המסע המתנהל בברית המועצות כנגד המהלך החדש בספרות ובאמנות הסובייטית – אינו יכול שלא לעורר דאגה.
האם מואשמים יבטושנקו, ארנבורג, ווזננסקי ואחרים בכך שיצירותיהם מכוונות לעורר התנגדות למשטר הסוציאליסטי, או שהן מטיפות לרעיונות ריאקציוניים, לאיבה גזעית – או לאנטישמיות?
חס וחלילה! זאת אין מעיזים להטיח בפניהם.
הם מואשמים רק בכך שביצירותיהם מדגישים הם, יתר על המידה, את התופעות השליליות שבמציאות הסובייטית דהאידנא (שירי יבטושנקו, סיפורי ארנבורג) ושהן מתארות בצבעים קודרים מדי ("יום אחד בחייו של איבן דניסוביץ'") את תקופת סטלין.
אם היו הסופרים "מטעם" ומזכירי המפלגה מביעים בהתקפותיהם רק את דעתם הפרטית – לא היה בכך כל פגם. הצרה היא שהם תובעים מהסופרים "הסוטים" לשנות את יצירותיהם, ולעשותן "אופטימיות" יותר. או במילים אחרות: להבליט את ההישגים מול הכישלונות בפרופורציה מתאימה .(?!)
הספרות והאמנות אינן נייטרליות במאבקים המדיניים והחברתיים של דורנו. הסופר, כמשורר, כמו גם הצייר והמלחין, מבטאים ביצירותיהם את התרשמותם מחד, ואת דעתם על המתרחש סביבם, מאידך. לאמן – ובעיקר לסופר – תפקיד לא מבוטל בעיצוב התודעה הפוליטית והמוסרית של החברה בה הוא חי. טבעי איפוא שבחברה בה הספרות והאמנות הן נחלת הכלל, יהיה האמן נתון לאש הביקורת – הן של הקוראים, הן של הביקורת המקצועית, והן של השלטון.
אין כל פגם בכך שמזכירה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות – מפלגה המבקשת לעצב מחדש גם את אופיו של האדם – יביע דעתו על האמנות, לגנאי או לשבח. אילו היה מסתפק בכך, ניתן היה לשקול את דבריו ואף ללמוד מהם. אך ברגע שהערותיו והשגותיו הופכות לפקודה, להוראה – טמונה בכך סכנה רבה.
אנשי הגווארדיה הישנה בספרות הסובייטית תובעים מיבטושנקו ואחרים לכתוב ברוח "הריאליזם הסוציאליסטי". מונח זה – הלקוח מכתבי ז'דאנוב ומן "המילון הפילוסופי הקצר" – הוא ריק מכל תוכן. או שהיצירה היא ריאליסטית או שאינה ריאליסטית. או שהיא חותרת להבנת המציאות – ההולכת ומשתנית – או שאינה עושה זאת.
עצם הניסיון לייחס סוג של ריאליזם למשטר חברתי מסוים – הוא אבסורד. לא ייתכן ריאליזם סוציאליסטי כשם שלא ייתכנו ריאליזם קפיטליסטי, או ריאליזם פיאודלי.
גם הטענה שהריאליזם הסוציאליסטי אינו זרם ספרותי אמנותי מוגדר, אלא השתקפותה של השקפת העולם המרכסיסטית-לניניסטית באמנות – אינה עומדת בפני הביקורת. אמנם, השקפת עולם סוציאליסטית מדעית עשויה לסייע ביד הסופר והאמן בהבנת המציאות, אך אין היא ערובה לכך.
בלזאק ופלובר, דוסטויבסקי וזולא – הגם שלא היו סוציאליסטים – היטיבו לתאר את הדינמיקה החברתית של תקופתם (כשם שהיטיבו לתאר את נפש האדם) הרבה יותר טוב מ"מרכסיסטים-לניניסטים" מסוגם של אז'ייב ("הרחק ממוסקבה") או מאלצ'ב ("בכל-לב").
כרטיס המפלגה של הסופר עדיין אינו עושה את יצירתו לריאליסטית.
למסע נגד הסופרים והאמנים הסובייטיים הצעירים תכלית אחת: למנוע מהם גילוי והוקעת תופעות שליליות – הקיימות עדיין במציאות הסובייטית. באחת: למנוע צמיחת ריאליזם אמיתי באמנות שאינו שוקט על שמריו, ואינו כבול לדפוסי סגנון אחידים וקפואים.
כיצד ניתן להבין את ההתקפה על הלך הרוח הפסימי, כביכול, של "הגל החדש" הסובייטי, אם לא כמגמה לחזור אל סגנון ה"שמאלץ", שהוליד בעבר יצירות מתקתקות ומבחילות – בספרות, בציור, בתיאטרון ובקולנוע – אשר גיבוריהם מהווים אילוסטרציות למאמרים ראשיים מנופחים, ולא דמויות של בשר ודם.
ויכוח על תפקידה של האמנות בחיי החברה הוא תופעה חיובית ומבורכת במדינה סוציאליסטית; אך רוח הרפאים של המסע "האמנותי" אינו ביטוי לעמדה בוויכוח, אלא לניסיונותיהם של גורמים שמרניים בחברה הסובייטית למנוע בעד נשיבת רוח האביב של הדמוקרטיזאציה בכל שטחי החיים בברית המועצות. נקווה איפוא שהוא יחלוף במהרה – כמו רוח רעה – מבלי שישאיר אחריו טעם לוואי מריר.