מוזר, אבל זה קרה בארצנו. עיתון "דבר" משקר לקוראיו בכל הקשור למבנה של חבל ארץ מסוים, בניגוד גמור לאשר כתוב בכל ספר לימוד לידיעת הארץ.
ואתה המורה, הטורח להעמיד את תלמידיך על דיוקם של דברים, עומד ומשתומם. הכיצד מתרחשים דברים שכאלה? עיתון, כלי ביטוי אינפורמטיבי, פורס בפני קוראיו יריעה שונה בתכלית ממה שמגיש כל מורה בישראל לתלמידיו.
היתכן שבמדינה מתוקנת יעידו ספרי הלימוד שבקעת סכנין הגלויה לכל עובר ושב – אדמתה דשנה, והעיתונות תכריז מדי יום ביומו שבקעת סכנין אדמותיה – אדמות בור? לכן לא מובנת התנגדות התושבים להקמת העיר כרמיאל.
יתרה מזאת, לא יכולה להיות מובנת שתיקתם של מורי ישראל למראה הסתירה. לא יכולה להיות מובנת האדישות והשלווה של מורים, כאשר מנסים לסתור את האמת אותה הם מגישים לתלמידיהם.
מעניין מה היתה הרגשתו של מורה בבוקרו של יום שישי 1.2.63 כאשר נטל לידיו את עיתון "דבר" וקרא על אלפי דונם אדמות בור, הפזורות בבקעת סכנין, וכעבור שעה ביקש מתלמידיו לפתוח את ספרו של ד"ר י. פאפוריש (לתלמידי תיכון) בעמוד 236 ולקרוא את השורות הבאות:
"הרי יודפת משתפלים בנחת אל בקעת סכנין הפורייה, המפרנסת פלאחים ערביים היושבים בשלושה כפרים עשירים בכרמי זיתים, הנטועים במורדות הנמוכים של ההרים" (שם, שורות 17-15).
אין ספק שגם תלמידים קוראים את עיתון "דבר". מעניין מה היתה תשובת מורה לתלמידיו, אשר הקשו מי מהשניים צודק. המורה שהדגיש כי בין הרי יודפת ובין הרי חצור משתרעת בקעה צרה מרופדת באדמת סחף דשנה, או עיתון "דבר" שעורכו מכירה כבקעה ענייה באדמה חקלאית.
ייאמר ובגלוי, אחד מהשניים משקר במזיד – ציבור המורים ועימו ד"ר פאפוריש בספריו, או עיתון "דבר". דעתנו היא שציבור המורים ידיו נקיות.
מעניין מה תהיה תשובת מורה לשאלת תלמיד שישאל, כיצד זה במקראות רבות לידיעת הארץ מודגש, כי תכנון הערים בישראל שולל הקמת עיר על אדמה חקלאית מפאת המחסור בה; והנה בלב האדמה החקלאית מוקמת עיר. בבקעת סכנין הפורייה מפקיעים אדמות חקלאיות להקמת עיר שבסיסה מסחרי-תעשייתי. וזאת לאחר שבנפת צפת הסמוכה מעבר לבקעת בית-כרם 12% מהאדמות מעובדות ויתר 88% מהאדמות מצפות לגואלים שיעזקוה, יסקלוה וינפצו בה את הסלעים.
מעניין מה תהיה תשובת מורה לשאלת תלמיד בעוד כמה חודשים, מדוע שונאים ערביי בקעת סכנין את בוני כרמיאל. האם לא תהיה שנאת ערביי כפר נחף מוצדקת, לאחר שמ-16,000 דונם שהיו ברשות הכפר בשנת 1949 נותרו כיום פחות מ-4,000 דונם? (מדברי מוכתר כפר נחף, שייך עבד אלגאני, בבית סוקולוב ביום 31.1.63 במסיבת עיתונאים).
* * *
מי יתן והעיר כרמיאל תקום, תיבנה, תתפתח, אך תוך היענות לדרישתם הצודקת של הפלאחים הערביים, שהעיר תקום 2 ק"מ דרומה מהמקום המוקצה לה כיום.
דרישה פעוטה, אנושית ומובנת, תואמת בהחלט את האינטרסים של כרמיאל העברית וגם של ערביי הבקעה. כי אם תקום כרמיאל 2 ק"מ דרומה, היא תיהנה מעורף חקלאי ידידותי מושרש באדמתו. תפרח בה תעשיית האבן, שמתניעיה יהיו חוצבים באדמות אבותיהם ולא מנושלים הנרמסים על ידי יד זדונית. תתפתח בה תעשיית השמן שתיהנה משפע כרמי הזיתים של ערביי הבקעה.
מי שמתנגד למחווה של רצון טוב למען השכנת שלום ויחסי הבנה בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, מי שמתנגד לתביעתם של הפלאחים בבקעת סכנין שהושמעה בבית סוקולוב ביום 31.1.63, נפנה אותו לספרו של דוד בן-גוריון אשר כתב דברים אלו:
"בשום אופן אין לנגוע באדמה השייכת לפלאחים ערביים והמעובדת על ידם. את החיים מיגיע כפיהם על אדמתם – אין לעקור מתוך קנייניהם אפילו תמורת פיצויי כסף.
"הפלאחים הערבים העשוקים על ידי אפנדים צריכים לקבל עזרה ממוסדות התיישבות יהודיים, למען יפרקו מעליהם עול נוגשיהם, ויישארו על אדמתם. לא לדחוק את רגלי הפלאח הערבי, כי אם לעזור לו להתבצר במשקו. כזה חייב להיות קו פעולתנו. לשם התיישבות היהודים צריכים לשמש בעיקר השטחים הבלתי מיושבים" (דוד בן-גוריון בספרו "אנו ושכנינו", בהוצאת "דבר" עמוד נ"ה שורות 24-18, עמוד נ"ו שורות 10-1).
אם יהפכו הדברים הכתובים מחזון למעשה, תהיה זו ברכה לשני העמים היושבים במדינת ישראל. אך אל נסתפק בהבעת משאלה, חובתנו היא לחתור ללא לאות, כדי שדעת הקהל תכריח את ממשלת ישראל להקים את כרמיאל לא בלב הבקעה הפורייה, אלא 2 ק"מ דרומה.