המקום – אולם התיאטרון ברחוב נחמני [תל אביב].
הנושא – משפט ציבורי: "מי אשם – הנוער או המורים?"
כתב האשמה – כל מה שתרצו. הנוער הוא אדיש, הנוער ציני וכל כמיהתו היא לקריירה וממון. המורה גם כן יצא ממשפט זה כאשר ידיו על ראשו. המורה אשם באובדן הערכים והריקנות המאפיינים את הנוער. המורה לא השכיל להניע את הנוער להיענות לצווי התקופה והדור. אך לאחר מאבק מייגע יצא המורה זכאי.
ככל שהמשפט הגיע לשלבי הסיום וחריצת הדין, חשת שעל ספסל הנאשמים לא יושב הנאשם, שאליו יש להפנות את כתב האשמה הכבד והחמור. התגלה באופן ברור שמארגני המשפט הציבורי, שעורר הד רב בקרב עובדי חינוך, נמנעים מלחשוף את מקור הנגע ולרדת לבסיסן של התופעות והוא: המשטר הקיים בארצנו.
אם המורים והנוער מואשמים בכך שלא ניכרת בהם ההיענות ההכרחית לאידיאלים, נשאלת השאלה בכל חומרתה: האם משטר רכושני מסוגל להעלות מתוכו אידיאל, אשר יהווה מגדל-אור לחברה ולקראתו יצעדו בלב נפעם ונרגש? משטר השולל כל אפשרות של התהוות שותפות שווה בין כל באי החברה, בבעלות על כלל אמצעי הייצור הקיימים, האם הוא מסוגל להצמיח אידיאלים רוחניים? – לא, לא רבותי המאשימים והמקטרגים מעל בימת בית נחמני. משטר הדוחה את החתירה לשותפות שוות זכויות במישור הכלכלי, אין הוא יכול לתבוע "היענות רוחנית לצווי התקופה והדור". רק משטר המעניק לאזרחיו את תחושת השותפות והאחריות למעשה על אמצעי הייצור של החברה, יש לו את מלוא הזכות המוסרית – לפנות למי שקיבל את חלקו השווה, ליטול חלק במאמצים בעלי היקף כללי.
רבותי, אין מנוס מההכרעה שרק משטר המחייב הפקעת נכסי החברה מבעלותם של יחידים והצבתם לתועלתה של החברה כולה, תביעותיו בכל מישור, הן כלכלי והן תרבותי, תתקבלנה באופן טבעי ברצון על ידי הרוב המכריע. לא באדישות, לא בציניות כפי שאנו עדים כיום, אלא מתוך הבנה והזדהות.
ככל שנצביע על המציאות הישראלית ניווכח שמסקנה זו עומדת במבחן הביקורת, כי בעת שבישראל הסתמנה חתירה לכאורה לכינון חברה סוציאליסטית, הרי ההיענות לאידיאלים של התקופה – הקיפה ושטפה את הנוער בישראל. הנוער המאורגן בתנועות נוער חלוציות, בקיבוצים, בפלמ"ח ואף בלח"י הטביע את חותמו על הרחוב, על בית הספר, על תחושתו של כל אחד ואחד. האידיאל שהועלה, עם כל הביקורת שיכולה להיות על מהותו, לא סבל מאדישות וציניות של הנוער, אלא להיפך: זה היה אידיאל שדיבר אל ליבם של כל נער ונערה. זה היה אידיאל שהשתלב במגמה של מאבק לקראת ישראל העתידה לקום – ישראל סוציאליסטית.
רבותי המאשימים, ציבור המורים העמל בכל לבו לקירוב הנוער לאידיאלים כמו קיבוץ גלויות, יישוב השממה ויתר תפקידי השעה – כל עמלו משתחק על ידי עוצמת הפסולת הרוחנית המועלית מנבכי המסד הכלכלי-רכושני הקיים בארצנו. כל הנאומים חוצבי הלהבות שהושמעו בבית נחמני הופנו לעבר מען בלתי נכון. לא המורה אשם [בכך] שיישוב הנגב זו קריאה המתקבלת בביטול על ידי בני נוער רבים. לא המורה חייב לתת את הדין על שהנוער היוצא מקריית ספר מזלזל בערכים ובמורשת ההיסטורית. את כתב האשם הכבד על עיוות פני הנוער יש להפנות למעצבי דמות המשטר.
הצדדים שהובאו לדין במשפט ציבורי זה, וברבים מהמשפטים הציבוריים שנערכו בארצנו בזמן האחרון בנושא זה, לא היו צריכים להיות מורים או נוער. פסק הדין של השופטים לא היה צריך להיות מורכב מלבטים ביחס לבעלי הדין שהובאו. פסק הדין היה צריך להצביע על החובה וההכרח במפנה סוציאליסטי בארץ הזאת. כי רק מפנה סוציאליסטי טומן בחובו את סוד ההבראה.
וכל סיפור על עיוות פני הסוציאליזם בברית המועצות, גם אם הוא נכון, אינו יכול לסתור הכרח זה.