על האדמירל נלסון המהולל מספרים, כי פעם, באמצע קרב טרפלגר, הסבו את תשומת ליבו אל אחת מאוניותיו של וילנב שהניפה דגל לבן לאות כניעה. האדמירל נטל את המשקפת החד-קנית, הקריב אותה אל עינו העיוורת, קרא בהשתוממות: "אינני רואה שום דגל לבן", ופקד מיד להגביר את עוצמת האש.

נזכרתי השבוע במעשייה משעשעת זאת כשהעלינו בישיבת המערכת את שאלת הבחירות הקרובות להסתדרות.

הבוסים מרחוב ארלוזורוב, כמו האדמירל המהולל, מבקשים להתכחש למציאות. קיים רק הבדל קטן. נלסון לא ראה דגל לבן משום שהיה אמיץ לב. הז'וליקים שלנו מסרבים ללכת לבחירות משום שהם פחדנים. קשה להאמין, מה? שוברי השביתות המהוללים, המפילים את חתיתם על מאות אלפי עובדים מאורגנים, רועדים כעלה נידף לשמע מילת הקסם "בחירות". כמה עלובים הם נראים בפוזה כזאת.

נכון, אין אנו רגילים לראות אותם כך. הם תמיד שופעי ביטחון עצמי, תמיד מדברים בשחצנות, בהתרברבות. תמיד – אבל לא עכשיו. כי לקראת סוף השנה הם צריכים לעמוד במבחן של בחירות, והבחירות הארורות הללו מדירות שינה מעיניהם.

רבבות חברי ההסתדרות הם אנשים עסוקים מאוד. אין להם זמן לעסוק בפוליטיקה גבוהה. גם הבוסים מרחוב ארלוזורוב הם אנשים עסוקים. עסוקים מאוד אפילו.

הם מחפשים איזה פטנט, איזה טריק קטן על מנת שיוכלו לדחות את המיטרד הזה שנקרא בחירות. והם מומחים בטריקים.

לחץ כלכלי פה, איום קטן שם, דמי לא יחרץ במקום אחר – והעסק מסודר. כל זה תהליך מסובך ביותר, אבל הם מומחים גדולים. שלושים שנות ניסיון במקצוע – זה לא הולך ברגל.

שקרים, סחיטות, דמי לא יחרץ, הצבעות מפוקפקות, לחץ כלכלי או פוליטי, העמדת פנים – אלה סוגי הנשק הסודי. בכל פעם אפשר להוציא מן המחסן את הכלי הדרוש.

יגיד מי שיגיד: "ואנשי האופוזיציה כלום טומנים את ידם בצלחת?"

לא, ברור שלא. העסקנוביצ'ים משורות האופוזיציה הם לא פחות ממולחים. גם להם יש ניסיון של שנים. אבל באולם ההצבעות מדברות הידיים המורמות וכאן יש למפא"י רוב מוחלט. במילים אחרות: עסקני מפא"י יכולים לקום בשיא הציניות ולומר: "רבותי, הבחירות להסתדרות נדחות". נגד זה אין, לעת עתה, מה לעשות.

למה, בעצם, הפחד ההיסטרי הזה מפני בחירות? ממה, בעצם, חוששים הבוסים המנופחים של הוועד הפועל?

התשובה מדהימה בפשטותה: הם פוחדים ממך. הבוסים הגדולים, הכל-יכולים, פוחדים ממך, הפועל הקטן, הבורג הקטן של כל ימות השנה, שאין איש מתחשב בו בימים כתיקונם.

השנה האחרונה נרשמה בתולדות תנועת העבודה בישראל כשנה סוערת של שביתות ומאבקים. איפה עמדו מנהיגי "האיגוד המקצועי" שעה שבבתי החרושת נאבקו בוחריהם על פרוסת הלחם?

התשובה ידועה. אין צורך להרבות במילים. נציגי העובדים התייצבו מולם, נגדם, היוו את הגורם המכריע לשבירתן של רוב השביתות הגדולות.

והנה הולך וקרב יום הדין. אין פלא שהוא מטריד את מנוחתם של בקר, משל ושות'. על כן הם ינסו לדחות את הבחירות.

זאת ועוד.

בעוד שנתיים נלך כולנו לבחירות לכנסת. המאורע הזה גורר אחריו שפע של אירועי פרסומת הבאים להלל, לשבח, לרומם, לפאר ולקלס את "העומדים ליד ההגה והנושאים בעול האחריות". כבישים חדשים צצים בכל שכונה; שיכונים מתחילים לתפוס את מקום הצריפונים העלובים באזורי הפיתוח ותועמלני מפא"י עומדים מול קהל בוחריהם בפוזה של מתאגרף שניצח זה עתה את יריבו.

החשבון של מפא"י הוא איפוא פשוט מאוד. מדוע לא להרוג את שתי הציפורים בירייה אחת? מדוע לא לסלול כביש אחד לשכונת התקווה ולנצח בשתי מערכות? מדוע לעשות אותה עבודה פעמיים?

חשבון פשוט – אבל הגיוני מאוד.

זרועותיו הרבות של התמנון המפא"יי הן במידה מסוימת גם עקב אכילס שלו. זרוע אחת פועלת, לעיתים, בניגוד לאינטרס ארוך הטווח של חברתה. כך קרה, למשל, בשנה האחרונה.

כשהכריז לוי אשכול על הפיחות, לא ערך מן הסתם את החשבון הסופי. אם תהיינה השנה בחירות להסתדרות תצטרך הזרוע האחת לפרוע את השטר של הזרוע השנייה.

גם מדיניות השכר של הממשלה אינה פועלת בכיוון המצדיק בחירות.

הליכה אל הקלפי בצילה של הקפאת השכר אינה דבר נעים כל עיקר. בעוד שנה-שנתיים עשוי המצב להשתנות. אז תהיה אולי השעה כשרה.

דומה שאין מה לעשות נגד דחיית הבחירות לשנה או אף למעלה מזה. אבל בסוף תהיינה בחירות – כך או אחרת.

אולי כדאי לנסות ללמד לקח אחת ולתמיד את הז'וליקים המנופחים מרחוב ארלוזורוב?

אני יודע שזה רעיון נועז מאוד. יתכן שאף אין לו שום אחיזה במציאות. אבל אולי כדי לנסות?

נדבר גלויות.

מעל במה זו אני מציע, אולי בפעם הראשונה, לחשוב ברצינות על הקמתה של סיעה אל-מפלגתית, שתתייצב לבחירות להסתדרות בסיסמה של שינוי חוקת ההסתדרות והפיכתה למכשיר המבטא את האינטרסים הבלעדיים של העובדים.

הבה נחשוב על כך ברצינות.