לרעיון הסוציאליסטי קרה מה שקורה בדרך כלל למצרכים פופולאריים, לסחורות שיש להן ביקוש המוני: השוק ממש מוצף  בזיופים ובחיקויים.

כך קורה, למשל, שתוכניות מדיניות כלכליות, המבוססות על בעלות פרטית על עיקר אמצעי הייצור (תוך הלאמה של ענפים שאינם נושאי רווחים), מופיעות תחת השם "סוציאליזם" – בדרך כלל בצירוף תואר מצלצל: "סוציאליזם ערבי" או "סוציאליזם חופשי" וכיוצא באלה.

לעיתים מגיעה הזייפנות לממדים דימיוניים: הפאשיזם הגרמני הופיע תחת השם "נציונל-סוציאליזם", כלומר "סוציאליזם לאומי".

מצב דברים זה מחייב אותנו, הסוציאליסטים, להסביר כיצד אפשר להבחין בין רעיונות ופרוגראמות הזכאים להיחשב כגוון זה או אחר של הסוציאליזם, לבין רעיונות ופרוגראמות שאינם זכאים לכך.

סוציאליזם מול לאומנות

אחד הדברים האופייניים לסוציאליזם הוא היעדר מיתוס או חזון לאומי. נקודת המוצא שלו היא חברתית, מעמדית; התגשמות מלאה של החזון הסוציאליסטי תיתכן רק בקנה מידה בין-לאומי.

אין פירוש הדבר שהסוציאליסטים מתעלמים מקיומם של עמים או מזלזלים בחשיבותן של בעיות לאומיות. הרי היו מהפכות לאומיות, מלחמות שחרור לאומיות, שנערכו בהנהגה סוציאליסטית. יתר על כן, כל המהפכות הסוציאליסטיות עד עתה פרצו וניצחו בתוך מסגרת לאומית, ויש להניח שכך ימשיכו הדברים להתנהל גם להבא, לפחות בתקופה הקרובה. אולם לגבי סוציאליסט אמיתי לא קיימות כלל מטרות לאומיות כמטרות בפני עצמן; גישתו לבעיה הלאומית נקבעת על ידי שיקולים מעמדיים, חברתיים.

לדוגמה: סוציאליסט צרפתי יכול לייחס חשיבות רבה לתפקידה של צרפת ושל תנועת הפועלים הצרפתית. יש להניח שהוא יהיה גאה בהשתייכותו הלאומית. הוא גם יכול לתמוך ברעיון איחודה של אירופה (ונוסיף בסוגריים: לדעתנו הוא חייב לתמוך ברעיון זה, אם כי לא בכל שיטה של ביצועו) משום שלדעתו הדבר משרת את הקידמה החברתית. אולם הוא לא יכתיר את תוכניתו הפוליטית בסיסמאות:

"למען תפארתה של האומה הצרפתית!"

 "למען תחייה חדשה של אירופה!"

את עיקר הפאתוס שלו הוא ירכז בסיסמאות למען מעמד הפועלים הצרפתי, או למען הקידמה האנושית בכלל.

בכך נבדל הסוציאליזם מן הלאומנות – גם מן הלאומנות המתקדמת והנאורה ביותר. שהרי לאומנות פירושה אידיאולוגיה שנקודת המוצא שלה היא מטרה לאומית, חזון לאומי.

מסיבה זו אין הנאצריזם והבעת'יזם בגדר תנועה או אידיאולוגיה סוציאליסטית, כי נקודת המוצא, הבסיס שלהן, הוא הלאומיות הערבית.

"סוציאליזם ערבי" יכול להיות ערבי אבל אינו יכול להיות סוציאליזם. תיתכן רק דרך ערבית (או אלג'ירית, או איטלקית וכו') אל הגשמת הרעיון הסוציאליסטי, אל כינון החברה הסוציאליסטית.

מאותה סיבה אין "הציונות הסוציאליסטית" יכולה – אף במקרה הטוב – להיות יותר מאשר שעטנז, פסיחה על הסעיפים בין נקודת המוצא הסוציאליסטית לבין הגישה הציונית, שהיא לאומנית ביסודה.

אגב, עלינו לציין במפורש שהמונח "לאומנות" אינו משמש בפינו כינוי גנאי (אין אנו לוקים בנטייתם המפורסמת של הסטאליניסטים להפוך מונחים טכניים לכינויי זלזול ולשמות גנאי). לאומנות עלולה, אמנם, לשאת אופי שוביניסטי, ריאקציוני, אולם אין הדבר הכרחי בכל מקרה.

יתר על כן, לעיתים קרובות יכולים הסוציאליסט והלאומני להגיע – מנקודות המוצא השונות שלהם – למסקנות משותפות בשאלה זו או אחרת, ואף בעניינים בעלי חשיבות מכרעת. בתנאים כאלה יכול להיווצר ביניהם שיתוף פעולה פורה.

כמובן, כאשר חולפים התנאים הללו, יתבלטו שוב ההבדלים בנקודות המוצא, ואז תתפרק השותפות. זהו, למשל, המפתח להבנת כמה מהסכסוכים הקיימים בצמרת המהפכה האלג'ירית.

אותו עיקרון, מסקנות שונות

למעשה העניינים מסובכים קצת יותר מכפי שמראה הניתוח הסכמאטי שהובא עד כה. כי לא רק הזמנים משתנים – משתנים גם האנשים. שינוי התנאים הפוליטיים גורם לכך שאותה נקודת מוצא מחייבת תשובות שונות לאותה שאלה בזמנים שונים. אבל גם האנשים עצמם עשויים להחליף במשך הזמן את נקודות המוצא שלהם, את המערך היסודי של דיעותיהם. שני סוגי השינויים יוצרים ומבטלים אפשרויות של שיתוף פעולה, של התקרבות או התרחקות, של איחוד או פילוג.

הבה נדגים את דברינו.

עמדתנו בשאלת ארץ ישראל, בשאלת היחסים היהודים-ערביים, מבוססת על עקרון הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העמים.

כמובן, בכך אין אנו מחדשים הרבה. היה זה לנין אשר נימק והוכיח את הצורך לבסס את העמדה הסוציאליסטית בשאלה הלאומית על עיקרון זה. אך אנו אימצנו לנו עמדה זו, משום שהיא נראית לנו נכונה גם היום, ומתאימה לתנאים שלנו.

לעמדה סוציאליסטית זו יש יתרון כפול.

– ראשית, היא מבליטה את התנגדותנו לדיכוי לאומי בכל צורה שהיא, לשלטון של עם אחד על עם אחר, לחוסר שוויון בזכויות בין עם אחד למשנהו.

– שנית, היא אינה כובלת אותנו לתמיכה נצחית בתוכנית מסוימת לפתרון הבעיה.

אין לנו "חזון" מיוחד ונפרד בשאלה הלאומית, ולכן העיקרון היחיד שלנו בשאלה זו הוא ההכרה בזכות שני עמי ארץ ישראל להיות אדונים לגורלם. בזכות זו אפשר להשתמש בצורות שונות, ואנו עשויים להמליץ היום על צורה אחת של שימוש בזכות, ומחר על צורה אחרת – הכל לפי התנאים הפוליטיים ובהתאם לצרכי המאבק לסוציאליזם.

זמנים חדשים, מסקנות חדשות

מבחינה זו מחייבות אותנו ההתרחשויות האחרונות בעולם הערבי להערכה מחודשת של עמדתנו.

כל עוד נראה האיחוד הערבי כעניין של "אחרית הימים", היה טעם בחיוב הקמתה של מדינה ערבית פלשתינאית. הקמת מדינה כזאת היתה בהתאם לשאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל; יתר על כן, היו לה יתרונות חשובים: פיצוץ ממלכת ירדן הריאקציונית ופתרון הוגן של שאלת ארץ ישראל.

מתוך שיקולים אלה אפשר היה להעלות את הסיסמה של תמיכה בכוחות הפלשתינאים הבדלנים בתוך ירדן, של הקמת ברית בין ישראל למדינה ערבית פלשתינאית, במטרה לשלב ברית זו – במועד מאוחר יותר – במסגרת  מזרח תיכונית כוללת.

אך היום אין לסיסמה זו כל יסוד.

המציאות העמידה על הפרק את האיחוד הערבי – כמשימה מציאותית, ולא כחלום רחוק – עוד לפני שפתרון בעיית ארץ ישראל נראה באופק המדיני. כוחות האיחוד הערבי מתגבשים מהר יותר מכפי שאפשר היה לצפות לפני שנים אחדות.

בתנאים אלה, הפתרון היחידי לעתידה של ירדן הוא – מיזוגה בשלמותה במסגרתו של איחוד ערבי.

יתכן ששלטונו של חוסיין יצליח להחזיק מעמד עוד זמן מה. יתכן אפילו שתחול נסיגה זמנית בביצוע תהליך האיחוד הערבי. אולם לכך אין כבר חשיבות רבה.

כי מאותו רגע שעניין האיחוד הפך מחלום לתביעה מציאותית, הפך הרעיון בדבר פיצולה של מדינה פלשתינאית קטנה מתוך ירדן לאוטופיה ריאקציונית.

התמיכה בזכות ההגדרה העצמית של ערביי ארץ ישראל מחייבת עתה לתמוך במימוש של זכות זו כפי שהעלתה אותו המציאות על הפרק: התמזגות באיחוד ערבי. הקמת מדינה ערבית פלשתינאית נפרדת עומדת גם בניגוד לעניין הקידמה, וגם בניגוד לשאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל.

אין פירוש הדבר שיש לתמוך בצורת ביצוע האיחוד הערבי כפי שהיא מוצעת על ידי נאצר או על ידי מפלגת הבעת'. אולם מי שמשתמט מלהכיר בכך שעניין האיחוד הפך להיות קונקרטי – עוד לפני פתרון בעיית א"י – חוזר על טעותם של הקומוניסטים הערביים מבית מדרשו של ח'אלד בגדאש, טעות שעלתה להם ביוקר רב.

אגדת "אוגדת הירדן"

מעניין להשוות גישה סוציאליסטית זו לשאלה הלאומית עם גישתה הלאומנית של "הפעולה השמית".

הקורא את "המנשר העברי", תוכניתה של קבוצה זו, יראה בבירור שנקודת המוצא שלה היא תוכנית לאומית, חזון לאומי, מיתוס לאומי. זוהי לאומנות מובהקת – אם כי אולי נאורה ו"סימפאטית". המנשר העברי מעלה כתביעה יהודית ועקרונית את איחוד ארץ ישראל (כפדראציה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית) כשלב הכרחי להקמת "איחוד המרחב השמי" (כלומר איחוד המזרח התיכון).

מובן שתביעה כזו מחייבת להתנגד בכל תנאי לשילוב החלק הערבי של א"י במיזוג ערבי לפני הקמת איחוד א"י. ואכן, המנשר טוען: –

"סיפוח חלק אחד של ארץ ישראל למדינה אחרת דינו כביתור הארץ, ומהווה מעשה תוקפנות נגד שאר חלקיה" (סעיף 20).

המנשר שולל את זכותם של ערביי א"י לקבוע בעצמם את עתידם המדיני, אם הם ירצו להשתמש בזכות זו כדי להצטרף לאיחוד ערבי: –

"מאחר שא"י השלמה היא מולדתן של שתי האומות שלה, אין אחת מהן רשאית למסור או לשעבד חלק מן הארץ לכל מדינה אחרת, שלא בהסכמת האומה השנייה" (תשובה לשאלה 32).

ברור כי בתנאים שנוצרו עתה, הופך רעיון זה למסוכן ביותר. הוא מנוגד לשאיפות הלאומיות הלגיטימיות של הערבים ומשתמעת ממנו הצדקה למדיניות הבן גוריונית השואפת לשמור על הסטאטוס-קוו ולמנוע הצטרפות ירדן לפדראציה הערבית.

אנשי הפעולה השמית, אשר כוונתם (כך אנו מניחים) היתה טובה, נרתעים מן המשמעות הריאקציונית בעליל שמקבלת עתה עמדתם. לכן הם מוכנים להכניס בינתיים את רעיון איחוד א"י והקמת "אוגדת הירדן" – למקרר. על כך מאמרו של בנימין גונדר ב"אתגר", גיליון 54, 4 באפריל השנה.

אולם בכך עדיין לא מתבטלת הסכנה שברעיון "אוגדת הירדן". כותב גונדר: –

"אנחנו ממשיכים לדגול, ללא הסתייגות, ברעיון איחוד א"י במסגרת אוגדת הירדן, תוך שמירה על ריבונות ישראל, וכחלק מן הקונפדראציה השמית הגדולה. יבוא יום ונגשים רעיון זה – אף אם בינתיים יתקשר החלק הערבי של א"י, זמנית, למסגרת ביניים של איחוד ערבי לאומי רופף".

מסתבר כי בנימין גונדר מוכן להשלים עם הצטרפות ירדן בשלמותה לאיחוד הערבי המוצע – אולם בשני תנאים: ראשית, האיחוד חייב להיות רופף; גונדר אינו מסכים לאיחוד הדוק. שנית, הוא ממשיך לקוות שבבוא היום אפשר יהיה לפרק את  האיחוד (או לפחות לפצל ממנו את החלק הערבי של א"י) בכדי שיוכל להקים את "אוגדת הירדן" שלו.

על סמך מה מציג גונדר תנאים אלה? על איזה יסוד הוא מקווה שערביי א"י יסכימו להיפרד – בבוא היום – מעל האיחוד הערבי כדי לעזור לו בביצוע סעיף 22 של "המנשר העברי"? – למיתוס השמי פתרונים.

לנו נדמה כי מקור הצרה הוא בכך שגונדר מתייחס ברצינות רבה מדי למנשר שלו ("עקרונות המנשר העברי שרירים וקיימים – ואפשר לציין בסיפוק כי כיום, ארבע וחצי שנים אחרי שפורסמו לראשונה, אין צורך לשנות בהם אף פסיק אחד" – מציין גונדר באותו מאמר).

יהיה זה לטובת העניין אם אנשי "אתגר" יחדלו מהניסיון להטליא קרעים ויטלו על עצמם ביקורת כנה, גלויה "ללא מורא וללא משוא פנים" של השקפתם משנת 1958. אחרת ייגררו הם – אף נגד רצונם – לעמדות המנוגדות לאינטרס האחווה היהודית-ערבית.