הקורא מקסים גילן שלח לנו השבוע תגובה נוספת על מאמרו של א. בכר "איך לעשות מה". מפאת חשיבותו של הנושא והעניין שהוא עורר בקרב הקוראים הרינו מפרסמים תגובה זו במלואה. המערכת

*   *   *

מאמרו של א. בכר, "איך לעשות מה", בגיליון 4 של "מצפן", ראוי לתגובה עיונית, מכמה וכמה טעמים – והם:

  • משום היותו ביטוי מפורש של ההנחה כי שינוי השלטון בישראל ייעשה, או חייב להיעשות – כדי להבטיח דמוקרטיזציה אמיתית – בדרך מהפכנית.
  • משום שזהו ניסיון ראשון – מלבד הגדרות "מרכז העברים הצעירים" – להגדיר טקטיקה מהפכנית בה יש לנקוט כדי לשנות את המשטר בדרך דמוקרטית, במקרה דנן: תוך שיתוף המונים בכיבוש מהפכני של השלטון, לשם הבטחת שינוי המשטר (בניגוד ל"מרכז העברים הצעירים", אשר בדומה ללח"י בזמן המנדט דגל בהיווצרותם של קאדרים אינטלקטואליים-מדיניים, שיחנכו את ההמון הבור, יחוללו בהדרגה את השינויים הדרושים לביצועה הסופי של מהפכה קונקרטית יותר – עליה לא התעכב אמנם [ביטאונם] "אלף" בפרוטרוט מעולם).
  • ובעיקר – משום שבכר אינו מסתפק בניתוח היסטוריוסופי מן הסוג "מה יכול היה לקרות", האהוב, למשל, על אידיאולוג "מלכות ישראל" הפאשיסטית, ד"ר ישראל שייב אלדד; אלא מנסה למצוא את האפליקציות היומיומיות, אם מותר להגיד כך, למה שאירע.

כותב שורות אלו, שהיה מעורה ביותר מפעולה מהפכנית אחת ב-16 השנים האחרונות, מרשה לעצמו לחלוק על חלק מן ההנחות – ההיסטוריוסופיות והמעשיות – שנדחסו בכישרון די בולט לרשימתו הקצרה של בכר.

עיתוי ומהות מהפכנית

איני מארכסיסט-לניניסט בתפישתי. כאדם שהתחנך על ברכי המהפכה העברית שהולידה את לח"י, אצ"ל ומרכז העברים הצעירים, בטרם נתנה ביטוי לחוגים סוציאליסטיים מסוג "השמאל החדש" או "הפעולה השמית", שלא לדבר על "מפלגת הלוחמים", איני מוכן לקבל את הדטרמיניזם ההיסטורי-הכלכלי כמתווה-יסוד של זרם תולדות האדם. נראה לי, כמו לרבים אחרים שקמו בעשור האחרון במחנה הסוציאליסטי ומחוצה לו, שסיבתיות כפולה מנחה את התהליך ההיסטורי: סיבתיות כלכלית המוצאת את ביטוייה בתהליכים היסטורייים "נורמאליים", וסיבתיות פסיכולוגית-תרבותית, שהתפתחותה ההיסטורית מתבטאת בראש ובראשונה בתופעות אנומאליות מסוג הופעת היטלר, סטאלין, או הקמתה של מדינת ישראל על ידי יהודים שהפכו לישראלים, הגם שהיא צומחת בצורה אימננטית ומקבילה לדטרמיניזם הכלכלי-ההיסטורי, תוך כדי מגע גומלין הדדי.

עם זאת, יורשה לי להסתמך על דפוסי מחשבה מארכסיסטיים טהורים, כשהמדובר במהפכת המונים. כוונתי, בהקשר זה, לצורך קיומה של מהפכה בורגנית אזרחית רגילה, בטרם תיתכן מהפכה סוציאליסטית אמיתית. בה במידה שמהפכה בורגנית מעין זו אינה מקדימה להפיכה הסוציאליסטית, יש לחפש את התחליף הכלכלי-פסיכולוגי לה; את הדפוסים הפרטיקולאריסטיים המאפיינים מדינה מסוימת, והמרשים לה לחמוק ממעגל הדטרמיניזם ההיסטורי הרגיל, "לברוא" מהפכה משלה, שאינה עולה בקנה אחד עם התיאוריה המטריאליסטית הפחות או יותר נכונה.

ברוסיה היה "תחליף" זה – העברת הכוח לידי האיכרים והפועלים, ולא לפרולטריון התעשייתי בלבד כמצוות קארל מארכס; וכן – היווצרותם של הסובייטים בצבא, ביוזמתו של לאון טרוצקי.

בסין היה ה"תחליף" חלקי בלבד: חלה מהפכה בורגנית, או נכון יותר – אנטי פאודלית. אלא שלא די בכך. סין של סון יאט סן לא היתה די מפותחת מבחינה תעשייתית כדי לשמש זירה למהפכה סוציאליסטית ממש; שלא לדבר על בעיות הקומוניקאציה המתעוררות במשטחים כה עצומים כפי שקיימים בסין.

על כן היה ה"תחליף" הסיני – המלחמה האנטי יפאנית, האנטי אימפריאליסטית, שאיפשרה ל"מהפכנים המקצועיים" זעומי הכוח ליהפך לצבא כיבוש שלא ברוח התיאוריה הקומוניסטית אורתודוכסית, הדורשת היווצרות "תנאים סוציאליים מוקדמים" למהפכה מעין זו.

בקיצור: כל מהפכה חברתית פרצה, לא על פי עיתוי קבוע מראש, כדברי התורה המרכסיסטית-לניניסטית, אלא בצורה אופורטוניסטית, ברגע בו הקאדרים המהפכניים – קרי: הסוציאליסטיים – יכלו לנצל מצב מהפכני שנוצר על ידי אחרים, או על פי תנאים בינלאומיים.

יורשה לנו להוסיף שבארצות ערב, ובייחוד במצרים של נגיב ונאצר, פרצו המהפכות המתכנות "סוציאליסטיות" והמשפרות אומנם במידה ניכרת את מנת חלקו ומעלות את הכרתו של הפועל ושל האיכר, על רקע "דרום אמריקאי", כלומר בעזרת כת צבאית, חוג פוליטי שמקורותיו האתניים-תרבותיים – זעיר-בורגנות ובורגנות המתחנכת בחו"ל (עפלאק) ואף בעזרת כוחות זרים (רוסיה, ארצות הברית).

הקאדרים הארצישראליים עם קום המדינה

 ממילא למדים אנו מספר עובדות יסוד, שניתן להסיקן מעיון שטחי בתולדות המאבק האנטי בריטי, מלחמת השחרור, והתפתחותה של "ארץ ישראל העובדת" ב-30 השנים האחרונות:

  • בארץ ישראל של שנות ה-30 לא היתה קיימת כלכלה קפיטליסטית דומיננטית בסקטור היהודי. הקומוניזם האוטופי היה בעל הרכוש והקרקעות העיקרי וממילא האויב השרוף ביותר של הפרולטריון ושל האיכרים-אריסים האמיתיים הפלאחים.
  • בשנות מלחמת העולם השנייה הפכה ארץ ישראל למאגר עצום של תעשייה ואספקה לכוחות בעלות הברית. תהליך זה הוליד את הבורגנות הפרטית היהודית, בד בבד עם התעצמותו של "הסקטור ההסתדרותי" – קרי: הבורגנות הקואופרטיבית, שהיתה לכאורה בבעלות ציבורית פועלית, [אך] שירתה למעשה כת ביורוקראטית מוגדרת ומצומצמת.
  • אין תימה שנוצרו שני מעמדות פרולטאריים שתהום רבצה ביניהם: פרולטריון יהודי, החי באשליית היותו "שותף" לריכוז-כוח כלכלי ומדיני זה; ופרולטריון ערבי שזיהה את היהודים כולם כמנצלים ונוגשים. לכך יש להוסיף, כמובן, את המאבק העקוב מדם, בתחום התרבותי-לאומי. הוא אשר אמרנו – סיבתיות כלכלית מחד גיסא, תרבותית-פסיכולוגית מאידך גיסא, והזירה מוכנה למאבק "שחרור לאומי" יהודי.
  • מכאן, שכאשר פרץ גם בארץ ישראל-פלשתינה המאבק הלאומי, באיחור של כ-50 שנה על פני מדינות אחרות, היה התהליך הלאומי הזה מחולק, על חוד התער, על פי סקטורים; בסקטור היהודי נאבקו הכוחות הפטריוטיים נגד המשעבד הזר, ובעלי ההכרה שבהם – לוחמי חרות ישראל – נגד השליט האימפריאליסטי הבריטי; בעוד שהחלק הערבי, שטרם הגיע לגיבוש קפיטליסטי ולא היה לו הסיפק להגן על כלכלה בורגנית, אלא על אחוזות פאודליות, נאבק על מישור לאומי פרימיטיבי יותר – בעד ה"ערביות" כמושג כולל, בלי הבחנות כלכליות או סוציאליות, ובהדרכת כוחות ריאקציוניים ואף פרו-פאשיסטיים (במקביל למרד הפרו-נאצי בעיראק, במלחמת העולם השנייה, היתה עליית המופתי נתמכת מצד כוחות ה"ציר" הנאצי).
  • בכך נעזרו הפטריוטים הערביים בידיעת עברם ההיסטורי המרחבי האחיד. בדומה לאידיאולוגים של "מלכות ישראל השלישית", מד"ר אלדד שייב ועד מר דוד בן גוריון, בנו הם את חלומותיהם על העבר ההיסטורי ולא על צרכים חברתיים וכלכליים, תרבותיים ופסיכולוגיים בני ימינו.

המהפכות הלאומיות של ארץ ישראל-פלשתינה – יהודית-מנצחת כערבית-נכשלת – היו רגשיות-ספונטאניות, הנוגדות את האינטרסים המוגדרים של הכת השלטת, הבורגנית ובורגנית-שיתופית היהודית, והפאודלית הערבית, הגם שצמחו ממציאות כלכלית הקיימת בשני הסקטורים הלאומיים של הארץ.

מי היו הקאדרים?

 נשוב נא למהפכה היהודית הציונית, אם תרצו בכך.

מי היו הקאדרים שחוללו את המהפכה, סייעו בעד גירוש השלטון המנדטורי, הניחו את הפסים להשתלטות השלטון הנוכחי, במדינת ישראל?

כוחות אלו לא היו הפלמ"ח וההגנה, מן הסיבה הפשוטה, שהנהגתם – שהיתה זקוקה לשיתוף הפעולה האימפריאליסטי כדי לפתח את הכלכלה הבורגנית והבורגנית השיתופית שלה – התנגדה להפעלת כוחות פטריוטיים מחתרתיים אלה.

ההגנה והפלמ"ח, הגם שהתחנכו ברוח פטריוטית ועשו רבות למוטט את הפרסטיז'ה של בריטניה על ידי אימון בנשק של חברי השורה והברחת מעפילים לחופי הארץ, לא יצאו לעולם למאבק מהפכני רצוף ועקבי נגד המשעבד האימפריאליסטי. יתרה מזו: ה"סיזון", ציד הטרוריסטים המבוצע על ידם והאידיאולוגיה שכפתה מלאכה בזויה זו על שני האירגונים הצבאיים הגדולים של ארץ ישראל – מן ההכרח היה שירופפו את המתח הפטריוטי, מעבר לאינטרסים הכלכליים של הצמרת שאירגנה את פעולות הפלמ"ח וההגנה ושנגדה, כאמור, את השאיפה לבטל את המנדט ולהקים מדינה עברית.

מכאן שכל הלהט הפטריוטי, כל ההתלהבות והגבורה, כל המאבק הממשי, הצבאי-טרוריסטי, מאבק השחרור, במובן הקמאי והבינלאומי של מושג זה – הופקד בידיהם של אירגונים שצמחו מן הימין הנציונליסטי הקיצוני, מבית"ר, מן הרביזיוניזם. האצ"ל ובתחילה – גם הלח"י, היו ארגונים מיסטיים, ימניים, לאומניים, חסרי כל סובלנות לרעיונות חברתיים ולמדיניות סוציאליסטית.

רק עם תפישת השלטון הרעיוני המעשי בלח"י בידי נתן ילין מור, יוצא מזרח אירופה, שנמלט מן החורבן לאחר תפישת מקום מגוריו על ידי הכוחות הסובייטיים, ואף היה בשביים, בהשכילו להבחין את מידת התעצמות "הגוש המזרחי" המתנער, קיבל לח"י מדיניות חוץ "מזרחית", המושתתת על העיקרון ש"אויבי האויב שלי הם ידידי" – או במילים אחרות: שברית המועצות שונאת די הצורך את האימפריאליזם הבריטי כדי לסייע לארגון מחתרתי, לאומני-קיצוני, מסוגו של לח"י.

לתהליך זה היו שתי תוצאות, בעלות חשיבות שונה מאוד זו מזו. החשובה פחות: לשורות לח"י הצטרפו, בצד אברכי-משי מגודלי פיאות החולמים על מלכות בית דויד, ובצד בני סוחרים חניכי בית"ר, חברי פ.ק.פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שהיתה אז במחתרת) ו"המפלגה הקומוניסטית העברית", אירגון מארכסיסטי בעל נטיות "טיטואיסטיות".

הסתננות זו היתה כפולה: מצד חברי שורה קומוניסטיים שרצו לסייע למלחמת השחרור של ארצם נגד האימפריאליזם, בחרו במסגרת העקבית ביותר לשם כך, ומצד קומיסארים, שהוחדרו ללח"י על ידי  פ.ק.פ. כותב שורות אלו מכיר אישית לפחות אדם אחד עליו הוטל תפקיד מעין זה.

התופעה החשובה יותר היתה – סיוע קומוניסטי מעשי ללח"י. לאחר המלחמה הופיעו "במחתרת", ביטאוני לח"י שנדפסו בבודפשט, בפראג ובבירות מזרחיות אחרות. ומי שמכיר את המשטר הסוציאליסטי יודע שהדפסה זו, המלווה הפצה המונית בין היהודים, אינה אפשרית בלי שיתוף פעולה מצד השלטון.

איך עולים על תל אביב

מכאן שהתמונה שהוכנה לקראת ה-15 במאי 1948 היתה שונה מאוד ממה שידידי א. בכר היה רוצה שתהיה. עם הקמת המדינה, לא היה קיים הלך רוח מהפכני בשורות האירגון הצבאי הסוציאליסטי – להלכה – הפלמ"ח. הרוח המהפכנית הקיימת בשורות אצ"ל היתה מעורפלת, לא גובשה עולמית לנקודת תורפה פנימית, לא כוונה מעולם נגד מפא"י, למשל, וברגע בו פתח לח"י בפעולות מהפכניות בתחום סמכותה של מדינת ישראל (רצח ברנאדוט) חוסלה המסגרת על ידי הפעלת תקנות החרום המנדטוריות, מצד השלטון הישראלי החדש.

איני רואה, לא מתוך אופטימיזם ולא מתוך פסימיזם, כל הזדמנות היסטורית בה ניתן היה לכבוש את השלטון – בייחוד לא על ידי כוחות סוציאליסטיים או מתקדמים. יתכן, אולי, שלו נהג האצ"ל במדיניות פנים פחות אידיאליסטית, היה כובש מפקדו, מנחם בגין, את השלטון הפרלמנטארי (על אף השביתות שהיתה מפעילה הבורגנות הקואופרטיבית וצמרתה הביורוקרטית נגד הבורגנות הימנית ומשרתיה). אלא שמשטר מעין זה היה הופך, בהכרח המציאות הכלכלית הפוליטית והחברתית, למשהו דומה מאוד למשטר מפא"י הנוכחי. והראיה: דווקא חוגים "אקטיביסטיים" ב"חרות" הם המצדדים כיום בקירוב לבבות עם סיעת פרס-דיין המפא"יית.

איני סבור, ממילא, שניתן היה לארגן כוח – דמוקרטי או דיקטטורי, סוציאליסטי או פטריוטי בורגני – שיעלה על תל אביב עם נסיגת כוחות ישראל מאל-עריש. בן גוריון ירש את השלטון לא משום היותו הכוח הפוליטי הדומיננטי, אלא משום שיריביו לא ניסחו מעולם תיאוריה מהפכנית סוציאלית המגדירה בבירור מיהו האויב המעמדי השולט בארץ, במקביל למימרת יאיר, מנהיג לח"י שטען: האויב הוא, בראש וראשונה, מי ששולט בארץ, על אף קיומו של אויב רחוק יותר, איום יותר, באירופה הנאצית.

ובמילים אחרות:

לא בוזבזה כל הזדמנות היסטורית – כי לא היה קיים כוח היסטורי שמסוגל היה לבזבז הזדמנות מעין זו. כל הכוחות הקיימים אז – ורוב הכוחות הקיימים כיום – שירתו את האינטרס היהודי הלאומי הצר, לא נגעו באינטרס החברתי והמעמדי של המוני ארץ-ישראל-פלשתינה.

מתי בכל זאת?

ומכאן מספר הרהורים לא כל כך נוגים:

  • הדרך למהפכה ישראלית-סוציאליסטית מובילה להתארגנות כיתתית ולניצול הזדמנויות שיוכתבו על ידי התנאים, כמו ברוסיה. כמו בסין. כמו בעת הקמת המדינה.
  • אין כיום כיתות אירגוניות-טכניות, המסוגלות לעסוק בהתססה ובאירגון מקצועי-פועלי (או מקצועי-אינטלקטואלי), מחוץ למפלגות המכורות לשלטון ומחוץ למק"י. על כן, כפי שאמר פעם כומר רב הומור: "אלמלא היה קיים האלוהים שומה היה להמציאו".
  • כיתות אירגוניות מעין אלו אינן יכולות להתבסס על המציאות, בדומה לתהליכים ההמוניים (שביתות, אסיפות מחאה, אירגונים לביטול הממשל הצבאי וכו') אלא חייבות לייצר לעצמן את ה"חמצן" הדרוש להן כדי להתקיים – אידיאולוגיה. רוח צוות, מקורות כלכליים, מקורות מימון לפעולותיהן המצומצמות והדוחפות קדימה את ההמון.
  • אסור שכיתות אלו תהיינה אינטלקטואליות מדי במהותן – משום שהאינטליגנציה נקנית בקלות-יתר, על ידי משרות, יוקרה שלטונית, זכויות יתר וכו'. בייחוד בארץ הסובלת מ"עודף מוחות".
  • כיתות אלו חייבות למזג בתוכן פלשתינאים-ערבים, על מנת להבטיח היקף מרחיב של פעולותיהן המהפכניות-החוקיות.