מכתבים למערכת: בורגנות לאומית?

קודם-כל הרשו לי לברך אתכם על הופעת עיתונכם "מצפן", שהוא משב-רוח חופשי ורענן בעיתונות השמאל בארץ. עתה ברצוני להתייחס במלים ספורות למאמרו של פ. עודד "דרך חדשה" (בגיליון מס' 2). אין צורך לומר, שמאמר זה נכון בהנחותיו הכלליות והן בהרבה פרטים שבו. אבל בנקודות אחדות קשה לי להסכים לו, או אולי גם לא הבנתי משהו פה ושם.

ראשית, האם פ. עודד אינו מבדיל כלל בין העם היהודי לבין האומה בארץ (ויקרא לה כאשר יקרא: "עברית" או "יהודית" או "ישראלית" – אני באורח אישי קורא לה "עברית")? איני יודע אם התפוצות היהודיות בעולם מגיעות כדי דרגת עם על פי הגדרה מרכסיסטית. על כל פנים כדי אומה אין הן מגיעות. עם כל תמיכתנו המוחלטת בדה-סטאליניזציה, כדאי לנו לדבוק דווקא בהגדרה הסטאלינית הבהירה לגבי מהות האומה. לא כל דבר, שהח' סטאלין המנוח אמר, פסול באורח אוטומטי.

שנית, גם פ. עודד, הקורא למאבק פועלי בלתי-נרתע, רואה שלב-ביניים הכרחי בדרך לישראל סוציאליסטית: שלב "בורגני-לאומי" של תוכנית מינימום. אמנם ברור לו, לפי תקדימים מפורסמים, שגם שלב זה חייבת הארץ לעבור בהנהגת גורמים סוציאליסטיים, אבל כאן מתעורר קושי עקרוני. איפה ראינו את החיזיון הזה במציאות? איפה נתנה "בורגנות לאומית" (אם אמנם כזו קיימת בארץ בכלל) לסוציאליסיטים לנהל בשבילם מפנה בורגני-לאומי? ברוסיה עד התזות של אפריל של לנין? בסין? ביוגוסלביה? בצרפת או באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה? דוגמה יחידה הבאה בחשבון היא מצרים של היום. אך כאן השאלה היא, כמובן, אם פ. עודד רואה בנשיא נאצר (או בנקרומה או בסוקארנו או בנהרו) סוציאליסט ומבטא המוני הפועלים והפלאחים או יותר נציג בורגנות לאומית גופה. חוץ מזה, מה שאפשרי אולי במסגרת גמישה של חברה אקס-קולוניאלית וטרום-תעשייתית – היינו מצב של אי-בהירות סוציאלית זמנית – אין להניחו בחברה תעשייתית יותר.

מכל הבחינות הללו סבורני, שעלינו לומר בפשטות שאין להבדיל בתנאי הארץ בין מפנה מתקדם "בורגני-לאומי" ובין מפנה סוציאליסטי, שכן גם המפנה הראשון יתאפשר רק על-ידי גורמים סוציאליסטיים. אם יהיה להם כוח לבצע את המפנה גופו, למה להם להיעצר באמצע הדרך? ואם לא יהיה להם הכוח, כל השאלה היא היפותטית. נפרדנו מהרבה הנחות של סטאלין. נוכל להיפרד גם מקידוש שמה של הבורגנות הלאומית, שלעתים מזכירה היא איזה בעל-חי אגדתי מסוג קנטאור, המצוי רק בתיאוריה ובאגדות.