על קרקע השערוריות השונות האחרונות שוב צמחו הלכות גאולה למיניהן כגון: הכרח חוק לשון הרע, צמצום החיים הפרלמנטריים (ריחם הובאש כביכול) וליתר תמיהה הצעות "תיקוני נוהל משפטי", "חומרה יתרה" וההמלצה "להתחשב בדעת הקהל" באשר לפסיקה וגזירה.
"ההתחשבות בדעת הקהל" לכאורה מהלך דמוקרטי למדי. אך מה לעשות כאשר המהלך הדמוקרטי הזה קשור כה הדוקות בתהליך הנמכת קומתה של הדמוקרטיה, החיים המדיניים החופשיים, העיתונות והכנסת?
מכאן – חשודה מאוד התכונה לה כנראה נפלו קורבן אנשי ציבור רבים – ביניהם עיתונאים ואף משפטנים. אגב, מתגנב גם חשד-מה באשר לניפוח וצורת הטיפול בשערוריות – האמנם לא דחיקת יריבים כאן בדרכי תחרות בלתי הוגנת?
אך לגופו של עניין – למה זה נחוץ לצמצם ולסייג אי-תלותו של משפט – אחת נקודות האור בחיינו המתחדשים?
מה פשר ההסתמכות הזאת על "דעת הקהל" דווקא – תופעה בחים הציבוריים אשר אינה מצטיינת ביציבות ובשיקול דעת. יודעים אנו כי החלקה השקולה ביותר בציבורנו אינה גם הפעילה ביותר. למדנו פרק גם באשר ליצירת דעת קהל באופן מלאכותי, כרגיל כדי לחבל בחירות האדם והציבור.
אכן, נוכחתי במעמד בלתי מכובד – כאשר דעת הקהל המוסתת הרימה ראשה בכיכר מול עיריית חיפה בתובעה ראשו של ידיד, מורה ומדען אשר הואשם לפי חוק (גם הוא, החוק הנ"ל והסעיף ההוא, פרי של היסטריה "דעת קהלית" כזאת) וכעת הסתבר שהחוק האשם ולא הנרדף. האדם זוכה או כמעט זוכה חרף "דעת הקהל", אשר במצבנו אנו אין לסמוך עליה.
כידוע הלכות בית שמאי נכשלו מכל וכל, ביהדות, בסוציאליזם, על אדמת המדינה הזאת וביחסים הבינלאומיים. הקידמה והצדק מחייבים שמירה קפדנית על משפט בלתי תלוי בכל הנסיבות.
יוסף לווינגר, קרית מוצקין