האבסורד שבמלחמה

"במלחמות ובשדה הקרב יש הרוגים ויש מנצחים. בכך אין ספק. אולם מה שאינו ברור ואינו ידוע מראש הוא מי יהיו ההרוגים ומי יהיו המנצחים. יימצאו בוודאי כאלה הסבורים כי לא המקרה מכריע כאן אלא אלוהים. פרידריך הגדול, למשל, חשב שאלוהים מתייצב לימינם של הגדודים החזקים יותר. אבל כיום אנו שואלים את עצמנו שאלה חדשה: כאשר כל בני האדם יישמדו, לצידו של מי יתייצב אז אלוהים?"

דברים אלו, הנאמרים על ידי "המספר" (שרגא פרידמן) בפתח הצגת "הבימה" "מלחמה ושלום", מורים על מגמת העיבוד הדרמטי של א. פיסקטור, א. נוימן וג. פריפר לרומן הגדול של ל. טולסטוי.

"המלחמות הן דבר אווילי, משהו הנוגד את טבע האדם" – אומרים המחברים. ויש לחזור ולהתריע על אווילותה של המלחמה, בכל מקום ומקום, וגם מעל בימת התיאטרון.

אכן, דברים כדורבנות, ותבוא הברכה על פיסקטור ונוימן על כוונתם המבורכת. אך באמנות אין להסתפק רק ב"כוונות טובות".

האם משתמע מכך שהמחברים אינם יודעים את מלאכת כתיבת הדרמה? לא ולא! שלושתם, ובעיקר א. פיסקטור, הם אנשי תיאטרון מובהקים, המכירים היטב את חוקי הבמה (דבר זה ניכר אף במחזה זה), אך הפעם נטלו הם על עצמם משימה בלתי ניתנת לביצוע. בידעם, שהרומן הגדול של טולסטוי על "יריעתו הרחבה, עושר הגותו ושפע דמותו" אינו ניתן ל"תרגום ללשון התמונה התיאטרונית", ביקשו הם (לפי דבריהם ב"מבוא") ליטול ממנו רק את האידיאה העיקרית, את "מגמתו של טולסטוי להראות שהמלחמות הן דבר אווילי הנוגד את טבע האדם" ולהציג אותם קטעים הממחישים אידיאה זו.

וכאן קבור הכלב... על אף האיבה שרוחש טולסטוי למלחמה, אין היא מהווה את הציר המרכזי של יצירתו.

"מלחמה ושלום" אינו רומן על מלחמה ועל שלום אלא על האדם בימי מלחמה כבימי שלום. לא המאורעות "הגדולים" מהווים את מרכז היצירה, אלא האדם – הפרט. נפש האדם, המעוצבת על ידי התמורות ההיסטוריות בחייה של רוסיה הגדולה היא מרכז היצירה. הקורא שוכח עד מהרה את הרקע ההיסטורי של הרומן, אך ימים רבים זוכר הוא את דמויותיהן של נטשה, אנדריי, פייר, בולקונסקי הזקן ואחרים. טול מהיצירה את מלוא עומקן של דמויות אלו ונטלת ממנה את נשמתה.

ואת זאת בדיוק עשו מחברי המחזה, ועם זאת הם יצרו מחדש. אמנם, הם לא יצרו דמויות החיות ומתפתחות על פי חוקי הדרמה, אך הם בנו מחזה מעניין ומרתק (הודות למבנה המרוכז והמוצק שלו) במתכונת "ברכטית", שבו ממלא תפקיד ראשי "המספר", המציג את הגיבורים, מסביר את המאורעות ואף משתתף באופן פעיל בהצגה.

הקטעים המוצגים: תפקידם להמחיש את התיזה העיקרית – האבסורד שבמלחמה. אמנם, לא תמיד מתאימים הקטעים שנלקחו מתוך הרומן לתיזה של המחזה, אך כאמור, אין הדבר נובע מחוסר כישרון, אלא מעצם הניסיון לעבד למחזה את "מלחמה ושלום".

במסגרת "הבלתי אפשרי" עשו המחברים את כל האפשר.

ואף על פי כן – זוהי אחת ההצגות היפות והמעניינות שהועלו בזמן האחרון ב"הבימה".

הבימוי של י. גלנר קצוב ומגובש, נמנע, בדרך כלל, מאפקטים מיותרים ומצטיין בטוב טעם, מחוץ לתמונת הגסיסה של הגנרל בולקונסקי שהינה מלאכותית ומלודרמטית.

המשחק גם הוא עומד, בדרך כלל, על רמה נאותה, בעיקר כמשחק של צוות וזוהי מחמאה גדולה לתיאטרון העברי.

כוכבי הערב הם שמעון פינקל וליא קניג. פינקל היה היחיד שבנה דמות מושלמת ושהצליח, למרות דלות הטקסט, להעלות, ולו בקווים כלליים, את הדמות ש"במקור".

ליא קניג, שזו לה הופעתה השלישית על הבימה העברית, הסתגלה עד מהרה לשפה החדשה ולבמה החדשה והוכיחה שאין תפקיד גדול או קטן, "ישנם שחקנים קטנים ושחקנים גדולים". בתפקיד הקטן של מריה, שעוצב מאפס טקסט, הוכיחה ל. קניג את גדולתה.

נ. בוכמן בתפקיד פייר בזוחוב עשה כל שביכולתו. הוא שיחק בכנות וברגש. אך הדמות שהציג אינה פייר. גם המעט שנשאר במחזה מהדמות המקורית לא ניתן במשחקו. לדעת כותב שורות אלו, אין אישיותו הבימתית של נ. בוכמן הולמת את דמותו של פייר ובחירתו לתפקיד זה היתה שגיאה.

י. שילה שיחק במקצועיות רבה את דמותו של אנדריי, אך לא עיצב את הדמות. לשחקן זה הופעה נאה, היגוי מצוין וקסם אישי רב, אך משחקו בהצגה זו היה קפוא במקצת וחסר רגש מקצועי, יתר על המידה. אמנם אנדריי של פיסקטור אינו אנדריי של טולסטוי, אך נדמה  ששילה יכול היה לתת יותר, גם במסגרת זו.

דליה פרידלנד כנטשה היתה ילדה נחמדה ותו לא. שחקנית זו הוכיחה פעם אחת ויחידה (בהצגת "משפט הקופים"), לאחר שורה של כישלונות בראשית דרכה, שהיא שחקנית נעימה ומחוננת, אך הטקסט שניתן לה הפעם היה כה דל שלא איפשר לה לפתח דמות.

ואחרון אחרון – שרגא פרידמן כמספר הגיש את הטקסט בצורה טבעית ושוטפת עד כי נדמה שהדברים נאמרים על ידו ולא על ידי מחברי המחזה.

על אף כל ההסתייגויות – טוב לראות שוב מחזה רציני ומחנך על בימותינו. ותבורך "הבימה" שלאחר "דירה להשכיר" ו"אירמה לה דוס" החליטה לערוך "הפסקה קצרה" לקופה ולהגיש לנו מחזה בעל ערך.

עד כמה שהדבר נראה תמוה, קשה היום לתיאטרון רציני להתמודד עם מחזה בעל ערך. מבקרי התיאטרון לא רק שאינם מסייעים אלא אף מכשילים כמעט כל ניסיון להעלות מחזות טובים.

אי אלו מבקרים יומרניים, שהעתירו שבחים על מחזות קלוקלים והצגות "קיטש" שונות, תובעים עתה בביקורת קטלנית, המתעלמת כליל מהמחזה עצמו ומההצגה, את עלבונו של טולסטוי.

גם לכותב שורות אלו הסתייגויות רבות מהמחזה ומההצגה. אך כל דבר נמדד בקנה מידה מסוים. ויחסית להצגות האחרונות שהועלו על בימותינו, זוהי הצגה יפה, חינוכית, נעימה ומעניינת שכדאי לחזות בה. עובדה היא שמרבית הקהל שראה את ההצגה נהנה ממנה ויעידו על כך התגובות בעל פה והמכתבים שנשלחו למערכות עיתונים כנגד הביקורת הדילטנטית והבלתי ידידותית של כמה מבקרים על ההצגה.

הקולנוע כאמנות

בעקבות הסרט "הנאהבים מטרואל"; בימוי: רימון רולו; בתפקיד ראשי: הרקדנית לודמילה טשרינה.

האמנות השביעית היא הצעירה באמנויות ואך מעט מיצירות הקולנוע נושאות חותם מובהק של אמנות זו.

לא פעם, אחרי שחזינו בסרט טוב, מנסים אנו לנתח את התרשמותנו ולהסביר את מעלותיו של הסרט.

בעשותנו זאת מביעים אנו לעתים את התרשמותנו מהעלילה המעניינת, ואולי אין הקולנוע אלא שילוב של אמנויות שונות ותו לא?!

אין כותב השורות הללו מחסידי "האמנות הטהורה". ישנה זיקה הדדית בין כל האמנויות ועם זאת, ערכה של כל אמנות הוא ביכולת ליצור ערכים אסתטיים בשפה המיוחדת לה.

ואמנם הוכיחו אמני הקולנוע הגדולים, החל בצ'פלין ואייזנשטיין ועד לטובים שביוצרי "הגל החדש", איש איש בסגנונו המיוחד, כי הקולנוע הוא יותר מתיאטרון מצולם בעל אפשרויות טכניות נרחבות. כי ל"אמנות השביעית" שפה משלה כמו לציור, למוזיקה ולספרות.

בימים אלו מוצג בתל אביב סרט אמנותי נדיר, "הנאהבים מטרואל" של רימון רולו, שעל אף הקבלותיו ליצירות שונות בתחום הציור, הוא פונה אלינו בשפה קולנועית מובהקת וטבוע בו הסגנון המיוחד והמקורי של יוצרו.

זהו סרט משותף לשני אמני קולנוע חשובים בדורנו. הבמאי רימון רולו, במאי תיאטרון ידוע בצרפת שעבר אל הקולנוע ושסרטו הקודם "ציד המכשפות" היה מאורע קולנועי אמנותי ממדרגה ראשונה, ושל הצלם קלוד רנואר, בנו של הבמאי הגדול ז'אן רנואר ונכדו של גדול הציירים האימפרסיוניסטים – אוגוסט רנואר.

ערכו של הסרט אינו בעלילה, שהיא אחת מהגרסות הרבות של "רומיאו ויוליה", המבוססת על אגדה ספרדית עתיקה, ולא במשחק. זהו בעיקרו סרט של מחול ושל צילום.

הקטע החשוב שבסרט, מבחינה אמנותית, הוא חלומה של הגיבורה. זהו מחול סוריאליסטי (השתקפות המציאות בצורה המיוחדת שבחלום) שתמונותיו מזכירות אמנם ציורים של סלוודור דאלי וציירים סוריאליסטיים אחרים, אך הן אינן העתק או חיקוי להם.

הבמאי והצלם הושפעו מהסוריאליזם בציור, אך המחישוהו במדיום הקולנוע כשהם משתמשים בפוטומונטאז' (תמונה המורכבת מצירופי תמונות שונות) כיסוד עיקרי.

בתמונות הריאליסטיות של הסרט ניכרת השפעת "הסגנון הכחול" של פיקאסו. אך, גם כאן, זוהי השפעה ולא חיקוי.

לסיכום: חוויה אמנותית אסתטית (ורק אסתטית) גדולה לכל שוחר אמנות, הדורשת, עם זאת, מאמץ ניכר כדי לעכלה.