הוועד המרכזי של מק"י פירסם בתחילת אפריל כרוז תחת הכותרת "עסק ביש חדש".

בכרוז תובעת מק"י מממשלת ישראל להפסיק משלוח מדים ונשק לצבא מערב גרמניה, ולפעול למען פירוז המזרח התיכון מנשק אטומי.

אפשר להסכים לתביעות הכרוז, ואפשר לחלוק עליהן. אך המסכימים והחולקים כאחד יתמהו מאוד למקרא הנימוקים בהם מנסה הוועד המרכזי לבסס את תביעותיו.

בכרוז נאמר:

"יחסי אמון וידידות", כך הגדיר בן גוריון את יחסו לגרמניה המערבית הניאו-נאצית של אדנאור וגלובקה, ו...מדענים מערב גרמניים, בחיפוי ממשלת בון מכינים במצרים נשק השמדה המוני נגד ישראל. זהו כשלון חרוץ למדיניות החוץ של בן גוריון-פרס.

אחת מן השתיים: או שחברי הוועד המרכזי של מק"י הם נציונליסטים, או שהם אינטרנציונליסטים. אם הם נציונליסטים, אזי אין הם יכולים להתריע על כך שבמצרים מכינים מדענים מערב גרמניים נשק השמדה המוני נגד ישראל, ולהתעלם מכך שגם ברית המועצות שולחת סוגים מסוימים של נשק למצרים.

אם הם אינטרנציונליסטים, אזי אין הם יכולים להשתמש בנימוק שמדינה סמוכה מכינה נשק נגד מדינתם.

המדענים המערב גרמניים אינם פועלים רק בחיפוי ממשלת בון, אלא קודם כל בחיפוי ממשלת מצרים ולמענה, ולכן צריך להתייחס למדיניות החוץ המצרית.

אם מק"י סבורה כי המדיניות המצרית מכוונת להשמדת ישראל, הרי שהיא מחויבת להתנגד גם למשלוח נשק סובייטי למצרים.

אך אם היא מעריכה כי המדיניות המצרית אינה מכוונת להשמדת ישראל, כי אז מה איכפת לה איזה נשק יש במצרים ומי מכין אותו?