"ההצבעה האדומה" באיטליה – ו. יחיאל (ויטוריו וולטרה)

10 ביוני 1963

in גיליון-7: מאי-יוני 1963, מאמרים

איטליה היא כיום בין הארצות המערביות בעלות קצב ההתפתחות המהיר ביותר, והיא הראשונה מבחינה זו באירופה. ממשלתה היתה קואליציה של מפלגות "המרכז השמאלי", כלומר מפלגות בורגניות עם נטייה "שמאלית" מסוימת. קואליציה זו דגלה ברפורמות סוציאליות. לכן הופתעו רוב המשקיפים מתוצאות הבחירות האחרונות: כמיליון קולות נוספו לקומוניסטים, ירידה לקואליציה הממשלתית, עלייה קטנה לימין. מה גרם לתזוזה?

למעשה, התזוזה שמאלה, ויחד איתה הירידה של המפלגה המרכזית והגדולה ביותר, "הדמוקרטיה הנוצרית", התחילה כבר בבחירות של 1958, כשמפלגה זו איבדה את הרוב המוחלט בבית הנבחרים.

"הדמוקרטים הנוצריים" הם ערב-רב של בני כל המעמדות, בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים, מנהיגי איגודים מקצועיים ואילי הון; הם מאוחדים למעשה רק על יסוד הדת הקתולית השלטת. האלמנטים השמאליים יותר מהווים רוב בין חברי השורה והבוחרים של המפלגה – אך רק רבע מהנהגתה.

כמפלגה שלטת השסועה בניגודים פנימיים, הובילה "הדמוקרטיה הנוצרית" את איטליה בדרך מדינית שמרנית וחסרת מעוף. זו היתה סיבת ירידתה הראשונה ב-1958.

מאז נעשה השלטון באיטליה בלתי יציב, מאחר שהמפלגה השלטת היתה זקוקה לשותפים כדי להשיג רוב בפרלמנט.

המפנה השני חל ב-1960. בשנה זו החליט הרוב בהנהגת המפלגה הדמו-נוצרית לבסס את הממשלה על תמיכת הימין הקיצוני: המלוכנים והפאשיסטים (באיטליה אסורה, אמנם, הקמת מפלגה פאשיסטית; אך קיימת מפלגה הנקראת "תנועה סוציאליסטית איטלקית" המכריזה בגלוי כי היא היורשת של המפלגה הפאשיסטית). לממשלה זו היה רוב בפרלמנט, אך היא הופלה מחוץ לפרלמנט, על ידי הפגנות רחוב סוערות, אשר הפתיעו בעוצמתן אף את מארגניהן. בהפגנות אלה השתתפו לא רק ותיקי מלחמת הפרטיזנים נגד הפאשיזם, אלא גם צעירים ששמעו על הפאשיזם רק מפי הוריהם; לא רק השמאל, אלא גם הימין האנטי-פאשיסטי, ואפילו חברי השורה של מפלגת "הדמוקרטיה הנוצרית". האחדות הקתולית התפוררה; הממשלה התמוטטה בלחץ הרחוב.

להנהגת המפלגה הדמו-נוצרית לא נותרה ברירה, אלא להיכנע לתביעת האגף השמאלי שלה, ולעבור למדיניות של "פתיחה שמאלה". במילון המדיני האיטלקי, פירוש הדבר הוא: מדיניות של מרכז-שמאלי בתמיכת האופוזיציה השמאלית. כך נפתח משא ומתן בין הדמו-נוצרים לבין מפלגתו של פייטרו נני, הסוציאליסטית-שמאלית. מפלגה זו היתה קשורה, עד לפני שנים מספר, בברית של "אחדות פעולה" עם הקומוניסטים, והיא שותפה איתם עד היום בהנהגת האיגוד המקצועי השמאלי CGIL, שהוא החזק בשלושת האיגודים המקצועיים הקיימים באיטליה (השניים האחרים: האירגון הנוצרי והאירגון הסוציאל-דמוקרטי). הסוציאליסטים של נני הסכימו לתמוך בממשלה אשר הבטיחה לבצע את חמש הנקודות הבאות:

  • הלאמת ייצור החשמל – שהיא תנאי הכרחי לפיתוח תעשייתי, הנתמכת גם על ידי חלק מהבורגנות התעשייתית;
  • ביטול האריסות בכפר – שיטה הנהוגה עד היום, לפיה הפלאח חייב למסור חצי מהיבול לבעל הקרקע שהוא שותף בחצי ההון החוזר;
  • תכנון כלכלי;
  • רפורמה של מערכת החינוך – כנגד ההעדפה של בית הספר הדתי על בית הספר הממלכתי, שהונהגה על ידי הממשלות הקודמות.
  • אוטונומיה (שלטון עצמי) אזורית – דבר שנקבע בחוקה אך לא הוצא מעולם אל הפועל.

רפורמות – של מה?

אף אחד מחמשת הסעיפים לא הוגשם במלואו. ייצור החשמל הולאם (בתמיכת הקומוניסטים) אך ההנהלה נמסרה לאנשי הימין. בעניין בתי הספר נתקבלה פשרה צולעת. החוק שהוצע בעניין האיכרים היה כה גרוע, עד שגם האיכרים הנוצרים ומנהיגיהם התקוממו נגדו, והוא לא הגיע לכלל הצבעה בפרלמנט. דבר דומה קרה בעניין האוטונומיה האזורית. לממשלת הדמו-נוצרים היו, אולי, כוונות טובות, אך היא לא יכלה להתעלם מכך שהנהגת המפלגה היתה ימנית ברובה.

לכן, בבחירות האחרונות איבדה הקואליציה הממשלתית קולות של פועלים ואיכרים, אשר התאכזבו מאי קיום ההבטחות והצביעו "שמאלה"; מצד שני איבדה הקואליציה את קולותיהם של בורגנים ובעלי קרקעות, שעבורם גם המעט שנעשה היה יותר מדי. גם מפלגת נני, אשר תמכה בממשלה (בבחינת הרע במיעוטו), שילמה את המחיר: היא היתה היחידה בין מפלגות השמאל אשר ירדה בבחירות.

לכאורה לא שינו הבחירות שום דבר יסודי. הדמו-נוצרים החליטו – מחוסר ברירה – להמשיך במדיניות "הפתיחה שמאלה". המצב בפרלמנט לא השתנה עד כדי ערעור מהותי של מאזן הכוחות.

אולם חשוב עד מאוד הוא השינוי שחל מחוץ לבית הנבחרים. ראשית, תוצאות הבחירות מעוררות מחדש את המאבק בתוך מפלגת נני, בין הימין (שעליו נמנה נני עצמו), לבין האגף השמאלי של המפלגה, המהווה 44% ממנה.

הוויכוח הוא לא על עצם התמיכה ברפורמות ממשלתיות חלקיות – אלא על מהותן. לדעת השמאל אין להציג את הרפורמות כמטרה בפני עצמה אלא כשלב במאבק למען חברה חדשה. המטרה איננה להשיג תיקונים מלמעלה, בדרך פרלמנטארית, אלא לסחוט תיקונים אשר יאפשרו פעולה המונית רחבה יותר, למען מטרות מרחיקות לכת.

רוב הפועלים והאיכרים אינם משלים את עצמם בדבר אפשרות של רפורמות ממשלתיות ממשיות. נוצר עתה מצב כמעט מהפכני: אמנם אין מתכוננים למהפכה, אולם ההמונים מוכנים ללחום מחוץ לפרלמנט (ובמקביל למאבק הפרלמנטארי) למען תיקונים של ממש.

בחורף האחרון ניהלו פועלי המתכת מאבק ממושך על זכות ועדי העובדים להתערב בקביעת מדיניות הייצור והנורמות של המפעלים; ההנהלות נכנעו – אחרי שביתות ממושכות שנוהלו בשיטות מקוריות (שעה אחת שביתה, שעה אחת עבודה, עד לכניעת המעביד).

התפתחה הכרה שרק פיקוח של הפועלים על מדיניות המפעלים ומרכזי הכוח הכלכלי עשוי להפוך את הרפורמות הממשלתיות לרפורמות ממשיות. הפלאחים הנוצרים התנערו סופית מהאשליה שהמצב יכול להשתנות באמצעות חוק פרלמנטארי, ללא פעולה משותפת ומאבק ממשי יחד עם חבריהם הקומוניסטים והסוציאליסטים.

הממשלה החדשה, שתהיה כנראה במתכונת הממשלה הקודמת, תצטרך להחליט אם להיכנע ללחץ ההנהגה הימנית של "הדמוקרטיה הנוצרית" או ללחץ האיגודים המקצועיים והרחוב. וכוחו של הרחוב הולך וגובר.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: