומה לכלוב; חדרו של הפרקליט העצל – המורכב מאולמות אין-ספור המוארים בנרות; וכן תמונת הוצאתו להורג של הגיבור.

משחקם של שחקני הסרט הוא ללא דופי. מצטיינים, בעיקר, אנטוני פרקינס – בתפקיד הראשי, אורסון ולס – כפרקליט העצל, ואקים טמירוף – כבלוק, הלקוח הקבוע של הפרקליט.

נאמנות לרוח הספר

פרנץ קפקא, הסופר היהודי האוניברסלי – שיצירותיו זכו לפירושים שונים ומנוגדים – כתב אמנם את ספרו בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, אך תמונות רבות מהסרט (בעיקר תמונות הנידונים, המצפים לגזר דינם) מזכירות לצופה את מראות הזוועה של מלחמה זו.

דומני שאף על פי כן, ולמרות השינויים האחרים שהכניס – לא חטא אורסון ולס לכוונתו של הסופר, ונשאר נאמן לרוחה הכללית של היצירה.