עשרים שנה עברו מאז הניפו מורדי גטו ורשה את נס המרד. קרובים אנו מדי למאורע מכדי שנוכל לחוש את גדולת הענקים הגלומה בו. ברם – עשרים השנים שחלפו העשירונו בעובדות מעניינות, המאפשרות לנו לדון בגילוייו השונים של המרד מכמה וכמה בחינות לאומיות ועקרוניות – אשר תהיינה אקטואליות בימינו אלה ואף בעלות משמעות לדורות הבאים.

בודדות מאוד היו התופעות של אירגון מרד יהודי כנגד מכונת התופת הצבאית הנאצית בממדים הידועים לנו ממאורעות גטו ורשה. מיעוט המרידות בקרב היהודים – שהיו כלואים במחנות ובגטאות, לא היה כולו פרי הנסיבות האובייקטיביות. עובדה מוכחת היא כי הנאצים הצליחו להשמיד ריבואות יהודים ולא-יהודים – במחנות, בעזרת כוח אדם צבאי קטן מאוד ביחס. הם הצליחו – ברוב המקרים – לדכא כל יוזמה של התנגדות וכל אירגון של מרד, כיוון שהשכילו להשלות את קורבנותיהם באשליות שונות – ביחס לעתיד הצפוי להם.

אילו ידעו המובלים לטבח את הצפוי להם – כפי שידעו מורדי גטו ורשה – מתקבל על הדעת, שמרידות כאלה היו פורצות במקומות רבים נוספים. כל בעל חיים המתגונן – כשגבו אל הקיר – מגלה כוחות אדירים, העולים בהרבה על כושרו הממוצע הרגיל. אם בעלי חיים כן – בני אדם לא כל שכן. לו פרצו מרידות של המובלים לטבח, עשויות היו להפוך את הנופלים בהם לגיבורים אמיתיים – ונוסף על כך – וזהו העיקר – לרתק עוצבות לא מעטות של האויב, ולהחליש בכך את המערך הצבאי הגרמני כולו.

כאשר קוראים אנו את הדו"ח על שיעור הגייסות הגרמניים שהועסקו בדיכוי המרד בורשה – מקבלת הנחתנו זו ביסוס רציני.

*   *   *

השאלה הגדולה הניצבת כיום בפנינו, ואשר תובעת תשובה, היא: האם נעשה כל אשר ניתן היה להיעשות למען ספק לנצורים, בכל המחנות והגטאות שבשטחי הכיבוש, את האינפורמציה על המעשים המחרידים אשר נעשו על ידי הגרמנים; ומה עשתה ההנהגה היהודית בשטחי הכיבוש ובארצות החופשיות – כולל א"י – כדי להביא לידיעת הציבוריות היהודית והעולמית את דבר הטבח השיטתי המבוצע בידי הנאצים? טפח של תשובה לשאלתנו קיבלנו עם גילויי פרשת קסטנר, וייתכן ועתידים אנו עוד להחכים ואולי עוד להיות מופתעים, כאשר תתגלינה עובדות נוספות, שהן עדיין בגדר סוד – השמור מכל משמר.

מפרשת קסטנר ונספחותיה למדים אנו שחלק חשוב מההנהגה היהודית ה"מקובלת" – באזורים הכבושים – זנח לחלוטין כל שמץ של רעיון מרדני. זאת ועוד – פרשת קסטנר לימדתנו לדעת כי זניחת רעיון המרד, במקום שהיה צו השעה – הוליכה את בעליה עד לכדי שיתוף פעולה שטני עם האויב – לרבות היענות לתביעותיו לזרוע אשליות שווא בקרב הקורבנות שהובלו כצאן לטבח. את מקום אירגון המרד תפס אצל אישים – מסוגו של קסטנר – הסחר-מכר המשפיל והמזוויע של סיוע להשמדה המונית – תמורת הצלת קומץ "מכובדים".

אפשר, אולי, בדוחק ללמד סניגוריה על קסטנר בטענה שהיה מצוי בתנאים קשים מאוד ושלא היה חופשי להחליט ולהכריע בעצמו (אם כי גם סניגוריה זו מופרכת מיסודה לאור מה שקרה בגטו ורשה). ברם – כיצד אפשר יהיה ללמד סניגוריה על קברניטי ההנהגה היהודית בא"י? הרי עתה לא מוטלת בספק היא העובדה כי הם ידעו על פרטי פעולתה של מכונת התופת הנאצית ושתקו במשך חודשים ארוכים. הם ידעו על העובדות כהווייתן לפחות מאותו רגע שיואל ברנד מסרן להם. אם כן, מדוע עשו זאת – מדוע שתקו?

הם שתקו משום שלא העזו להמרות את פי אדוניהם מן המערב. הם שתקו משום שממשלת הוד מלכותו ציוותה עליהם לשתוק – והיא ציוותה עליהם לשתוק כיוון שידעה שפרסום העובדות יסייע – במישרין ובעקיפין – לתביעה הסובייטית לפתיחת חזית שנייה, דבר שאותו רצתה למנוע ולדחות, בכל מחיר, באותם חודשים גורליים.

הנהגת הישוב היהודי בא"י צריכה היתה להסתכן בסכסוך – ואולי סכסוך חמור – עם אדוניה האימפריאליסטיים, כדי להזעיק את דעת הקהל העולמית ואת הנצורים במחנות ההשמדה, על פשעיה של גרמניה הנאצית. אולם הנהגה זו החליטה שלא להסתכן ושלא להסתכסך. אילו היה זה חטאה היחיד צריך היה להשליכה לכל הרוחות. על אחת כמה וכמה, כאשר רובצים על שכמה עוד ועוד מעשים "מכובדים" ממין זה.

*   *   *

קילוחי המרד היהודיים אשר פיכו באירופה הכבושה לפני עשרים שנה לא נבעו ממעיינה של ההנהגה היהודית הרשמית, בא"י או בחוץ לארץ – הם ינקו בעיקר מן המעיינות של השמאל המהפכני אשר בישובים היהודיים. ככל שמתפרסמים מחקרים היסטוריים על גילויי התנגדות יהודיים במקומות שונים, מתברר שבין חלוצי המורדים אנו מוצאים, בראש ובראשונה, את חברי המפלגות הקומוניסטיות ואת אנשי האגפים השמאליים של התנועה הציונית. לא מקרה הוא שההנהגה הרשמית של ישראל דהאידנא אצה להגן בכל ליבה על "שמו הטוב" של קסטנר. וכנראה שאין זה מקרה שהשירות הבולאי של המדינה ניסה – בכל מיני דרכים – להימנע מלהוציא בול לזכר מרד גטו ורשה.

כי זאת לדעת – הקסטנריזם מחד גיסא, ורוח המרד, המאופיינת על ידי מורדי גטו ורשה מאידך גיסא, מייצגים שתי חזיתות בעם היהודי – שתי תפיסות לאומיות-חברתיות אשר מהן גם משתמעות הסטרטגיות השונות והמנוגדות שלהן. לכל אחת משתי התפיסות אפשר לשייך תופעות רבות בדברי ימי עם ישראל – בזמן העתיק ובעת החדשה – וגם בימינו אלה.

כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון התנגד בשעתו בכנסת ליצירת עיטורים בצה"ל על שם בר-כוכבא ויהודה המכבי, ועמד על יצירת עיטור על שם יהושע בן-נון בלבד, ואף העדיף לגנוז את כל העניין ובלבד שלא תתקבל הצעת מתנגדיו – חשבו רבים כי את האיש תקף שיגעון התנ"ך – בו הוא מרבה להגות. ברם, אין הדבר פשוט כל כך, יש שיטה ב"שיגעון" זה.

*   *   *

שום כוח בעולם לא יכול למעט את גדולת מעשה המרד בגטו ורשה: מבחינת ערכם וחשיבותם בהיסטוריה היהודית, ימצאו לוחמי הגטו את מקומם בחברתם של המכבים, אנשי שמעון בר-גיורא, גיבורי מצדה ולוחמיו של בר-כוכבא.

ואילו ההנהגה הישראלית הרשמית – המנסה לכסות בסיסמאות ריקות ובמליצות צבועות על התהום הכרויה בין עולמם של מורדי גטו ורשה לבין עולמם של הקסטנרים למיניהם – לא תצליח להסתיר, לאורך ימים, את זהותו האמיתית של העולם אליו היא שייכת.