בעת הוויכוח בכנסת על המימשל הצבאי זרק בן גוריון כמה מילים של זלזול כלפי "אנשי הרוח" שיצאו נגד מדיניותו. בין הנעלבים מזלזול מופגן זה היה פרופ' [עקיבא ארנסט] סימון מהמחלקה לחינוך של האוניברסיטה.

במאמר ב"הארץ" מיום 8.3.63, המוכתר "אנשי הרוח ואנשי השלטון", יוצא פרופ' סימון לתבוע את עלבון אנשי הרוח מידי ב"ג.

הכיצד זה, שואל הוא, מזלזל בן גוריון האפלטוניסט בחוות דעת הפילוסופים? והרי אפלטון הטיף לשלטון הפילוסופים.

ועוד הוא תמה, כיצד אפשר לדרוש במקום אחד העלאת יוקרתם של אנשי החינוך ובמקום שני להפגין זלזול כלפיהם?

בן גוריון הזדרז וענה בגיליון הבא של "הארץ". המאמר אינו מצטיין ברמה גבוהה ונימתו העיקרית היא: דעתם של אנשי דגניה ותל קציר אינה פחות חשובה, בענייני ביטחון, מדעתם של כמה פרופסורים וסטודנטים. ללמדך, שאנשי דגניה ותל קציר הם חסידי בן גוריון ואילו "הבטלנים" מהאוניברסיטה "שאינם נושאים בעול הביטחון" הם סתם פטפטנים.

אין לנו עניין להיכנס לעצם הוויכוח. לעומת זאת, יש לנו כמה הערות ביקורתיות כלפי פרופ' סימון.

עבור בן גוריון הפלירט עם המדע הוא חלק מהמשחק הפוליטי. כאשר הוא נואם בכנס המורים, הוא מדבר על חינוך אקדמאי לכל, שעה שהמורים מתלבטים כיצד למנוע את גידול האנאלפבתיות! (אבן הודיע בכנסת שכ- 30% מבוגרי בתי הספר העממיים אינם יודעים קרוא וכתוב). "התעמקותו" במדע או בפילוסופיה הם חלק מהמאבק האינטריגנטי שהוא מנהל נגד יריבים. שיא התעניינותו באפלטון היה בתקופת הפרשה והקנוניות נגד לבון!

לכן עצם הוויכוח האקדמאי עם בן גוריון הוא חטא. עצם ההתייחסות אליו ואל משנתו כדבר הראוי לוויכוח אקדמי הוא מגוחך.

יותר מזה, הוויכוח עם בן גוריון במישור זה, הוא מטעה. בן גוריון הוא פוליטיקאי. בדבר אחד הוא צודק, פוליטיקה זהו מקצוע. אין ספק שבמקצועו זה בן גוריון בקיא. את הוויכוח עם בן גוריון יש לנהל במישור הפוליטי. נכון יותר, יש לנהל מאבק ולא ויכוח. בפוליטיקה אין מכריעים בוויכוחים. הוויכוחים הם חלק מהמאבק. עבור בן גוריון זהו הישג שפרופסור מהאוניברסיטה מתייחס ברצינות ל"אפלטון" שלו או למשנתו בדבר "קיבוץ גלויות" (שהתחלפה באיזה שהיא נוסחה חדשה בזמן האחרון) או לתוכניות החינוכיות שלו.

הוא מוכן לכל שקר ואם יש צורך – גם לזרוק כמה אנשי רוח לבית הסוהר (אהרון כהן!). אנשי הרוח צריכים היו להוקיע את הצביעות "המדעית" של בן גוריון ולא להתווכח איתה. למשל, לפני שלושים שנה כתב בן גוריון ספר "אנו ושכנינו". בספר זה הוא ממש "מוכיח בצורה מדעית" שהפלאחים הערביים בא"י הם יהודים, רחמנא ליצלן! (אגב, בדברי תשובתו לפרופ' סימון מודיע בן גוריון ברוב ענווה, שעסק בענייני מחקר מדעי לפני שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון. אולי הכוונה למחקר הנ"ל בדבר מוצא הפלאחים??). כיום הוא מוכיח את ההיפך. הפלאחים לא יכולים שלא לשנוא אותנו ולהרגיש רגשי אהדה לנאצר.

כאלה הם "מחקריו המדיניים" של בן גוריון. על אנשי הרוח להבין אחת ולתמיד: המאבק על שינוי כיוון המדיניות הביטחונית הוא פוליטי ולא מדעי. את המשחק יש לנהל לפי כללי הפוליטיקה. את זאת מבין ב"ג.

לנו יש את הרושם שחלק מאנשי הרוח שיצאו למאבק, עדיין אינם יודעים מה הם הכללים היסודיים שלו.