[נשיא בית הדין העממי] אל-מהדאווי ו[נשיא עיראק]קאסם אינם עוד בין החיים. אם יש אישים המתעתדים להיות קברניטים בעולם הערבי שומה עליהם ללמוד משהו מן הניסיון העיראקי.
קאסם לא למד מכשלונו של מוסאדק בפרס וכן לא מהצלחתו של קאסטרו בקובה. קאסם לא תפס כי מהפכה חברתית בארץ מעוטת פיתוח, אגרארית מפגרת, מנוצלת עד לשד עצמותיה בידי מונופולים אימפריאליסטיים – אינה יכולה להיעצר אחרי שורה של שינויים במדיניות החוץ ובצורות השלטון. המהפכה של ה-14 ביולי 1958 נשענה על בסיס רחב מאוד בעיראק. הקרדיטים הציבוריים למנהיגיה הלכו וקטנו משום שחסרו את האומץ ללכת בעקביות צעד אחד צעד להעמקתה של המהפכה, לעשייתה למהפכה ממש בחייהם של הפלאחים והפועלים העיראקיים.
המהפכה לא הלכה לקראת תמורות מהפכניות ביחסי הייצור בעיראק. הרפורמות שהוכרזו היו שטחיות ובוצעו לחצאין. המהפכה לא העזה להפקיע לחלוטין את הבעלות על הנפט ואוצרותיה האחרים של הארץ מידי החברות הזרות; במקום לגייס את האנרגיה הלאומית הבריאה של המיעוט הכורדי המדוכא לימין המהפכה, על ידי הענקת אוטונומיה – הפכו את הכורדים לאויבי המשטר.
כך קרה שמשטרו של קאסם קומם כנגדו את חסידי המשטר הישן; הוא לא רכש תמיכה מצד המוני הפלאחים והפועלים; ונשען איפוא על כוח צבאי נאמן מסוים. כי זו משענת קנה רצוץ – יעידו העובדות.
וזה הלקח: דרך המהפכה בימינו מובילה אל הסוציאליזם. "מהפכנים" המתעלמים מכך עלולים להגיע עדי אובדן.
ועוד הערה קטנה נוסיף: ממשלת ברית המועצות נחפזה משום מה להכיר במשטר הריאקציוני החדש בעיראק. זאת – שעה שקומוניסטים ויסודות עיראקיים מתקדמים אחרים שפעו דמם כמים בחוצות בגדד ובצרה. לזה לא ייקרא אינטרנציונליזם פרולטרי מזוקק דווקא. אותו דבר עצמו, אולי אף ביתר חומרה, יש לכוון כלפי ממשלת יוגוסלביה.