באמצע חודש ינואר נראה בשמי ירושלים העתיקה, בשטח המוחזק בידי חוסיין, מראה נדיר: מטוסי סילון ירדניים התוו פסים צחורים בשמים הכחולים.
מראה זה הוא בלתי רגיל, וזאת מכמה סיבות: א. לפי הסכם שביתת הנשק הישראלי-עבר-ירדני אסור למטוסים צבאיים לטוס בשמי ירושלים; ב. ממשלת חוסיין נזהרת בדרך כלל שלא להתגרות בישראל, היא מעוניינת להשכיח את העובדה כי עבדאללה, סבו של חוסיין, השתלט על חלק של פלשתינה אשר לפי החלטת האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 1947 שייך לערביי פלשתינה.
מדוע טסו מטוסי הסילון הירדניים בשמי ירושלים? האם היה זה מקרה בלבד? האם היתה זו התגרות מכוונת בישראל? או בוועדת שביתת הנשק?
לא זה אף לא זה. טיסת הסילונים של חוסיין היא למעשה הפגנת כוח נגד תושביה הערבים של ירושלים העתיקה, נגד אזרחי ירדן עצמם, נגד הערבים הפלשתינאים.
העיתונות מאמצע חודש ינואר מסרה על תסיסה בקרב "תושבי הגדה המערבית". נמסר כי הם התנגדו התנגדות נמרצת להתערבותו של חוסיין בתימן, למדיניות של תמיכה בכוחות הריאקציוניים שם.
לאור התסיסה הזאת החליט חוסיין לפטר את מושל מחוז ירושלים העתיקה אנואר נוסייבה ולהעבירו לתפקיד חסר ערך במשרד החוץ. החלטה זו עוררה סערת מחאה בעיר העתיקה ואזרחיה הכריזו על שביתת מחאה כללית. הצירים הפלשתינאים בפרלמנט הירדני תקפו בחריפות את מדיניותו של חוסיין. שלטונות הביטחון הירדניים אסרו על העיתונות לפרסם את תוכן דבריהם של הצירים הפלשתינאים בטענה כי הישיבה היתה סודית.
על רקע כל ההתפתחות הזאת מתבררת משמעות טיסת מטוסי הסילון בשמי העיר העתיקה. היא נועדה להזכיר לפלשתינאים כי הצבא וחיל האוויר הירדני מצייתים עדיין לחוסיין ובכוחם לדכא כל התקוממות וכל מרי מצד ערביי פלשתין, הנאבקים זה ארבע-עשרה שנים נגד שלטון חוסיין.
רבים הם האזרחים החדשים בישראל אשר לא ידעו את עבדאללה ושמעו לא הגיע מעולם לאוזניהם. הללו ודאי תמהו וישאלו: מי הם הערבים הפלשתינאים הללו? כלום אין הם ירדנים?
תשובה חלקית לשאלה זו נתן "ידיעות אחרונות" (1.2.63) שכתב "בני הגדה המערבית של הירדן והפליטים הפלשתינאים, המהווים יחד למעלה משני שלישים מכלל האוכלוסיה הירדנית, חשים עליונות על פני אחיהם שמעבר לירדן, המחזיקים בשלטון".
זוהי תשובה חלקית המטשטשת את האמת. תושבי הגדה המערבית, הפלשתינאים, אינם מרגישים רק עליונות, הם מרגישים את עצמם ככבושים על ידי חוסיין.
כאשר החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1947 על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות, יהודית וערבית, היא נתנה את דעתה לא רק על היהודים בפלשתינה, אלא גם על הערבים בפלשתינה, שמספרם היה אז כמיליון איש. הערבים הללו לא היו סתם ערבים, אף לא סורים, לבנונים, עיראקים, מצרים או עבר ירדנים. הם היו פלשתינאים. הם גרו ביפו, בעזה, בבאר שבע, בלוד, ברמלה, בירושלים, בחיפה, בנצרת, בעכו, בבית שאן ועוד במאות כפרים ועיירות, מאות בשנים, דורות על דורות.
בן גוריון כתב עליהם ב-1931: "אין כל ספק שבעורקיהם זורם הרבה דם יהודי. דם אותם איכרים יהודים 'עמי הארץ' שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא ייעקרו מעל אדמתם" (מתוך "אנחנו ושכנינו").
בתקופת מלחמת השחרור ערך בן גוריון הסכם חשאי עם האמיר עבדאללה, שליט עבר הירדן בחסד בריטניה, לפיו הסכימה ישראל לסיפוח החלק הערבי של פלשתינה לעבר הירדן, שנקראת מאז – ירדן.
המדינה אשר לפי החלטת האומות המאוחדות צריכה היתה להימסר לערביי פלשתין, חולקה בין בן גוריון לעבדאללה כמעט שווה בשווה.
אבל הערבים הפלשתינאים לא נעלמו מן הבמה הפוליטית. הם ראו בעבדאללה בוגד, ואפילו כובש זר. הם לא נטמעו בקרב הבדוים תושבי הגדה המזרחית, הם המשיכו לשמור על ייחודם. ההוכחה הטובה ביותר לכך הן המהומות שהתחוללו בעיר העתיקה לפני כחודש והופעת הסילונים הירדניים בשמים כאות אזהרה.
הפליטים הפלשתינאים בירדן מסרבים אפילו להיכנס לשיכוני קבע שחוסיין בונה עבורם, הם רואים בזאת בגידה.
"בעיית פלשתינה", דהיינו מכלול היחסים בין היהודים והערבים בארץ ישראל, טרם נפתרה. מוקד הבעיה כרגע הוא בכך שישראל ועבר הירדן חילקו ביניהן את הטריטוריה השייכת לערביי פלשתינה, נגזל כאן גם רכוש פרטי של אנשים פרטיים וגם מולדת של אומה שלמה. אך האומה עצמה לא נעלמה, אלא חיה וקיימת.
על רקע זה ניתן להבין את החרדה שאחזה חוגים מסוימים נוכח התחדשות והתגברות הלחץ האמריקאי על ישראל למען החזרת הפליטים.
הנה, למשל, כותב ד"ר הרצל רוזנבלום בעניין זה: "בעניין הפליטים הערבים מתרחש משהו מוזר, העניין הולך ומתנפח, הולך ומחריף, הולך וגדל בממדיו ובאקטואליותו הפוליטית – זה מרגיש כל אחד ואחד. ברם מהו בדיוק שקורה פה, בעצם, מה הם הפרטים שמאחורי כל התכונה הרבה הזאת שהחלה באורח כל כך פתאומי והיא גורפת אחריה הכל – זאת אין הארץ הזאת יודעת. לא העם, לא הכנסת, ובטוחני שאף לא רוב רובה של הממשלה" ("ידיעות אחרונות" 18.1.63).
החוגים הללו חוששים מפני כניעת שליטיה האמיתיים של ישראל ללחץ האמריקאי החזק. הם טוענים כי בחשאי, בסודיות, מאחורי הקלעים, הולכת ומתרקמת כניעה ישראלית, ויתור לאמריקאים, שכתוצאה ממנו, רחמנא ליצלן, תיאלץ ישראל לקבל פליטים ערבים לשטחה ואולי אפילו לוותר על שטחים. הם קוראים לשליטים: "אל תיכנעו", "אל תוותרו", "אל תעשו מעשים בחשאי – נהלו מדיניות בפרהסיה".
נוצר כאן מצב מוזר, דווקא ממשלת ארצות הברית היא הכוח העיקרי הלוחץ על ישראל למען החזרת פליטים. לא ברית המועצות, אף לא ארצות ערב. בעוד שידוע כי ממשלת ארצות הברית תומכת בסטטוס קוו ואילו הסובייטים והערבים מתנגדים לו.
כיצד להתייחס למדיניות כזאת? כך שואלים את עצמם אנשים רבים בישראל. הם מבינים כי למען השלום הישראלי-ערבי הכרחי להכיר בזכויות ערביי פלשתינה. יחד עם זאת מתייחסים הם בחשדנות למדיניות האמריקאית. הם יודעים כי על חשבון מדיניות האימפריאליזם האמריקאי, הבריטי והצרפתי יש לזקוף את מרבית הסכסוכים באזור. הם יודעים כי ממשלת ארצות הברית מעוניינת באינטרסים האמריקאיים בלבד, ולא באינטרס הישראלי או הערבי.
האם האינטרס האמריקאי באזור החל תואם לפתע את עניין השלום הישראלי-ערבי? האם החליט האימפריאליזם לתמוך בעניין חיובי?
על כך אנו אומרים: אין ספק כי למען השלום הישראלי-ערבי יהיה צורך לסגת מן הסטטוס קוו הנוכחי, לקבל פליטים, לשלם פיצויים, ואולי להחזיר שטחים. אולם כל הוויתורים הללו חייבים להיעשות לערביי פלשתין, לא לאמריקאים.
אין שום ערובה לכך שוויתורים מצד ישראל לערבים אשר ייעשו תחת לחץ אמריקאי יקרבו את השלום הישראלי-ערבי. ייתכן מאוד כי למרות כל הוויתורים הללו לא יתקרב השלום במאומה, והתוצאה היחידה תהיה התקרבות ערבית לא לישראל אלא לארצות הברית. ישראל עלולה להישאר קירחת מכאן ומכאן. את ממשלת ארצות הברית מעניינת ההתקרבות למדינות ערב הרבה יותר מהשלום הישראלי-ערבי, וזהו, קרוב לוודאי, המניע העיקרי ללחץ שארצות הברית מפעילה על ישראל.
הדרך אל השלום הישראלי-ערבי מובילה אל ערביי פלשתין. איתם צריך לדבר, אליהם צריך לפנות, איתם צריך להתפשר.
כל ויתור מצד ישראל צריך להיעשות כלפיהם, באופן חופשי ועצמאי – לא תחת לחץ אמריקאי. אם תוותר ישראל תחת לחץ אמריקאי לא יחייב הדבר את הערבים להחזיר מצידם ויתור תמורת ויתור, להכיר בישראל, לחתום חוזה שלום איתה ולכונן עימה יחסים רגילים.
לממשלת ארצות הברית קל להפעיל לחץ על ישראל. הרבה יותר קשה לה להפעיל לחץ על מדינות ערב. האם יש לה בכלל עניין בשלום ישראלי-ערבי? האם יש בכוחה לאלץ את מדינות ערב לחתום חוזה שלום עם ישראל?
המוצא היחיד לישראל מן הסבך שנוצר בפלשתינה הוא שיתוף פעולה הדוק עם ערביי פלשתינה, נגד מדיניות הנצחת הסיפוח של חוסיין.
רק מדיניות ישראלית שתעיז לבטל לאלתר את המימשל הצבאי בישראל, ולהצהיר קבל עולם כי היא מצידה מוכנה להחזיר לערביי פלשתינה את אשר נגזל מהם ב-1948, להכיר בזכויותיהם כפרטים וכאומה, לסייע להם להגיע לעצמאות מדינית, להשתחרר מעולו של חוסיין – רק מדיניות כזאת מסוגלת להציל את ישראל מן העתיד המאיים עליה.
אם תיושב, בדרך של פשרה הדדית, והסכם הדדי, המחלוקת בין יהודי ישראל וערביי פלשתינה, הרי שייעקר השורש של הסכסוך הישראלי-ערבי, ותבוא נורמליזציה ביחסיה של ישראל עם כל שאר מדינות ערב.
אולם אם המחלוקת הזאת לא תיושב, או שהוויתורים ייעשו בכפייה, תחת לחץ של גורמים חיצוניים, הרי שיחסי האיבה ימשיכו לשרור באזור.
כל הניסיונות לעקוף את הבעיה, לכפות על הערבים שלום בכוח, להיעזר באינטרסים בריטיים, צרפתיים ואמריקאיים כדי להנציח את הסטטוס קוו, נכשלו. זאת הוכיחו ארבע-עשרה שנות מדיניות החוץ הישראלית. השלום הישראלי-ערבי, שהוא חיוני להמשך קיומה של ישראל (אך לא להמשך קיומן של מדינות ערב) אינו קרוב אלינו היום יותר מאשר לפני ארבע-עשרה שנה. ייתכן מאוד שאפילו התרחק מאיתנו.
לפני שלושים ושתיים שנים כתב בן גוריון: "יש גורם פוליטי ממשי ששמו ערבים בארץ ישראל, ומהגורם הזה התעלמה ומתעלמת הפוליטיקה הציונית. ביחס לגורם הזה אין לנו תוכנית פוליטית… כל זמן שלא תהיה דרך להסכם פוליטי ולפעולה פוליטית משותפת עם הערבים – לא יספיקו לנו כל חיפושי הפתרונות במקומות אחרים שמחוצה לנו" ("אנחנו ושכנינו").
זה היה נכון לפני שלושים שנה, זה נשאר נכון גם כיום. ערביי פלשתינה ממשיכים להוות גורם פוליטי ממשי שממנו מתעלמת ממשלת ישראל.